האם כדאי תמיד לדעת ולהבין יותר? ספר קהלת אומר לנו שיש לכך מחיר: "כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב." (קהלת א, יח). חוכמה ודעת באות גם במחיר של סבל: הרי החשיפה שלנו לאמת היא גם החשיפה לחוסר השלמות ולסבל שבעולמנו.
אבל הרבי מנחם מנדל מקוצק, מגדולי החסידות, מפרש את הפסוק הנ"ל בדרך ייחודית: "יוסיף דעת – יוסיף מכאוב" – ומה בכך? כדאי לו לאדם להוסיף מכאוב, ובלבד שיוסיף דעת". זו נאמנות קיצונית לדעת האמת, גם במחיר של כאב וסבל.
יש סיפור חסידי שמיוחס לרבי נחמן מברסלב על "הינדיק" (תרנגול הודו ביידיש). בקצרה: היה בן מלך שהשתגע וחשב שהוא הינדיק, אז הוא ישב כל הזמן ערום מתחת לשולחן ואכל פירורים. בא אליו רופא, התיישב גם כן ערום מתחת לשולחן והציג את עצמו בתור הינדיק. אז לבש הרופא בגד, ואמר: "אתה יודע, הינדיק יכול ללבוש בגדים!". בן המלך התלבש. אז הרופא התיישב על כיסא ואמר: "הינדיק יכול גם לשבת בכיסא ולאכול מצלחת". כן עשה גם בן המלך. המשל מספר שבן המלך נתרפא בשיטה הזאת.
יש הרבה פירושים למשל, אבל אני רואה אותו קודם כל כתיאור תפקיד ה"צדיק" בחסידות. הצדיק הוא אדם גדול מבחינה רוחנית, אך על מנת להגיע ליעודו, הוא נדרש "לרדת" לרמה של היהודים הפשוטים, להיות איתם ביחד בחיי היומיום, ומשם להעלות אותם – בדיוק כפי שעשה הרופא עם בן המלך החולה.
וזאת הגרסה של חנן בן ארי לסיפור:
המשנה במסכת אבות (ג ד): "רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר: הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי וּמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה, הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ ". לכאורה, המשמעות ברורה. "המתחייב בנפשו" זה דבר רע, והמשנה מציינת מעשים פסולים שגורמים לכך. אבל אצל רבי נחמן מברסלב, בתורה נב, הכל מתהפך.
ראשית, רבי נחמן מפרש את הביטוי "מתחייב בנפשו" במובן שקיומו הופך להיות הכרחי ולא מקרי, בדומה ל"מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת" בפילוסופיה.
ואז כל המעשים הופכים לחיוביים, ברוח גישתו של רבי נחמן בשבח ההתבודדות. תראו איך הוא כותב:
ואיך זה קשור למנהג ההתבודדות? תמשיכו לקרוא כאן.
כן, ואפילו פעמיים. הרב שניאור זלמן מלאדי, המכונה גם "האדמו"ר הזקן" ו"בעל התניא" – היה פעמיים במאסר ברוסיה הצארית במאה ה 18. כך "צילמה" אותו הבינה המלאכותית:
כאן אנחנו נחשפים למאבקים המכוערים שהיו בין קהילות היהודים במזרח אירופה של אז. המלחמה האידאולוגית בין ה"חסידים" לבין ה"מתנגדים" גלשה להלשנות לשלטונות הגויים (משני הצדדים, אגב). ה"מתנגדים" הלשינו על הרב ששלח כספים לארץ ישראל. באותן השנים הארץ הייתה בשליטת הטורקים שנחשבו ל"מדינת אויב" עבור רוסיה. ההלשנה הזאת גרמה למאסרו למשך כחודשיים. גם בהמשך הוא נאסר לתקופה ממושכת יותר, בחשד שעסק בהמרדה.
האדמו"ר הזקן ידוע בכך שביטא בכתב באופן מסודר את יסודות שיטתו, בניגוד לענפים רבים בחסידות שלא עסקו בכתיבה מסודרת של רעיונות.
משהו מהחסידות – משפט שאני אוהב לצטט… שאלו פעם מנהיג חסידי גדול "האם צריך להאמין לסיפורי הניסים שמספרים על הצדיקים?". הוא ענה: "מי שמאמין – טיפש, מי שלא מאמין – אפיקורס". מסכימים? עם שני החלקים?