הרמב"ם חיבר בהקדמה לפרק חלק את י"ג (13) עיקרי האמונה המפורסמים. האמת שהוא ניסח אותם בשפה פילוסופית שאינה פשוטה. לכן התפשטו בעם גרסאות קליטות יותר. הנוסח "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה" המוכר מהדפסה בסידורים רבים – אינו של הרמב"ם (וגם לא ידוע מי המחבר). גם הפיוט "יִגְדַּל אֱלֹהִים חַי" – שנהוג לשיר בבתי כנסת – מביא את עיקרים של הרמב"ם בניסוח שירי. הוא נכתב כנראה באיטליה במאה ה 14.

באופן פשטתי, ניתן לבטא את העקרים באופן הבא:

1. מציאות הבורא
2. אחדות האל
3. שלילת גשמיות האל
4. קדמות האל
5. מותר להתפלל רק לבורא
6. אמיתות הנבואה
7. יתרון לנבואת משה
8. תורה מן השמים
9. נצחיות התורה
10. השגחת הבורא
11. שכר ועונש
12. ביאת המשיח
13. תחיית המתים

האם העיקרים הללו התקבלו על דעת הכול? המסורת הרבנית מקבלת את כל ה-13 כאמונות נכונות, אך יש מחלוקת בשאלה האם אכן אלה הם העיקרים שעליהם עומדת היהדות. רבי יוסף אלבו, למשל, הקדיש את ספר העיקרים לבירור שאלה זו, וחלק על שיטת הרמב"ם. הוא ניסח את העיקרים באופן שונה, ובין השאר טען שהאמונה בביאת המשיח אמנם נכונה, אך אינה עיקר אמונה. הוא מביא כראיה את דברי רבי הילל בתלמוד, שכפר בביאת המשיח. אמנם דבריו נדחים במהלך הדיון התלמודי, אך עצם העובדה שחכם כרבי הילל שלל את האמונה במשיח, לדעת אלבו, מלמדת שאין מדובר בכפירה בעיקרי האמונה.

אגב, גם הרמב"ם חיבר את רשימת העיקרים בגיל צעיר יחסית, ולא חזר על הניסוח בחיבוריו המאוחרים יותר. לכן קשה להעריך איזו חשיבות הוא ייחס לעיקרים אלה בהמשך דרכו.

בספר דברים (יז טו) נאמר: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נׇכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא.". הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמות דורש את הפסוק כאיסור למנות גוי לא רק למלכות, אלא למעשה לכל משרה, או בלשונו: "… אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות, ואין צריך לומר דיין או נשיא, שלא יהא אלא מישראל". לכאורה, הפסוק לא מתייחס ישירות למנוי נשים, אך הרמב"ם גם דורש: "מלך ולא מלכה" – ולכן "אין מעמידים אישה במלכות שנאמר עליך "מלך ולא מלכה" וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש."

נושא זכות הנשים לבחור ולהיבחר הפך לאקטואלי בשנות ה-20 של המאה הקודמת, בהקשר לבחירות למוסדות הלאומיים תחת המנדט הבריטי. הרב קוק למשל התנגד למתן זכות לבחור ולהיבחר לנשים. לעומתו, בן-ציון מאיר חי עוּזיאל, הרב הספרדי הראשי, טען שהדבר מותר ואף פרסם פסק הלכה בעניין. מעניין להבין את הטיעון של הרב עוזיאל לגבי הזכות להיבחר. הרב סבר שהאיסור למנות אישה תקף רק למקרים של מנוי שררה שנעשה בכפייה, כגון מנוי מלך או שר מטעם המלוכה. אך כאשר הציבור הוא זה שבוחר, כל מי שנבחר על דעת הציבור מתמנה, והציבור חופשי לבחור את מי שהוא חפץ בו או בה.

אגב, לפחות בחלק של השתתפות בבחירות, הדיון הוכרע למעשה לטובת שיתוף הנשים. סביר שהיה כאן גם שיקול פרגמטי: מרגע שנשים מכלל הציבור החלו להצביע, ציבור שרבניו יאסרו על נשותיו להצביע יפסיד כוח פוליטי וקולות לטובת המגזרים האחרים.

ומה לגבי הבחירה בלא יהודי? הוויכוח התחדש מסביב לבחירות לכנסת ה-26, כאשר הרב שלמה אבינר אסר להצביע לרשימה בה משולב מועמד לא יהודי. הרב יהודה שלוש התנגד לדעתו, ופרסם סרטון שמסביר את עמדתו. במהות, הטיעון שלו מתבסס על הרב עוזיאל. המועמדים נבחרים לכנסת מכוח הבחירה של הציבור, ולכן המגבלות ההלכתיות ל"מינויי שררה" לא חלות כאן.

ספר יונה – סיפורו של נביא שנשלח לנינווה ומבקש להימלט משליחותו – לא מכיל מידע על תקופת התרחשותו. אנו יודעים רק שבזמנו של יונה הייתה עיר גדולה בשם נינווה, וכן נמל יפו. שום דבר מעבר. אך מתברר שיוֹנָה בֶן אֲמִתַּי מוזכר בתנ"ך במקום אחר לגמרי: מלכים ב' יד כה, שם נאמר: "הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה כִּדְבַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר.". שהפסוק מדבר על תקופת ירבעם השני מלך ישראל. האם זה אותו הנביא? המסורת אומרת שכן, וכך מפרש רש"י את הפסוק במלכים שהזכרנו.

מסתבר מאוד לחשוב שמחבר הספר בחר בכוונה לטשטש את זמן המעשה, על מנת להדגיש שהמסר הוא נצחי ולא שייך לדור מסוים. כבר כתבנו שהנושא המרכזי של הספר הוא אפשרות התשובה (ולכן הוא נקרא ביום כיפור דווקא). אך עניין התשובה ודאי לא מוגבל לדור מסוים, והוא עומד לפנינו היום בדיוק כפי שהיה בימי ירבעם השני.

הגאון מווילנה (הגר"א) הולך בפירושו ליונה בכיוון אלגורי – אך גם הוא בוחר להתנתק משיקולי התקופה הספציפית. הגאון רואה הקבלה בין התחנות שעובר יונה – יפו, תרשיש, ספינה, מעי הדג, נינווה – לבין המסע של הנשמה שבאה לעולם. כך הסיפור של יונה בתנ"ך הופך למופשט וסמלי, ולכן מנותק מהנביא ומתקופתו.

הייתכן שהשָׂטָן יתכוון לטוב? כך לפחות סבר חכם תלמודי בשם רבי לוי, שאמר (בבא בתרא טז א): "שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו". פנינה מגיעה אלינו מהסיפור של תפילת חנה… השטן הוא מענייננו כאן: הוא זה שמציע לה' להביא ייסורים על איוב. וכל זאת למרות שאיוב היה "תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע". לכאורה, המעשה מתאים מאוד לדרך (הרעה) בה אנו רגילים לתפוס את מהות השטן. אז למה רבי לוי משבח אותו? התלמוד אפילו מספר שהשטן בכבודו ובעצמו – מרוב הפתעה כנראה – בא ונישק את רגלי הרבי שדיבר עליו זכות.

אמנם התלמוד מציע הסבר שהשטן רצה להדגיש את יתרון צדקתו של אברהם אבינו על פני איוב. אך בגישה הזאת לא ברור למה היה צורך בייסורים. אך ניתן להעלות על הדעת – וזאת הגישה שנוקט בה הרב אורי שרקי בשיעורו בנושא – שהשטן פעל… לטובתו של איוב עצמו! קודם כל, ננסה להבין מיהו "השטן". האמונה היהודית באחדות האל שוללת דואליזם. לכן השטן אינו חלילה המהות העצמאית המתנגדת לאל – אלא חלק מהכוחות האלוהיים. התלמוד אומר ששמו גם "יצר הרע". אך השם הזה מטעה: לא מדובר ברוע לשם רוע, אלא הכוח שיש לה מטרה טובה – גם אם פעולותיו נתפסות לעיתים כרעים והרסניים. כשהאל מתייעץ עם השטן (כמסופר בתחילת ספר איוב) – הוא בעצם נותן מקום למגמת "שטן" (יצר הרע) בתוך עצמו.

עכשיו אפשר לבחון מחדש את הסיפור של איוב. אכן איוב מתואר כאיש צדיק וישר. אך ההכרה בה' הייתה חסרה לו. אמנם מסופר שהוא הקריב קרבנות רבים באופן שיטתי, אך ניתן לראות בזה גם פעולה מכנית וחסרת רוח. משהו היה חסר בנשמה שלו. הייסורים שנפלו עליו הובילו את איוב להתגלות האל אליו בסוף הספר – דרכה איוב הכיר את בוראו. ההמלצה של השטן לגרום לאיוב סבל לא הייתה רשעות וגם לא עונש – אלא אמצעי לשחררו מהרוטינה ולהביאו למדרגת אמונה גבוהה יותר. מנקודת מבט זו, השטן לא ביקש את רעתו של איוב — אלא את התיקון שלו. ובמובן הזה הוא פעל לשם שמיים.