"אֵשֶׁת חַיִל" אינו שיר עצמאי. הוא מופיע בספר משלי פרק ל"א (החל מפסוק י') בתנ"ך.

המנהג לומר את השיר בערב שבת לפני הקידוש נוצר אצל מקובלי צפת במאה ה-16, בדומה למנהג לומר "לְכָה דוֹדִי". דמות האישה מתפרשת באלגוריה כשבת עצמה, או כשכינה, או כ"כנסת ישראל".

שמתם לב לאות הראשונה של כל שורה בשיר? תסתכלו טוב, הן בסדר האלף-בית. התופעה נקראת אקרוסטיכון, ויש לה עוד דוגמאות במקרא.

כן. גם גברים מחויבים בהדלקת הנר, ואף מדליקים בפועל. וכך כתוב באתר "פניני הלכה": "מצוות הדלקת נרות שייכת לכל ישראל, גברים ונשים, נשואים ורווקים, שהכל חייבים לכבד ולענג את השבת. אלא שבין בני המשפחה, האישה קודמת במצווה זו, מפני שהיא בעלת הבית והיא האחראית על ניהולו, לפיכך לה הזכות לקיים את המצווה שנועדה ל'שלום בית', ובהדלקתה יוצאים כל בני ביתה. אז גם גבר וגם אישה חייבים במצווה באופן כללי, אך במצב ששניהם יכולים להדליק באותו הבית, אישה קודמת לגבר.

ומה עם נרות חנוכה, אתם שואלים? זה עובד קצת אחרת. ובכן, יש מסורות רבות בעדות השונות לגבי כמה חנוכיות מדליקים ומי מדליק, אך אין שיטה שבה הגברים מנועים מלהדליק. שמעתי רעיון יפה מהרב אוריה פלדמן: בעל ואישה יכולים לעשות מעין חלוקה: אישה מדליקה נרות שבת, בעובד שבעלה מדליק נרות חנוכה.

השיר "לְכָה דוֹדִי", שנכתב במאה ה-16 בצפת, מייצג עבור יהודים רבים את זמירות קבלת השבת בבית הכנסת. הפיוט מדמיין את השבת בתור כלה, בעוד שעם ישראל (ה"דוד") מתכונן לקבל את פני הכלה. פחות ידוע זה שמילות השיר נכתבו בהשראה ובדמיון לפסוקים בתנ"ך.

אתם יכולים לזהות? "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלַ͏ִם עִיר הַקֹּדֶשׁ כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא" (ישעיהו נב א). "קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ לְמַעַן אֹיְבַי פְּדֵנִי" (תהלים סט יט). "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד ט). "כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב וּמִשְׁכְּנֹתָיו אֲרַחֵם וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ וְאַרְמוֹן עַל מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵׁב" (ירמיהו ל יח). ויש עוד, ראו הערות במאמר ויקיפדיה.

ומי בעצם כתב את הפיוט? הרמז נמצא בטקסט! בשיר יש שמונה בתים, תרכיבו את שם המחבר מהאות הראשונה של כל בית ובית.

מנהגי קריאת התורה עברו שינויים רבים במהלך הדורות. לשמחתנו הגענו לאחדות מרשימה: בימנו כמעט כל הקהילות קובעות את הקריאה השבועית לפי אותם הכללים, שמקורם בשיטת רבנו תם בצרפת במאה ה 12. אנו מסיימים את מחזור הקריאה השנתי בשמחת תורה – ואז מתחילים שוב – מבראשית. אבל איך נקבעת החלוקה?

התורה מחולקת היום ל 54 פרשות (בעבר היו שיטות שונות). אך מספר השבתות בשנה אינו קבוע, ובפרט בשנה מעוברת יש יותר שבתות. גם חג שיוצא בשבת משנה את הקטע הנקרא. על מנת להשלים את המחזור של התורה בזמן, היה צורך לקבוע שבשבתות מסוימות יקראו יותר מפרשה אחת.

הפתרון היה לקבוע 7 זוגות של פרשות, שלפי רוח המסורת "מתאימות" לאיחוד ביניהן: ויקהל – פיקודי, תזריע – מצורע, אחרי מות – קדושים, בהר – בחוקתי, מטות – מסעי, חוקת – בלק, ניצבים – וילך. נקבעו כללים הקובעים מתי הזוג "מתאחד" לפי לוח השנה. לכן יש שבתות שקוראים בהן שתי פרשות (שהן תמיד אחד ה"זוגות"), וכך הן גם השבתות מסומנות בלוחות השנה. להרחבה (גם היסטוריה וגם השיטה המקובלת היום) מציע לקרוא מאמר זה.