נהוג להתשמש בביטוי "עם הספר" על מנת לציין את הקשר המיוחד של עם ישראל עם התנ"ך, או להצביע באופן כללי על החיבה של היהודים לספרים.

סביר שהביטוי קשור במקורו לאסלאם דווקא. באסלאם, "עמי הספר" הנו כינוי ליהודים ונוצרים ביחד. בגלל שלדתות האלה היה תפקיד בהעברת הנבואה, היחס של החוק האסלאמי אליהם שונה מהיחס לשאר הכופרים: "עמי הספר" רשאים להישאר תחת שלטון האסלאם במעמד של "בני חסות", ולא הייתה עליהם חובה להתאסלם.

הביטוי "עם הספר" לא מופיע במקורות הקדומים שלנו, לא בתנ"ך ולא בספרות חז"ל. ואולי יש לכך סיבה מפתיעה. אנו רגילים לחשוב שספר זה דבר חיובי. אך בל נשכח שמהרגע שהספר נחתם, הוא הופך לדבר מוגמר ואינו מתפתח עוד. מה שכתוב – כתוב. הנביאים היו חפצים בקשר הישיר בין ה' לעם ישראל, קשר מן הסוג שלא עובר דרך הטקסט המקובע של הספרים. "התורה שבעל פה" נכתבה (במשנה ובתלמוד) מתוך חשש שהמסורת תלך לאיבוד בגלל גזירות הגויים, ולא כאידאל. לכן הגיוני שהזיהוי של עם ישראל עם הספרים הוא מאוחר יחסית.

לא, זה לא יתכן. רבי שלמה יצחקי (רש"י) חי בצרפת במאה ה 11, והוא אפילו לא הכיר את צורת הכתיב שאחר כך קיבל את השם כתב רש"י. אבל יש קשר לרש"י, בכל זאת.

הפירוש המפורסם של רש"י לתורה הודפס לראשונה במאה ה 15 באותיות עבריות בסגנון מיוחד (כתב מרובע) שהיה מקובל אצל הספרדים. מאז קיימת מסורת להדפיס את הפירושים לתנ"ך ולתלמוד בכתב המיוחד הזה, בעוד שהטקסט העיקרי מופיע בכתב העברי ה"רגיל".

וכך נראה כתב רש"י: (תמונה מוויקיפדיה):

התשובה: תלוי איך מפרשים את הטקסט. במגילה מופיע הביטוי "צור ישראל" במשפט: מִתּוֹךְ בִּטָּחוֹן בְּצוּר יִשְׂרָאֵל הִנְנוּ חוֹתְמִים בַּחֲתִימַת יָדֵנוּ לְעֵדוּת עַל הַכְרָזָה זוֹ… ניתן להבין את "צור ישראל" כאזכור שם ה' (ויש לכך מקורות), אך גם במובן הפשוט של חוזק ועוצמה.

זה לא נכתב במקרה: הנוסח הזה הוא תוצאה של מחלוקת ופשרה. מגילת העצמאות עברה הרבה טיוטות. הויכוח נמשך עד לגרסה האחרונה: נציגים דתיים רצו ששם אלוקי ישראל יופיע במפורש במגילה, בעוד שנציגים חילונים התנגדו לכל סממן דתי בטקסט. דוד בן גוריון הכריע לכתוב "צור ישראל" כנוסח פשרה, על מנת שכל צד יוכל לפרש את הביטוי כדרכו.

מאמר זה של הרב חנן פורת ז"ל מנתח אתך המושג "צור ישראל" (גם בהקשר של מגילת העצמאות).

כנראה השיקול המרכזי של דוד היה אחדות ישראל. הוא תחילה מתמנה בחברון למלך על שבט יהודה בלבד. בהמשך הופך למלך על כל ישראל, כובש את ירושלים (שהייתה בגבול שבטי יהודה ובנימין) מידי הייבוסים, ובחוכמתו הוא מעביר לשם את הבירה. אילו במקום זאת היה בוחר בעיר בשטח של שבט מסוים, הדבר היה מצביע על העדפת השבט ההוא. ירושלים הייתה כיבוש טרי בגבול השבטים, ולכן הפיכתה למרכז הממלכה הייתה מעשה ממלכתי ומאחד.

בהמשך, דוד מעביר לירושלים את ארון הברית, והופך את העיר למרכז רוחני ולא רק פוליטי. רש"י בפירושו לתנ"ך מדגיש את החלוקה השוויונית: כשהוא מתייחס לקנית הר הבית ע"י דוד, הוא כותב: "גבה חמשים שקלים כסף מכל שבט ושבט". דוד דאג שכל השבטים ישלמו סכום זהה, כדי שהבעלות על המקום של בית המקדש תתחלק באופן שווה.

לחשש של דוד מהפלגנות בהחלט היה מקום. צאצאיו לא הצליחו להתמיד בדרכו. ספר מלכים מספר שרחבעם בן שלמה (נכדו של דוד) אומר לשבטי הצפון:  "אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים". תשובת אנשי הצפון הייתה: "מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל". אנשי הצפון לא הסכימו להעדפת שבט יהודה ע"י שלמה ורחבעם, והממלכה התפצלה לשתיים: יהודה וישראל. הקרע לא היה ניתן לאיחוי. כבר אז היה חשוב לשמור על האחדות ולהימנע מהעדפת המקורבים.

קדיש זו תפילה קצרה שמבקשת ששמו של האל יתגדל בעולם ושמלכותו תופיע במהרה. למרות שקדיש נאמר גם בלוויות, אזכרות ועל ידי אבלים – נוסח הקדיש הוא חלק מכל תפילה במניין, ותוכנו אינו קשור ישירות לאבל. אבל למה אומרים אותו בארמית דווקא?

ההסבר הפשוט (שמופיע גם במקורות): הארמית נבחרה כדי שהטקסט יהיה יותר מובן לציבור! בניגוד למצב היום, בתקופת התלמוד והגאונים השפה הארמית הייתה מובנת לעם הרבה יותר מאשר העברית. ארמית הייתה שפת העם, בעוד שרק תלמיד חכמים שלטו בעברית. בימנו המצב התהפך, ולכוונה המקורית אין כבר משמעות, אך הנוסח הארמי נכנס לכל מנהגי התפילה של ישראל.

אך היהודים לעולם לא יסתפקו בהסבר הפשוט. בתוספות לתלמוד (ברכות ג א) מופיע הרעיון שהמלאכים לא מבינים ארמית (!), כך השימוש בשפה הזו מונע את קינאת המלאכים. המהר"ל מפראג בספרו "נצח ישראל" (פרק כב) מבאר שכאן יש יתרון לאדם על המלאך: "אבל המלאכים אי אפשר להם שיקנו מעלת עולם הבא, שאין למלאכים קנין מעלה יותר, שהם נשארים כמו שהם נמצאים בפעל". המלאכים לא עוברים שינוי, ואילו לבני האדם יש יכולת להגיע מעולם הגשמי לעולם הבא, ולכן הברכה של הקדיש 'אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא' שייכת להם ולא למלאכים. וכך כדאי לאמרה בשפה שהמלאכים לא יבינו.

האם יש לקדיש נוסח בעברית? כן, וכנראה שהוא נכתב אפילו לפני זה הארמי, והיה חלק מנוסח התפילה הארץ ישראלי הקדום. מאמר זה מביא את הנוסח העברי ומעמיק בסוגיה.

כן! לפי המסורת, יהודים בחו"ל קוראים את ההגדה, אוכלים את מאכלי הסדר ושותים ארבע כוסות – שני לילות רצוף! בחו"ל נהוג יום טוב שני של גלויות: החגים מן התורה נמשכים יומיים ולא יום. היסטורית, זה קשור למנהג הקדום לקבוע את ראשי החודשים לפי ראיית הירח בבית דין. מועד ראש החודש היה נקבע בבית הדין בירושלים. אך אמצעי הקשר אז לא היו יעילים במיוחד. לכן לא הייתה ודאות שהידיעה על קביעת תחילת החודש בארץ הגיעה לחו"ל בזמן, ולכן קבעו שהחגים יצוינו יומיים מטעמי הספק.

כמה דברים מעניינים בהקשר זה:

• את ראש השנה נהוג לחגוג יומיים גם בישראל
• יום כיפור גם בחו"ל הוא יום אחד בלבד, בגלל שמסוכן לצום יומיים רצוף.
• התפתחו שמות שונים לשני ימי החג, כגון "שמיני עצרת" ו"שמחת תורה": בחו"ל אלה ימים שונים של אותו החג, בעוד שבארץ שני השמות מתייחסים לאותו היום ממש.
• יש הרבה דיונים בהלכה מסביב לשאלות של מה עושה בן חו"ל בארץ או ישראלי בחו"ל: האם ללכת לפי מנהג המקום, או לפי ארץ המוצא?

ידוע ומפורסם סיפור החרם של רבני אמסטרדם על ברוך שפינוזה. פחות מפורסמת העבודה שהסיפור כמעט חזר על עצמו 50 שנים אחרי זה, אבל הפעם עם סוף הרבה יותר טוב. בשנת 1703 הרב דוד נייטו נותן דרשה בבית כנסת בלונדון, בה משמיע דברים על הזהות בין האל לבין הטבע ("פנתאיזם"). דבריו גרמו למחלוקת, והרב הואשם בכפירה נוסח שפינוזה.

אבל כאמור העניין הסתיים בטוב. "החכם צבי" – שמונה להיות מעין בורר בסוגיה – פסק שלא רק שאין בדברים של הרב נייטו כפירה, אלא הצביע על מספר מקורות במסורת המקובלת בהם מובאים רעיונות דומים מאוד. מסתבר שיש דרך לשלב תפיסה פנתאיסטית כרובד בתוך היהדות. לא במקרה הסיפור של הרב נייטו מובא באתר חב"ד בהקשר הזה (המאמר באנגלית כאן).

ביקשתי מהבינה המלאכותית לצייר ויכוח בין רבנים לבושים בלבוש מסורתי:

יש ביטויים שקשורים למסורת שנשמעים מיושנים. מה ההסבר לכך? בשפה העברית יש כמה שכבות. העברית של המקרא (תנ"ך) שונה מהעברית של המשנה ("לשון חכמים"). "שמש" במקרא – "חמה" במשנה, "ירח" במקרא – "לבנה" במשנה.

העברית המודרנית מעדיפה בדרך כלל את העברית המקראית על פני שפת המשנה, למרות שהיסטורית המשנה מאוחרת יותר מהמקרא. לכן ביום יום אנו אומרים "שמש" ו"ירח". אבל בעולם ההלכה והמסורת נשתמרו הביטויים שבנויים על לשון המשנה.

החלוקה הראשונית ביותר היא לפי סדר פרשות השבוע שבתורה. כך מסודרים ספרי המדרשים וספר הזוהר. בשיטה הזאת הדיון על ההלכה (מצוות) משויך לפרשה בה המצווה מופיעה. סדר זה לא מטיב עם לומד ההלכה.

רבי יהודה הנשיא שערך את המשנה חילק אותו לשישה סדרים (ש"ס) לפי נושאים, כאשר כל "סדר" בתורו חולק ל"מסכתות". התלמוד הולך בעקבות המשנה, ומאמץ את סדר הש"ס: הן בבבלי והן בירושלמי המסכתות מקבילות לאלה של המשנה. חשוב לציין שסדר הנושאים במשנה ובתלמוד איננו מוחלט: לחכמים הייתה נטייה לעבור מנושא לנושא בצורה "אסוציאטיבית", לכן יש הרבה דיונים שלכאורה לא במקומם לפי נושא המסכת.

ואז בא הרמב"ם עם חיבורו שנודע "משנה תורה". מכתביו אנו יודעים שהוא ראה את עצמו כממשיך את מפעל המשנה. הוא התחבט האם לאמץ את סדר הש"ס של המשנה, אך בסוף החליט במודע שעדיף לשנות. הוא ארגן את ההלכות לתוך 14 ספרים שמחולקים לנושאים ופרקים.

את הסדר המשמעותי האחרון בנה רבי יעקב בן אשר, בנו של הרא"ש. הוא כתב חיבור הלכתי בשם "ארבעה טורים", כאשר החידוש הגדול בו היה בחלוקה מחדש של החומר לפי ארבעה טורים . השיטה של הטורים אומצה ע"י רבי יוסף קארו ב"שולחן ערוך". כך יצא שרבי יעקב בן אשר השפיע יותר על סדר כתיבת ההלכות מאשר על תוכנן (והוא מכונה "בעל הטורים" או לעיתים "הטור").

על אף הדמיון של תרנגול הודו לתרנגולים הרגילים, השאלה איננה פשוטה כלל ועיקר.

אף על פי שיש בהלכה דיון בסימני הטהרה של העופות, אצל האשכנזים נהוג לא לסמוך על הסימנים אלא רק על המסורת: אוכלים רק את העופות שיש עליהם מסורת מהימנה שהם כשרים.

תרנגול הודו "מוצאו" מצפון אמריקה, ולכן ליהודים לא הייתה יכולה להיות שום מסורת לגביו מלפני ה"מפגש". ואכן בתחילה היו רבנים שלא התירו לאוכלו בגלל העדר המסורת. אבל בסופו של דבר ניצחה השיטה ההלכתית שמתירה את אכילתו, וכך נוהגות היום כל הקהילות. הסיבות מובאות כאן. אז מסתבר שלכל כלל יש גם "יוצא מן הכלל".