במשנה (אבות ו א) נאמר: "רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה". אלא שהמשנה לא מסבירה את המונח "לִשְׁמָה", ונאמרו עליו פירושים רבים במהלך הדורות. אנו ננסה להבין את הפירוש של גדול תלמידיו של הגאון מווילנה, הרב חיים מוולוז'ין. חשוב להבין את הרקע ההיסטורי. הגאון מווילנה היה המתנגד החריף ביותר לתנועת החסידות שקמה בימיו. בדורו של הרב חיים, הפיצול בין "החסידים" ו"המתנגדים" [לחסידות] ביהדות מזרח אירופה הפך לעובדה. בספרו "נפש החיים", רב חיים מתאמץ לנסח את ה"מניפסט המתנגדי" ולתת לו נימוק תורני.

החסידים הדגישו את הצורך לעבוד את ה' בדבקות והתלהבות, ולשיטתם, אין ערך בקיום התורה ללא המרכיבים הללו. בשער ד' של "נפש החיים", המחבר קודם כל יוצא נגד הפירוש של "לִשְׁמָה" בתור "בדבקות", ונגד אלה "שסוברים בדעתם שעסק התורה בלא דביקות אין כלום וללא שום תועלת ח"ו". ואם לא הדביקות, אז מה כן? בתחילת פרק ג' הוא כותב כך "בפשטות": "אבל האמת כי ענין לשמה פירש לשם התורה." לימוד לשם הלימוד. חשוב להבין מה הרב חיים לא כותב לנו: לימוד התורה לא נועד לטהר את המחשבה, או להפוך את הלומד לאדם יותר מוסרי, או לפסוק הלכה מדויק יותר, או לקיים מצוות באופן ראוי יותר. עצם העיסוק בלימוד לשם הלימוד הוא המטרה (ולכן הדביקות לא קריטית).

אפשר לראות בכך את הבסיס הרעיוני של התפיסה החרדית-ליטאית של הזמן הזה. בימיו של הרב חיים לא הייתה קיימת חברה שלמה ש"תורתם אומנותם": בישיבה שהוא הקים למדו עילויים. אך היסודות של "חברת הלומדים" החרדית שהוקמה ע"י החזון איש עם קום המדינה – הונחו כבר אז, עם הרעיון שלימוד התורה כשלעצמו נמצא במרכז עולמו של יהודי.

ומה קרה כשהחזון איש ודוד בן גוריון נפגשו? תקראו כאן.

העולם החרדי ה"קלאסי" לא נתפס כחדשני במיוחד. אז מעניין להכיר שגם בו נולדים חידושים, ולא הכל מתנהל "כמו שהיה פעם". בשנת 1923 קם מנהיג אגודת ישראל בפולין הרב מאיר שפירא (שאגב שירת גם כציר בפרלמנט הפולני), ולאחר התייעצות עם כמה רבנים, הציע שיטה חדשה ללימוד הגמרא (תלמוד). הרבה לפני האפליקציות המודרניות (כגון "דואולינגו" ללימוד השפות), הוא בנה את המיזם על הרעיון של להרגיל את הלומד להתקדמות איטית אך רציפה בחומר, והשגת היעדים דרך ההתמדה. השיטה שלו נקראת "הדף היומי". במה מדובר?

בדומה למשנה, התלמוד מחולק לשישה סדרים (ש"ס) שבתורם מתחלקים למסכתות. כשהתחילו להוציא מהדורות מודפסות של התלמוד, התקבלה השיטה לחלק כל מסכת לדפים בספר (הטקסט של דף מודפס כולל גם פרשנים, ולא רק את התלמוד עצמו), כאשר כל "דף" מתחלק כמובן לשני עמודים. למעשה, ההפניה לטקסט בתלמוד נעשית באמצעות ציון מסכת, מספר דף ועמוד, כגון ברכות כא ב. ב"דפוס וילנה" שהוא הנפוץ ביותר לתלמוד הבבלי יש כ 2,700 דפים. מכאן הרעיון: אם הלומד יקפיד ללמוד דף אחד ביום, ניתן לסיים את התלמוד בבלי בערך ב 7.5 שנים! אז התכנית כוללת לכל יום את הדף המיוחד שלו, שהוא נקרא ה"הדף היומי". זו הייתה המצאה חדשה – לא הייתה מסורת ללמוד כך.

רבי מאיר שפירא לא רק דיבר. הוא התחיל ליישם את הרעיון עם חבורת לומדים מייד לאחר ההכרזה, החל מחג ראש השנה – זו הייתה ההתחלה של המחזור הראשון של המיזם. כמובן, כמו לכל רעיון חדש ביהדות, קמה גם התנגדות. מעבר לשמרנות ולפחד מחידוש, הושמע גם טיעון שבדרך זו לא מגיעים ללימוד מעמיק. אך הרעיון התקבל ע"י רבים ונמשך עד ימנו: בעת כתיבת שורות אלה אנו באמצע המחזור 14 (!) – ברצף המחזורים מימי המייסד. כמובן, לתוך עולם הלימוד נכנסת גם טכנולוגיה: קיימים אתרים ואפליקציות שעוזרים ללומד להתמיד במסלול ומביאות כלי עזר.

מה זה שלוש השְׁבוּעוֹת (נא לא לבלבל עם "שלושת השבועות" בין י"ז בתמוז לט' באב), ואיך הן קשורות לוויכוח על הקמת המדינה? מדובר בדברי אגדה בתלמוד (שלא נפסקו להלכה) המתארים מעין "חוזה" שה' קבע לתקופת הגלות: הגויים ישעבדו את עם ישראל אבל לא יותר מדי, וליהודים אסור להשתחרר מהגלות ("לעלות בחומה") ללא רשות. מהם המקורות?

ב"שיר השירים", בשלושה מקומות שונים, מופיע הפסוק (בשינויים קלים): ”הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם בִּצְבָאוֹת, אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ”. מה פירוש האיסור לעורר את האהבה לפני הזמן? בתלמוד (כתובות קי"א א) רבי יוסי ברבי חנינא דרש: "שלש שבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את אומות העולם שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי." – זה ה"חוזה" המדובר.

השבועות הללו לא היו ב"מרכז הבמה", עד ש… בא "הרבי מסאטמר", הרב יואל טייטלבוים. בין הרבנים החרדים שהתנגדו להקמת המדינה, הרבי מסאטמר שייך למעטים שבנו תשתית תיאולוגית מסודרת לאנטי-ציונות, ובמרכזה העניין של "שלוש השבועות". לשיטתו, הציונים עברו על השבועות בכך שהקימו את המדינה בכוח הזרוע.

אבל אולי בעצם הגיע הזמן לצאת מהגלות, ולכן אין תוקף לחוזה? האם היציאה מהגלות אמורה להתרחש בהסכמה של אומות העולם, או נגד רצונן? על כך אפשר לקרוא כאן.

מהו מקור של הדימוי (המקובל אצל החרדים) שממשיל את עולם החילוני לעגלה הריקה? מדובר בזיכרון מהמפגש ההיסטורי שהתקיים בשנת 1952 בין דוד בן גוריון לחזון אי"ש, מנהיג החרדים דאז. לבן גוריון היו סיבות פוליטיות לנסוע לבני ברק לפגוש את הרב. בן גוריון שאל בפגישה, איך לדעת החזון אי"ש הדתיים והחילונים יכולים לחיות ביחד.

כנראה שחזון אי"ש לא הזכיר בתשובתו את העגלות כלל. הרב הביא משל מהתלמוד על גמלים (גרסה אחרת: על ספינות): במקום צר, יש לתת לגמל העמוס לעבור לפני הגמל הריק. יש עדות על כך שהרב לא התכוון בתשובתו לזלזל בחילונים, אלא בעיקר להדגיש שהציבור הדתי "עמוס" במחויבות לשמירת תרי"ג המצוות – ועל זה הוא אינו יכול לוותר. כמובן, בן גוריון לא הסכים לגישת הרב, וטען במפגש שהציבור החילוני נושא בנטל רב במדינה.

הידעתם:

1. פרופ' בנימין בראון כתב עבודת דוקטורת על החזון אי"ש, שהפכה גם לספר של מאות עמודים על תולדות הרב והשפעתו.
2. יצחק נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל, היה האיש היחיד שנכח בפגישה המדוברת (בתור מזכירו האישי של בן גוריון). יש לא מעט גרסאות על מה בדיוק נאמר שם.