מקור הביטוי "ארץ אוכלת יושביה" הוא בפרשת המרגלים בתורה. משה שולח את המרגלים לתור את ארץ ישראל. המרגלים חוזרים ומספרים שאמנם אכן היא ארץ "זבת חלב ודבש" אך יושבים שם עמים חזקים ולא ניתן לכובשה. במדבר יג פסוק לב: "וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת". ברור מההקשר שמשמעות הביטוי היא שלילית.

צריך את כוח הפרשנות של רבי נחמן מברסלב על מנת להפוך את הביטוי לחיובי, וזה אכן קורה בתורה קכט בליקוטי מהר"ן. רבי נחמן מסביר תחילה כי הטבע של המזון הנאכל הוא להתחבר עם מי שאוכל אותו. ואז הרבי דורש את המילה "ארץ" בתור "אמונה", על בסיס הפסוק (תהילים לז ג): "בְּטַח בה' וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה." "ארץ אוכלת יושביה" מקבל בדרשה הזאת משמעות אחרת: אדם הופך מעין "מזון" עבור הארץ, הארץ "מעכלת" את האדם ונותנת לו כוח אמונה גדול. "כִּי הִיא 'אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ', שֶׁהַיּוֹשֵׁב שָׁם נֶאֱכָל אֶצְלָהּ, וְנִתְהַפֵּךְ לְמַהוּתָהּ הַקָּדוֹשׁ וְעַל כֵּן אֲפִילּוּ 'הַמְהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן עוֹלָם הַבָּא' כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שָׁם." לארץ ישראל יש כוח לחזק את האמונה.

אך האם הדבר באמת מובטח? לא בדיוק. בהמשך אומר רבי נחמן כך: "אַךְ אַף עַל פִּי כֵן הָעִקָּר תָּלוּי בְּרָצוֹן". לארץ יש יכולת השפעה לטובה, אך אם אדם בה בגישה שמתנגדת לקבל את הקדושה, זה לא עובד אוטומטית. "אַךְ אִם אֵין רְצוֹנוֹ כְּלָל לַעֲבד אֶת הַשֵּׁם, לא יוֹעִיל לוֹ שׁוּם הִתְקָרְבוּת לְצַדִּיקִים וְהוּא בְּחִינַת מָזוֹן שֶׁאֵינוֹ נִתְהַפֵּךְ לַנִּזּוֹן". לאדם יש חופש בחירה לגבי דרכו, והישיבה בארץ לא יכולה לבטל זאת.