המשנה במסכת אבות (ג ד): רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי וּמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה, הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ . לכאורה, המשמעות ברורה. "המתחייב בנפשו" זה דבר רע, והמשנה מציינת מעשים לא טובים שגורמים לכך. אבל אצל רבי נחמן מברסלב בתורה נב הכל מתהפך.
ראשית, רבי נחמן מפרש את ה"מתחייב בנפשו" במובן שקיומו הופך להיות הכרחי ולא מקרי, בדומה ל"מחויב המציאות" בפילוסופיה. ואז כל המעשים הופכים לחיוביים, ברוח גישתו של רבי נחמן בשבח ההתבודדות. [מכאן ואילך דבריו]
- הנעור בלילה – כפשוטו, דהיינו שהוא נעור בלילה ומתבודד ומפרש שיחתו בינו לבין קונו.
- והמהלך בדרך יחידי – היינו כנ"ל, שהולך בדרך יחידי דייקא, במקום שאין בני אדם הולכים שם כנ"ל, כי אזי הוא עיקר שלימות ההתבודדות, בלילה…
- ומפנה ליבו לבטלה – דהיינו שמפנה ליבו מכל עסקי העולם הזה – לבטלה, כדי לזכות לבחינת ביטול כנ"ל