ארכיון הקטגוריה: הידעתם?

במה חטאו בוני מגדל בבל?

ספר בראשית מביא סיפורם של שני דורות שנענשו על חטאיהם. "דור המבול" נענש "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס" (בראשית ו, יג). אבל מה היה חטאם של בוני המגדל? המחשבה העממית שהאל "נעלב" או חשש מגובה המגדל – אינה רצינית. אבל התורה לא מגלה את הסיבה.

אפשר לחפש את התשובה במדרש פרקי רבי אליעזר (פרק כד): "מַעֲלִים אֶת הַלְּבֵנִים מִכָּאן וְיוֹרְדִים מִכָּאן. אִם נָפַל אָדָם וָמֵת לֹא הָיוּ שָׂמִים אֶת לִבָּם אֵלָיו, וְאִם נָפְלָה לְבֵנָה אַחַת הָיוּ יוֹשְׁבִים וּבוֹכִים וְאוֹמְרִים: אוֹי לָנוּ, אֵימָתַי תַּעֲלֶה אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ." אתם מכירים משטרים רעים שניסו להאדיר את ערך העבודה ו"מעמד הפועלים"? בכיוון דומה הולך הנצי"ב מוולוזין (בפירושו "העמק דבר", בראשית יא, ד): הוא ממקד את החטא בכך שבוני המגדל ניסו לכפות דעה אחת על כולם, והענישו בחומרה את מי שהעז לחשוב אחרת. מצלצל מוכר?

בחשיבה המודרנית, ניתן להבין את זה כך: מנהיגי הדור ההוא פחדו מהעונש של המבול, וניסו לבנות חברה טובה ומוסרית יותר. אך בדרך הם הקימו חברה טוטליטרית שקידשה את ערך העבודה, וזלזלה בערכו של אדם. על כך נענשו, אבל בעונש קל יותר ממבול: במקום ההשמדה, היה פיזור ובלבול השפות. בהמשך ההיסטוריה, מגיע אברהם אבינו ונותן כיוון חדש לאנושות. להרחבה: סיכום שיעורו של הרב אורי שרקי בנושא.

האם היהודים הם בעלי ריב ומחלוקת?

אפשר לומר בהכללה שהדימוי העצמי שלנו כיהודים הוא של עם שאמנם יודע לעזור לאחים בעת צרה משותפת, אך בשגרה יש לנו נטייה לוויכוחים פנימיים ומריבות. מעניין שהמהר"ל מפראג (המפורסם בסיפור הגולם), שחי במאה ה 16, כבר כתב שיש מידה של אמת בטענה שיהודים מרבים לריב.

בספרו "נצח ישראל" (פרק כה), המהר"ל מביא ויכוח ארוך שהוא מנהל עם גוי משכיל. הגוי טוען שהיהודים עושים רע אחד לשני, או כלשונו "לא שהם חפצים ברע למתנגדים להם בדתם, רק כי אותו אשר הוא עמיתו, עמו בתורה ובמצות, מבקש רעתו ולא טובתו" .הגוי מזכיר את הפסוק "ואהבת ורעך כמוך" ואומר שהיהודים לא עומדים בציווי : "וכל אחד רואה עצמו שהוא יותר במעלה, ולכך אין צריך שיאהב את אחר". התנשאות ולא אהבה.

באותו הוויכוח, המהר"ל מנסה לטעון שהסבל של הגלות הוא שגרם לחולשה הזאת. אך הגוי לא מרפה, ומזכיר סיפורים מן התורה: את המריבה בין יוסף לאחיו, ואת המרד של קורח ועדתו נגד משה רבנו! המהר"ל נאלץ להסכים לביקורת, אך בחוכמתו מעיר שלא מדובר ברוע כשלעצמו, אלא בהשתקפות של מידה טובה דווקא: "כי הדבר הרע אשר ימצא בהם הוא יוצא ונולד מן תכונה טובה". לפי ההסבר שלו, העיסוק שלנו בענייני התורה והרוח הוא זה שגורם לנו להיות קשי עורף ובעלי מחלוקת. לאחד שרוצה להגיע לאמת עד לפרט הקטן ביותר – לעיתים קשה לקבל עמדה שונה, וכך מתרבה המחלוקת. מי ייתן ונמצא את האיזון בין ערכי האמת והשלום, כמו שאמר זכריה הנביא: "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".

עם הספר – מקור

נהוג להתשמש בביטוי "עם הספר" על מנת לציין את הקשר המיוחד של עם ישראל עם התנ"ך, או להצביע באופן כללי על החיבה של היהודים לספרים.

סביר שהביטוי קשור במקורו לאסלאם דווקא. באסלאם, "עמי הספר" הנו כינוי ליהודים ונוצרים ביחד. בגלל שלדתות האלה היה תפקיד בהעברת הנבואה, היחס של החוק האסלאמי אליהם שונה מהיחס לשאר הכופרים: "עמי הספר" רשאים להישאר תחת שלטון האסלאם במעמד של "בני חסות", ולא הייתה עליהם חובה להתאסלם.

הביטוי "עם הספר" לא מופיע במקורות הקדומים שלנו, לא בתנ"ך ולא בספרות חז"ל. ואולי יש לכך סיבה מפתיעה. אנו רגילים לחשוב שספר זה דבר חיובי. אך בל נשכח שמהרגע שהספר נחתם, הוא הופך לדבר מוגמר ואינו מתפתח עוד. מה שכתוב – כתוב. הנביאים היו חפצים בקשר הישיר בין ה' לעם ישראל, קשר מן הסוג שלא עובר דרך הטקסט המקובע של הספרים. "התורה שבעל פה" נכתבה (במשנה ובתלמוד) מתוך חשש שהמסורת תלך לאיבוד בגלל גזירות הגויים, ולא כאידאל. לכן הגיוני שהזיהוי של עם ישראל עם הספרים הוא מאוחר יחסית.

"בטל בשישים" – מקור

הביטוי "בטל בשישים" משמעותו "זניח". מקורו בדיני התערובות בהלכה, שם דנים בשאלה מה היחס בין שני חומרים, שמעבר לו ניתן להתעלם מכך שיש בכלל תערובת (למשל, קצת ממאכל אחד התערבב במאכל אחר). התורה עצמה לא דנה בכך, אבל הדיון בתלמוד הבבלי (חולין צח ב) מביא את היחס של 1 : 60 כקובע.

הביטוי "בטל בשישים" לא מופיע ישירות בתלמוד, אך בפרשנות התלמוד כבר מופיע הדין של "בטל בשישים", ומכאן המושג עבר לעברית המודרנית.

"שלוש השְׁבוּעוֹת" – חוזה הגלות?

מה זה שלוש השְׁבוּעוֹת (נא לא לבלבל עם "שלושת השבועות" בין י"ז בתמוז לט' באב), ואיך הן קשורות לוויכוח על הקמת המדינה? מדובר בדברי אגדה בתלמוד (שלא נפסקו להלכה) המתארים מעין "חוזה" שה' קבע לתקופת הגלות: הגויים ישעבדו את עם ישראל אבל לא יותר מדי, וליהודים אסור להשתחרר מהגלות ("לעלות בחומה") ללא רשות. מהם המקורות?

ב"שיר השירים", בשלושה מקומות שונים, מופיע הפסוק (בשינויים קלים): ”הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם בִּצְבָאוֹת, אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ”. מה פירוש האיסור לעורר את האהבה לפני הזמן? בתלמוד (כתובות קי"א א) רבי יוסי ברבי חנינא דרש: "שלש שבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את אומות העולם שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי." – זה ה"חוזה" המדובר.

השבועות הללו לא היו ב"מרכז הבמה", עד ש… בא "הרבי מסאטמר", הרב יואל טייטלבוים. בין הרבנים החרדים שהתנגדו להקמת המדינה, הרבי מסאטמר שייך למעטים שבנו תשתית תיאולוגית מסודרת לאנטי-ציונות, ובמרכזה העניין של "שלוש השבועות". לשיטתו, הציונים עברו על השבועות בכך שהקימו את המדינה בכוח הזרוע.

אבל אולי בעצם הגיע הזמן לצאת מהגלות, ולכן אין תוקף לחוזה? האם היציאה מהגלות אמורה להתרחש בהסכמה של אומות העולם, או נגד רצונן? על כך אפשר לקרוא כאן.

"אם הבנים שמחה" – סיפור עצוב

יש אומרים שאנשים נוטים להיצמד לדעותיהם הקודמות גם לנוכח מאורעות אדירים שמתרחשים בחייהם. אבל זה לא תמיד נכון, כפי שמוכיח סיפורו הטרגי של הרב יששכר שלמה טייכטל, מחשובי רבני סלובקיה שחווה את השואה על בשרו.

במשך רוב שנות חייו הרב טייכטל החזיק בעמדה חרדית אנטי-ציונית. מאורעות השואה גרמו לא להעמיק בסוגיות של הגאולה וארץ ישראל (שלדבריו לא מצא זמן לעסוק בהן בלימוד הישיבתי המסורתי), והביאו אותו לתמיכה נלהבת בציונות. את הרעיונות החדשים הוא כתב בספר בשם "אם הבנים שמחה". בין השאר, כתב שיהודים רבים היו יכולים להינצל, אילו הרבנים היו משכילים לתמוך ברעיון הציוני ולקרוא להמוני היהודים לעלות לארץ. הספר נכתב בתנאים קשים בזמם השואה, לרשות הרב לא עמדה ספריה תורנית – אך הוא הצליח להביא את המקורות בזכות הזיכרון המדהים שלו.

הרב טייכטל נרצח בשואה בשנת 1945. תמונתו (מאתר ויקיפדיה):

"בגויים לא יתחשב" – מקור

דוד בן גוריון אמר פעם בנאום בו הוא מחה נגד החלטות אנטי ישראליות: "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!" לכאורה, יש לגישה שלו מקור בתורה, שהרי בלעם (הגוי!) אומר עלינו: (במדבר כג ט): "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב".

רק שלא בטוח ש"לא יתחשב" היא לשון של התחשבות. אמנם זו משמעות הביטוי בעברית המודרנית, אבל יותר סביר שבשפה של התנ"ך "לא יתחשב" פירושו "לא בא בחשבון אחד" או "לא נספר ביחד". כלומר, עם ישראל עומד בנפרד משאר העמים, ולא נמנה כאחד מהם. לפי פירוש זה אין כאן טענה שאסור לנו להתחשב בשיקולים שקשורים לאומות העולם.

אולי ראוי להביא כאן את הדימוי של רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי: "וכך הם ישראל בין שאר האומות, כמו לב בין האיברים".

הידעתם? יש מנהג לומר תפילה "מה טובו" בכניסה לבית הכנסת, המתחילה בפסוק "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" – שלקוח גם מדברי בלעם בתורה (במדבר כד ה).

אין נביא בעירו – מקור

הביטוי "אין נביא בעירו" – שמשמעותו שאין אדם זוכה להכרה דווקא במקום ממנו הוא בא – אינו מופיע במקורות ישראל, אלא לקוח מדברי "אותו האיש" בברית החדשה.

אבל זה לא כל הסיפור. כנראה שהביטוי ומשמעותו התאימו גם להלך המחשבה שלנו, כך שהיו רבנים
במהלך הדורות שהשתמשו בו בכתביהם, וחלק (למשל, החתם סופר) אפילו ייחסו אותו בטעות לחז"ל.

אגב, גם הביטוי "קוֹל הָמוֹן כְּקוֹל שַׁדַּי" איננו עברי במקור. מדובר בביטוי לטיני שתורגם לעברית ואומץ ע"י היהודים.



האם רש"י השתמש בכתב רש"י?

לא, זה לא יתכן. רבי שלמה יצחקי (רש"י) חי בצרפת במאה ה 11, והוא אפילו לא הכיר את צורת הכתיב שאחר כך קיבל את השם כתב רש"י. אבל יש קשר לרש"י, בכל זאת.

הפירוש המפורסם של רש"י לתורה הודפס לראשונה במאה ה 15 באותיות עבריות בסגנון מיוחד (כתב מרובע) שהיה מקובל אצל הספרדים. מאז קיימת מסורת להדפיס את הפירושים לתנ"ך ולתלמוד בכתב המיוחד הזה, בעוד שהטקסט העיקרי מופיע בכתב העברי ה"רגיל".

וכך נראה כתב רש"י: (תמונה מוויקיפדיה):

האם שם ה' מופיע במגילת העצמאות?

התשובה: תלוי איך מפרשים את הטקסט. במגילה מופיע הביטוי "צור ישראל" במשפט: מִתּוֹךְ בִּטָּחוֹן בְּצוּר יִשְׂרָאֵל הִנְנוּ חוֹתְמִים בַּחֲתִימַת יָדֵנוּ לְעֵדוּת עַל הַכְרָזָה זוֹ… ניתן להבין את "צור ישראל" כאזכור שם ה' (ויש לכך מקורות), אך גם במובן הפשוט של חוזק ועוצמה.

זה לא נכתב במקרה: הנוסח הזה הוא תוצאה של מחלוקת ופשרה. מגילת העצמאות עברה הרבה טיוטות. הויכוח נמשך עד לגרסה האחרונה: נציגים דתיים רצו ששם אלוקי ישראל יופיע במפורש במגילה, בעוד שנציגים חילונים התנגדו לכל סממן דתי בטקסט. דוד בן גוריון הכריע לכתוב "צור ישראל" כנוסח פשרה, על מנת שכל צד יוכל לפרש את הביטוי כדרכו.

מאמר זה של הרב חנן פורת ז"ל מנתח אתך המושג "צור ישראל" (גם בהקשר של מגילת העצמאות).