הייתכן שהשָׂטָן יתכוון לטוב? כך לפחות סבר חכם תלמודי בשם רבי לוי, שאמר (בבא בתרא טז א): "שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו". פנינה מגיעה אלינו מהסיפור של תפילת חנה… השטן הוא מענייננו כאן: הוא זה שמציע לה' להביא ייסורים על איוב. וכל זאת למרות שאיוב היה "תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע". לכאורה, המעשה מתאים מאוד לדרך (הרעה) בה אנו רגילים לתפוס את מהות השטן. אז למה רבי לוי משבח אותו? התלמוד אפילו מספר שהשטן בכבודו ובעצמו – מרוב הפתעה כנראה – בא ונישק את רגלי הרבי שדיבר עליו זכות.
אמנם התלמוד מציע הסבר שהשטן רצה להדגיש את יתרון צדקתו של אברהם אבינו על פני איוב. אך בגישה הזאת לא ברור למה היה צורך בייסורים. אך ניתן להעלות על הדעת – וזאת הגישה שנוקט בה הרב אורי שרקי בשיעורו בנושא – שהשטן פעל… לטובתו של איוב עצמו! קודם כל, ננסה להבין מיהו "השטן". האמונה היהודית באחדות האל שוללת דואליזם. לכן השטן אינו חלילה המהות העצמאית המתנגדת לאל – אלא חלק מהכוחות האלוהיים. התלמוד אומר ששמו גם "יצר הרע". אך השם הזה מטעה: לא מדובר ברוע לשם רוע, אלא הכוח שיש לה מטרה טובה – גם אם פעולותיו נתפסות לעיתים כרעים והרסניים. כשהאל מתייעץ עם השטן (כמסופר בתחילת ספר איוב) – הוא בעצם נותן מקום למגמת "שטן" (יצר הרע) בתוך עצמו.
עכשיו אפשר לבחון מחדש את הסיפור של איוב. אכן איוב מתואר כאיש צדיק וישר. אך ההכרה בה' הייתה חסרה לו. אמנם מסופר שהוא הקריב קרבנות רבים באופן שיטתי, אך ניתן לראות בזה גם פעולה מכנית וחסרת רוח. משהו היה חסר בנשמה שלו. הייסורים שנפלו עליו הובילו את איוב להתגלות האל אליו בסוף הספר – דרכה איוב הכיר את בוראו. ההמלצה של השטן לגרום לאיוב סבל לא הייתה רשעות וגם לא עונש – אלא אמצעי לשחררו מהרוטינה ולהביאו למדרגת אמונה גבוהה יותר. מנקודת מבט זו, השטן לא ביקש את רעתו של איוב — אלא את התיקון שלו. ובמובן הזה הוא פעל לשם שמיים.