אנו מכירים את הביטוי "ארוך כאורך הגלות". אבל במבט הרוחני על ההיסטוריה שלנו, ממה נובע הצורך בגלות ארוכה? הגלות האחרונה המכונה "גלות אדום" נמשכה מחורבן הבית השני וכיבוש יהודה ע"י הרומאים בשנת 70 לספירה – ועד שנת 1948 בה הוקמה מדינת ישראל. יחסית לגלויות הקודמות (מקובל לחשוב שגלות מצרים הייתה 210 שנים, וגלות בבל 70 שנה) – מדובר בתקופה ארוכה מאוד. האם יש במסורת שלנו הסבר לאורך הגלות? לא ראיתי הסבר ממצא. אך יש כמה כיוונים ורמזים.

הסבר מעניין מובא בשיעורו של הרב אורי שרקי המבוסס על הספר "דרך אמונה" של רבי אברהם ביבאגו. לשיטתו כל אחת מהגלויות הנה התמודדות עם ערך שמייצג העם השולט. גלות מצרים הנה התמודדות עם החוש והמאגיה, כגון העימות בין חרטומי פרעה למשה ואהרון. בגלות בבל המאבק הוא נגד הדמיון, ולכן מופיע שם דווקא דניאל פותר חלומות שגובר על אנשי בבל. הרב שרקי ממשיך: "מה שאין כן בנוגע לגלות אדום, בה עם ישראל מתמודד עם מתחרה הרבה יותר רציני, הפילוסופיה, כלשון רב אברהם ביבאגו: החוש התבוני". כוח הפילוסופיה והשכל הנמצא בתרבות המערבית הנו חזק הרבה יותר מהחוש והדמיון, ולכן נדרשים אלפי שנים עד שנעשה הבירור, ועם ישראל חוזר לעצמאות מדינית. (אפשר למצוא התייחסות לאדום כאומה החזקה ביותר גם אצל המהר"ל מפראג, שם היא מכונה "המלכות הרביעית". אבל זה סיפור אחר קצת).

רעיון יפה. ובכל זאת נשאלת השאלה: האם אכן היה הכרח היסטורי שהשחרור מהגלות ייקח זמן רב כל כך? אולי הייתה דרך אחרת, קצרה יותר – ולא זכינו לראות אותה? כשבוחנים את ההיסטוריה, קשה להצביע על רגע בו הייתה אפשרות מעשית להתממשות של משהו הדומה לרעיון הציוני המודרני. ואלי בכל זאת פספסנו? אם אתם חושבים שהיה פיספוס, כתבו לנו.

הבכי של רחל אמנו מוזכר בנבואת ירמיהו (לא יד): "כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ." בניגוד לשאר האבות והאימהות, רחל איננה קבורה במערת המכפלה, אלא (בראשית לה) היא קבורה… בדרך. כך מתאר זאת יעקב אבינו (בראשית מח ז): "… מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ …" רש"י בפירושו על הפסוק הזה: "דע לך שעל פי הדבור 'קברתיה שם', שתהא לעזרה לבניה, כשיגלה אותם נבוזראדן [מצביא בצבא בבל] והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים" (ואז מצטט את הפסוק מירמיהו). מכאן שרחל נמצאת על הדרך, ומשם ומבקשת רחמים על בני ישראל שנמצאים בגלות.

אבל בהמשך דברי ירמיהו יש גם תקווה, ולא רק עצב ובכי: "כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם." (ירמיהו לא טו-טז). נבואת ירמיהו "ושבו בנים לגבולם" מתגשמת בימינו. מסקרן שמקס נורדאו, אחד ממייסדי התנועה הציונית, ציטט "ושבו בנים לגבולם" בנאומו בקונגרס הציוני הראשון, בהשפעת מעשה בכיה של רחל. הסיפור המלא על מקס נורדאו נמצא במאמר באתר של סיון רהב-מאיר.

לא כולם בישראל מכירים את המנהג של "תפילה לשלום המלכות": ברבות מארצות הגולה מוסיפים לתפילה קטע בקשה לשלום המלכים והשליטים של המדינה בה "מתארחים". מקור המנהג במשנה (אבות ג ב): "רבי חנינא סגן הכהנים אומר, הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו." ומפרש רבי עובדיה מברטנורא: "בשלומה של מלכות – ואפילו של אומות העולם". היהודים רוצים שהמדינה בה הם גרים תהיה יציבה, וזו גם דרך להביע נאמנות לשלטונות.

לפני שנים מספר התפללתי בבית כנסת בקיימברידג", אנגליה עם סידור תפילה מקומי, ולפתע מצאתי את עצמי מברך את מלכת אנגליה ואת הנסיך מוויילס. אז כאן תוכלו למצוא את נוסח התפילה המעודכן לשלום מלך בריטניה שהוכתר רק ב 2022. ומה עושים במדינות דמוקרטיות בהן אין מלכים? או שמזכירים את שמות הנשיאים וראשי הממשלה המכהנים, או שמברכים את "שריה ויועציה" של המדינה באופן כללי.

לא לבלבל בבקשה עם התפילה לשלום מדינת ישראל.

מאז שיהודים הוגלו לבָּבֶל בזמן חורבן בית המקדש הראשון, הם הקימו שם מרכז דתי ותרבותי גדול. מטבע הדברים, נוצרה תחרות בין הקהילה בבבל ולבין המרכז הארץ-ישראלי שנמשכה מאות שנים, ויש לנו עדויות רבות על כך מתקופות שונות. מתקופת התלמוד (המאה ה-3) ישיבות בבל כבר רואות את עצמן כמובילות את העולם היהודי, וארץ ישראל הופכת להיות פחות ופחות מרכזית עבורן באופן מעשי. האם הלכו כמה צעדים רחוק מדי?

הגיעה לידנו איגרת שכתב חכם בבלי בשם פירקוי בן באבוי בתקופת הגאונים (סוף המאה ה-8 – תחילת המאה ה-9). האיגרת מיודעת לקהילה יהודית בצפון אפריקה. ברוח המאבקים בין בבל לארץ ישראל, החכם מנסה לשכנע את בני הקהילה ללכת בדרכי חכמי בבל. לטענתו, התורה הארץ-ישראלית היא משובשת כי לא היה שם רצף העברת המסורת בגלל הרדיפות, בעוד שהתורה בבבל שלמה היא. יש אולי הגיון מסוים בטענתו, אך שימו לב איך הוא מתבטא בעניין ציון: "ואין ציון אלא ישיבה שמצוינים בתורה ובמצוות … ואין גאולה באה תחילה אלא לישיבה של בבל".

אתם הבנתם את זה? "ציון" אצלו כבר איננה בהכרח ירושלים הממשית, אלא היא נמצאת במקום של הישיבה החשובה ביותר בכל עת! נקפוץ מבבל לאירופה. מאות שנים אחרי פירקוי בן באבוי, במאה ה-18, העיר וילנה קיבלה כינוי "ירושלים דליטא", בזכות פריחת עולם הישיבות שם. צחוק הגורל הוא שבשני המקומות האלה כמעט ולא נשארו יהודים בימנו, ורובם עלו לארץ במהלך שנות קיום מדינת ישראל.

סיפור העבדות של בני ישראל במצרים מתחיל מהפסוק (שמות א, ח): "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף." מה קורה כאן, בעצם? לפני זה, יוסף הצדיק אחרי דרך ייסורים ארוכה הופך למשנה למלך מצרים. הוא מרכז בידיו כוח אדיר, ומבצע רפורמות פוליטיות וכלכליות עצומות. כשאביו ואחיו יורדים מצרימה, הוא דואג למשפחה יפה. הוא האיש שמציל את המצרים משנות רעב. איך יתכן בכלל שמלך חדש לא מכיר אותו?

פרעה ויוסף, בימים טובים יותר

רש"י בפירושו לפסוק מביא את המחלוקת מהתלמוד (סוטה יא א): "חד [חכם אחד] אמר חדש ממש, וחד [חכם אחר] אמר שנתחדשו גזרותיו". אז לפי הדעה השנייה, בכלל לא מדובר בפרעה חדש: זה אותו המלך, רק המדיניות שלו השתנתה, והוא מחליט "לשכוח" את יוסף היהודי שעשה כל כך הרבה למען מצרים.

במהלך ההיסטוריה, היו יהודים רבים שעלו לגדולה במדינות שונות: מרדכי היהודי בפרס, דון יוסף נשיא באימפריה העות'מאנית, בנג'מין דיזראלי ראש ממשלת בריטניה, לאון טרוצקי מנהיג המהפכה הקומוניסטית בברה"מ, הנרי קיסינג'ר מזכיר המדינה בארה"ב. כל אחד והסיפור שלו. אך באופן כללי ניתן לומר שהניסון של היהודים להשפיע על העולם דרך ההשתלבות בהנהגה של הגויים לא עבד. נראה שלמרות כל הקשיים, יש לנו יותר סיכוי להיות "אור לגויים" באמצעות ההשפעה שיש למדינת היהודים.

מעשה מרכבה בתחילת נבואת יחזקאל זוכה לפירושים רבים בקבלה (תורת הסוד היהודית). במשנה (חגיגה ב א) נקבע שאסור ללמד את מעשה המרכבה (לפי תורת הסוד) לא רק בציבור, אלא אפילו לתלמיד בודד, אלא אם הוא "חכם ומבין מדעתו". אבל האם ניתן לייחס גם משמעות של פשט לפרקי המרכבה? בכיוון הזה הולך הרב יובל שרלו בשיעוריו על ספר יחזקאל. אנסה לתמצת כאן את גישתו.

נתחיל מהמציאות ההיסטורית. יחזקאל מתנבא בבבל, שם כבר נמצאים יהודים רבים שגלו בגלות יהויכין. לעומתם, בארץ יהודה עדיין נמצאים יהודים, ובית המקדש (הראשון) עדיין נמצא במקומו. כפי שכתבנו כאן, ליהודים רבים הייתה תפיסה שבית המקדש הוא נצחי ומגן עליהם, ולכן חורבן ירושלים והשלמת הגלות לא יתכנו מבחינה "תיאולוגית" (אמונית). יחזקאל אומר לעם: הגלות הולכת לקרות!

ניתן לראות בפסוקי המרכבה את תיאור ה"שכינה", כלומר של הנוכחות האלוהית בעולם. בפרק א' של יחזקאל המרכבה "חונה במקום". בפרקים הבאים יחזקאל עושה "סיור וירטואלי" נבואי במקדש בירושלים (הרי הוא נמצא בבבל!) ורואה תועבות בכל מקום. זה לא יכול להימשך! ואז בפרק י' התיאור משתנה: המרכבה כבר לא נחה, היא עוזבת! יחזקאל י יט: "וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וַיֵּרוֹמּוּ מִן הָאָרֶץ לְעֵינַי בְּצֵאתָם וְהָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם וַיַּעֲמֹד פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ה' הַקַּדְמוֹנִי וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה." לכן לפי הפשט, יחזקאל רואה בנבואתו איך השכינה נוטשת את הארץ (ואז המקדש הופך לאוסף של עצים ואבנים), ואת גלות עם ישראל הבלתי נמנעת.

מוזמנים לצפות בשיעור:

מקובל לחשוב שמרדכי ואסתר הצליחו בגבורתם לגרום לביטול גזירת המן הרשע בדבר השמדת היהודים. אך יש במסורת דעה (שמבוססת על טקסט המגילה) שלמעשה גזירת המן לא בוטלה ובעינה עומדת! וכך כותב הרב חיים פלאג'י בספרו "מועד לכל חי" (סימן לא, צד), שם הוא דן במנהגי פורים: "עוד נראה לתת טעם על הרבות צדקה בפורים יותר מכל המועדות, יען גזרת המן לא נתבטלה כי אם לפי שעה, וביום פקדו משם והלאה רבו הגזירות והשמדות וההריגות והגרושין במלכות יוון". אמנם יהודי פרס ניצלו "לפי שעה" כמתואר במגילה, אך גזירת ההשמדה עצמה המשיכה להתקיים ולהכות ביהודים.

אך מה המגילה מספרת על כך? לכאורה, ביטול הגזירה לא היה אפשרי "מסיבות ביורוקרטיות". זאת התשובה הרשמית של אחשוורוש המלך למרדכי ואסתר: (אסתר ח ח): "וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב." אין בממלכה הפרסית הליך של ביטול של כתב מלך חתום כדין. תהיה הסיבה אשר תהיה: אין דרך חזרה.

אז מה כן אפשר לעשות? אז זה מה שנכתב בכתב המלך החדש (אסתר ח יא): "אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז." – אם אי אפשר לבטל את האנטישמיות, לפחות היהודים יכולים וצריכים להגן על עצמם נגד אויביהם. אצל מרדכי ואסתר זה הצליח.

הצרות של היהודים במגילת אסתר מתחילות בדיוק מהנקודה הזאת: מרדכי מסרב להשתחוות להמן כהוראת המלך אחשוורוש. מכאן בא כעסו של המן, שהוגה את ה"פתרון הסופי" בגרסה הפרסית. במבט ראשון אנו רואים במרדכי יהודי אמיץ וגאה, שלא הסכים להשפיל את עצמו מול המן הרשע. אך האם מרדכי נהג נכון? בהלכה יש עקרון של "דינא דמלכותא דינא": חייבים לציית לחוקי השליטים הגויים, אלא אם מדובר בציווי לעבור על מצוות התורה. אך בתורה אין איסור להשתחוות לאדם חשוב (התורה אפילו מספרת לנו שיעקב אבינו השתחווה לעשיו אחיו).

כמו בהרבה נושאים, המגילה לא מגלה לנו את הסיבה להתנהגות מרדכי. יש מדרש (אסתר רבה ו ב) שאכן הולך בכיוון של איסור דתי: המן "חקק עבודת כוכבים על לבו" – כלומר תלה על גופו חפץ של עבודת אלילים, ולכן מעשה ההשתחוויה הפך לאיסור. אבל המגילה לא מדברת על כך, ויש במדרשים גם הסברים אחרים, כגון יריבות אישית או אפילו פוליטית בין מרדכי להמן. פרופ' יונתן גרוסמן בשיעורו בנושא מעלה אפשרות מעניינת: יתכן ומרדכי לא נהג בהפגנתיות (כפי שאפשר היה לדמיין) אלא רק ניסה להתחמק מהמן על מנת שלא יצטרך לכרוע בפניו. אלא שהזהירות לא עזרה לו: ברגע שהדבר נודע להמן, "וימלא המן חמה" על מרדכי ועל עמו.

כמו תמיד, ריבוי ההסברים הסותרים רק מעצים את התעלומה שהמגילה משאירה לנו. אז כל אחת ואחד יחליט לעצמו: האם מרדכי נהג בחוכמה כיאה ליהודי, או אולי ביהירות שסיכנה את כל יהודי האימפריה הפרסית. לא קל חיות בגלות. האם זה היה מתוך בחירה? על כך בהמשך.

במסורת, גלות אדום זה השם שניתן לגלות האחרונה של עם ישראל, שמתחילה מכיבוש ירושלים ודיכוי המרד ע"י הרומאים, ומסתיימת עם הקמת מדינת ישראל. אבל למה היא נקראת על שם "אדום" – ארץ מגוריו של עשיו אחי יעקב שנמצאת בדרום ירדן של היום?

חשוב להבין שחז"ל (והפרשנים שבאו אחריהם) ראו באימפריה הרומית את ההמשך הישיר של ממלכת אדום שהוקמה ע"י צאצאיו של עשיו. כיוון שרומי קיבלה את הנצרות, כל העולם הנוצרי והתרבות המערבית בכללותה נתפסים כ"אדום". האם מדובר בעובדה היסטורית? רב יצחק אברבאנל (שחי בדור גירוש ספרד) סבר שכן, וכתב רשימה ארוכה של הוכחות בפירושו לתנ"ך. כך או כך, הפרשנים לאורך הדורות הניחו את קיום הקשר, וראו בגלות האחרונה את המשך היריבות בין יעקב לעשיו המתוארת בתורה.

מה הגורל של היריבות הזו? האם לנצח "עשיו שונא ליעקב" (כפי שמובא במדרש?). אולי יש תקווה: כאן כתבתי על השינויים בעולם הנוצרי ביחס לישראל מאז הקמת מדינתנו.

מה זה שלוש השְׁבוּעוֹת (נא לא לבלבל עם "שלושת השבועות" בין י"ז בתמוז לט' באב), ואיך הן קשורות לוויכוח על הקמת המדינה? מדובר בדברי אגדה בתלמוד (שלא נפסקו להלכה) המתארים מעין "חוזה" שה' קבע לתקופת הגלות: הגויים ישעבדו את עם ישראל אבל לא יותר מדי, וליהודים אסור להשתחרר מהגלות ("לעלות בחומה") ללא רשות. מהם המקורות?

ב"שיר השירים", בשלושה מקומות שונים, מופיע הפסוק (בשינויים קלים): ”הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם בִּצְבָאוֹת, אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ”. מה פירוש האיסור לעורר את האהבה לפני הזמן? בתלמוד (כתובות קי"א א) רבי יוסי ברבי חנינא דרש: "שלש שבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את אומות העולם שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי." – זה ה"חוזה" המדובר.

השבועות הללו לא היו ב"מרכז הבמה", עד ש… בא "הרבי מסאטמר", הרב יואל טייטלבוים. בין הרבנים החרדים שהתנגדו להקמת המדינה, הרבי מסאטמר שייך למעטים שבנו תשתית תיאולוגית מסודרת לאנטי-ציונות, ובמרכזה העניין של "שלוש השבועות". לשיטתו, הציונים עברו על השבועות בכך שהקימו את המדינה בכוח הזרוע.

אבל אולי בעצם הגיע הזמן לצאת מהגלות, ולכן אין תוקף לחוזה? האם היציאה מהגלות אמורה להתרחש בהסכמה של אומות העולם, או נגד רצונן? על כך אפשר לקרוא כאן.