ליהודים לא הייתה עצמאות מדינית מאז כיבוש הארץ ע"י הרומאים, ועד להקמת מדינת ישראל בתש"ח. אבל בכל זאת היה להם משהו: במדינות רבות ולמשך תקופות ארוכות, הקהילות היהודיות זכו למידה רבה של ניהול עצמי, ובהרבה מקרים זה היה תחת הכרה משפטית רשמית של המדינות ה"מארחות". לשליטים היה נח שהיהודים גובים מסים מחברי הקהילה באופן מרוכז, וכן פותרים בינם לבין עצמם את הבעיות.

המקרה המפורסם ביותר הוא מוסד רשות הגולה שהחל בבבל ובפרס, אך שרד גם את הכיבוש המוסלמי של האזור. ראשי הגולה היו צאצאיו של יהויכין מלך יהודה, שהוגלה ע"י נבוכדנצר מלך בבל ומוצאו מבית דוד. לראשי הגולה היו סמכויות משפטיות נרחבות. בין השאר, הוא מינה "גאונים" ראשי ישיבות. גם מוסד הנגידות במצרים נמשך במשך מאות שנים. גם ועד ארבע ארצות בפולין וליטא הפך לגוף פוליטי שייצג את הקהילה מול השלטונות יותר מ 200 שנה.

מפגש רבני ועד ארבע ארצות; מיצג בבית התפוצות בתל אביב (רישיון: CC BY-SA 3.0)

באופן פרדוקסלי, דווקא תהליך ההכרה בשוויון האזרחי של היהודים פגע במידה רבה בזכויות האוטונומיה המשפטית. במדינות בהן היה נהוג ריבוי מעמדות כשלכל מעמד היו זכויות וחובות שונות, האפשרות שהיהודים הם קבוצה עם אוטונומיה משפטית הייתה טבעית, ולא פגעה כהוא זה בזכויות השליטים. פירוק המבנה המעמדי הביא זכויות אזרח מלאות ליהודים כפרטים, אך לא היה יותר מקום טבעי לקבוצה או קהילה שיש לה סמכות משפטית נבדלת על חבריה.

התשובה לשאלה תלויה בפרשנות של המילה "צנזורה". בכל מקרה לא מדובר במצב בו הרב אברהם יצחק הכהן קוק הכין ספר או מאמר לדפוס, וקם איזה תלמיד או עורך חצוף שעל דעת עצמו שינה את התוכן. הנושא מורכב יותר. כבר כתבנו על כך היצירה המחשבתית של הרב קוק נכתבה ברובה ביומנים, בשיטה שאפשר לכנותה "כתיבה בהשראה": מדובר בקטעים שאינם ערוכים במבנה מסודר שמיועד לפרסום לרבים בתור ספר.

לאחר פטירתו של הרב, התעורר ויכוח איך ראוי לנהוג בכתבים שהוא השאיר. יש דעה שמצדדת בפרסום היומנים כפי שהם, מתוך ההכרה ברב קוק כאדם גדול ומשפיע, ומכאן החשיבות האדירה לפרסם לציבור את כל הדברים שהוא כתב, כלשונם. לעומת זאת, חלק מתלמידי הרב ("שמרנים" יותר, ניתן לומר) חשבו שיש לנהוג זהירות יתרה, ויתכן ויש קטעים שלא נכון לפרסמם ללא עריכה (צנזורה, כבר אמרנו?) – ראו לדוגמא המאמר של הרב אבינר בנושא. כמובן, בעידן האינטרנט יותר קשה להחביא דברים. כך קרה לספר "לנבוכי הדור" של הרב: במקביל להוצאת הספר באופן רשמי עם השמטות רבות, הקובץ עם הטקסט המקורי דלף לרשת והופץ לרבים. בהמשך הספר יצא לאור במהדורה מלאה ללא השמטות.

נכון לעכשיו, כנראה שרוב כתבי הרב קוק פורסמו וזמינים לציבור. אך גם יש הרבה חומר שנמצא בידיים פרטיות אצל אנשים שאין להם עניין להוציאו לאור. להלן מאמר מאתר "כיפה" עם ביקורת חריפה בנושא.

חרם דרבנו גרשום מוכר בעיקר בהקשר של איסור ריבוי הנשים (פוליגמיה). מדובר בתקנות חשובות בענייני הקהילה שהתקבלו באירופה בתחילת המאה ה 11, ומיוחסות לרבנו גרשום המכונה גם "מאור הגולה". אך האמת היא שלאיסור הפוליגמיה כנראה לא הייתה השפעה מעשית משמעותית. בניגוד לזמן לתנ"ך, מתקופת הבית השני תופעת הפוליגמיה כמעט שאינה מוזכרת. התקנות אסרו את מה שכבר לא היה נהוג. הקהילות המעטות שבהם ריבוי הנשים נשאר – גם לא קיבלו את תקנת רבנו גרשום.

השינוי המשמעותי יותר הוא בקביעה שיש צורך בהסכמת אישה לתהליך גירושין (קבלת גט). במה מדובר? לפי הדין שבמשנה ובתלמוד, אישה מתגרשת "בְּעַל כורחה": על הבעל לתת גט לאישה ולשלם את דמי הכתובה, והסכמה של אישה לא נדרשת לתוקף הגירושים. חז"ל לא התייחסו לפרידה בין בי הזוג בקלות ראש. בתלמוד (גיטין צ ב) מובא בשמו של רבי אליעזר: "כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות". אבל מבחינה משפטית, מסירת הגט הייתה מספקת.

כנראה שבתקופה המדוברת גבר השימוש לרעה בדין זה ע"י גברים. לכן נקבע שאישה צריכה להסכים לקבלת הגט. המשמעות המעשית היא שבמידה ומי מבני הזוג רוצה להתגרש ולא מגיעים להסכמה, עליהם להתדיין בפני בית הדין. התקנה התקבלה בעם, כך למעשה נוהגים גם בימינו.

שמואל א' פרק ד' מספר על קרב אבן העזר בין הישראלים לפלישתים. הקרב התרחש באזור ראש העין של היום. המצב של מדינת היהודים דאז לא היה מזהיר. השלטון היה מושחת: עֵלי כהן גדול היה כבר זקן, בניו השחיתו את דרכם, ושמואל הצעיר טרם הספיק להטביע חותם. גם המצב הביטחוני היה רעוע, והיה פחד אמתי מפלישתים. איך מנצחים בקרב?

ואז בא הרעיון (פסוק ג): "וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לָמָּה נְגָפָנוּ ה' הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ." נביא את ארון הברית מהמשכן בשילה לשדה הקרב, והוא יעזור לנו לנצח. האם זה עבד? לא ממש. הפרק מספר שאמנם הפלישתים נבהלו בהתחלה, אך הפחד גרם להם להתחזק דווקא. התוצאה הייתה הרסנית לישראלים: "וַיִּלָּחֲמ֣וּ פְלִשְׁתִּ֗ים וַיִּנָּ֤גֶף יִשְׂרָאֵל֙ וַיָּנֻ֙סוּ֙ אִ֣ישׁ לְאֹהָלָ֔יו וַתְּהִ֥י הַמַּכָּ֖ה גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֑ד וַיִּפֹּל֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל שְׁלֹשִׁ֥ים אֶ֖לֶף רַגְלִֽי. וַאֲרוֹן אֱלֹהִים נִלְקָח וּשְׁנֵי בְנֵי עֵלִי מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס". חומר שמחשבה לחושבים שחפצי הקודש כשלעצמם מספקים הגנה.

מי שהבין זאת היטב היה דוד המלך. בזמן שאבשלום בנו מרד בו, דוד וחבורתו נאלצו לעזוב את ירושלים. צדוק הכהן הציע לדוד לקחת עמו את ארון הברית, אך דוד ענה לו: (שמואל ב טו כה): "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְצָדוֹק הָשֵׁב אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים הָעִיר אִם אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' וֶהֱשִׁבַנִי וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ." תקוותו של דוד לשוב לעיר ולמלוך נשענת על צדקותו ולא על חפץ כלשהו, ולכן צריך להשאיר את הארון בירושלים.

ואולי יש מי שיטען שבית המקדש מספק הגנה? תקראו כאן.

ירבעם בן נבט, מלכה הראשון של ממלכת ישראל, זוכה לביקורת חריפה אצל חז"ל. נאמר עליו במשנה (אבות ה יח) שהוא "חָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים" (בכך שהציב עגלים של זהב לצרכי פולחן), והוא גם נמנה עם שלושת המלכים (סנהדרין י ב) שאין להם חלק לעולם הבא. אבל אולי ניתן למצוא "נסיבות מקלות" בראייה ההיסטורית. ירבעם לא אשם בפיצול הממלכה. אחיה השילוני כבר ניבא את הקרע כעונש על חטאי שלמה המלך. בהמשך, רחבעם בן שלמה מסתכסך עם שבטי הצפון, והפיצול קורה בפועל. הממלכה של ירבעם נותקה מבית המקדש בירושלים, והיה לו צורך להקים מקום פולחן חלופי. סביר לפרש שהעגלים נועדו לעבודת ה' (אמנם לא "לפי ההלכה"), ולא לעבודת האלילים.

אבל יש במקורות גם כיוון אחר של ביקורת על ירבעם. הנה קטע מתלמוד בבלי (סנהדרין קב א) עם התרגום וביאור של הרב שטיינזלץ: נאמר בירבעם "אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה" (מלכים א' יג, לג) מאי [מהי] משמעות "אחר" שנאמר? מהו אותו מאורע שמרומז לו? אמר ר' אבא: אחר שתפשו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו כלומר, ששלח נביאים והפציר בו, ואמר לו: חזור בך, ואז אני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו: מי יהיה בראש? אמר לו ה': בן ישי ילך בראש. אמר ירבעם: אי הכי, לא בעינא [אם כך, אין אני רוצה], שמפני גאוותו לא רצה לחזור בו.

אתם מבינים מה קורה כאן? ה' באופן ישיר מזמין את ירבעם לעשות תשובה ולטייל בגן עדן. מה התגובה הראשונה? "מי בראש?" – האם אני אוביל ואנווט? כששומע שדוד בן ישי "בראש", ולא הוא – מחליט שהוא לא בא. ירבעם מונע מגאווה יתרה, וזה אכן חטאו. לקח חשוב למנהיגים של היום: אנו מצפים מהם לשתף פעולה למען הכלל, גם אם לא מובטח שתמיד יהיו בראש ויובילו.

ספר שופטים מסתיים בפסוקים "בַּיָּמִים הָהֵם, אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל: אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו, יַעֲשֶׂה". ואכן הפרקים האחרונים של ספר שופטים מצביעים על הידרדרות מצב האומה. השופט האחרון המוזכר בשמו הוא שמשון הגיבור: דמות "צבעונית" ורחוקה מאוד לכאורה ממנהיג צדיק ונבון שראוי לעם. אחרי זה מסופר על פסל מיכה: עבודה זרה שהתקיימה במקביל לעבודת ה' במשכן שילה. הספר נחתם במעשה פילגש בגבעה: אונס שמוביל למלחמה בין השבטים בה כמעט ומושמד שבט בנימין כולו. אנרכיה חוגגת?

קשה להתווכח עם חומרת המצב הפנימי, שלא לדבר על הצורך להתמודד עם האויבים מבחוץ בצורה יעילה: המבנה השבטי היקשה על גיוס של צבא חזק ויעיל. אבל האם היו מוכרחים למנות מלך על מנת לתקן? שמואל הנביא התנגד למנוי מלך (שמואל א ח) והביא באזני העם את כל הסיבות הנכונות לכך. אנו יודעים שזה לא עזר: העם רצה מלך, ובהמשך שמואל ממליך את שאול, וכך מתחילה תקופת המלוכה בישראל.

האם היה פתרון טוב יותר? האם היו חייבים שלטון מרכזי? האם היה הכרח להפקיד את הכוח בידי שליט אחד ויחיד?

במסורת, גלות אדום זה השם שניתן לגלות האחרונה של עם ישראל, שמתחילה מכיבוש ירושלים ודיכוי המרד ע"י הרומאים, ומסתיימת עם הקמת מדינת ישראל. אבל למה היא נקראת על שם "אדום" – ארץ מגוריו של עשיו אחי יעקב שנמצאת בדרום ירדן של היום?

חשוב להבין שחז"ל (והפרשנים שבאו אחריהם) ראו באימפריה הרומית את ההמשך הישיר של ממלכת אדום שהוקמה ע"י צאצאיו של עשיו. כיוון שרומי קיבלה את הנצרות, כל העולם הנוצרי והתרבות המערבית בכללותה נתפסים כ"אדום". האם מדובר בעובדה היסטורית? רב יצחק אברבאנל (שחי בדור גירוש ספרד) סבר שכן, וכתב רשימה ארוכה של הוכחות בפירושו לתנ"ך. כך או כך, הפרשנים לאורך הדורות הניחו את קיום הקשר, וראו בגלות האחרונה את המשך היריבות בין יעקב לעשיו המתוארת בתורה.

מה הגורל של היריבות הזו? האם לנצח "עשיו שונא ליעקב" (כפי שמובא במדרש?). אולי יש תקווה: כאן כתבתי על השינויים בעולם הנוצרי ביחס לישראל מאז הקמת מדינתנו.

הביטוי "אנו כננסים שעומדים על כתפי הענקים" משמעותו גם הכרה בערך של החכמים הקדמונים, אך גם הבעת הביטחון בכך שמותר לנו לחלוק עליהם באופן ראוי. הרי גם אם הם ענקים ממש, אנו הקטנים עומדים על כתפיהם – ולכן בפועל רואים רחוק יותר! הביטוי נפוץ בתרבות המערבית, אבל מה המשמעות שלו במסורת ההלכה?

נדון בשאלה: כשיש מחלוקת בין החכמים של הדורות השונים, לפי איזו דעה יש לפסוק? לכאורה, יש הגיון לומר שצריך ללכת לפי החכם שחי מוקדם יותר, כי התורה ניתנה בסיני והחכם ההוא היה קרוב יותר להתגלות. אך בהלכה במקרים רבים נהוג כלל הפוך: הלכה כבאחרונים! (בארמית: הלכה כבתראי). איך אפשר להצדיק זאת? בזכות ההבנה שהפוסקים שחיו מאוחר יותר למדו את דברי הקדמונים לעומק, ואם בחרו לחלוק עליהם – עשו זאת מסיבות טובות.

וכאן הרבנים נעזרו בדימוי הננסים והענקים שהכירו מהתרבות שמסביבם. רבי ישעיה די טראני שחי באיטליה במאות ה 12-13 כתב כך: ”כך אנו ננסים רוכבים על צווארי ענקים מפני שראינו חכמתם”. גם רבנים נוספים השתמשו בדימוי על מנת להצדיק את דעותיהם.

חג החנוכה מתחבר אצלנו עם הניצחון של המכבים על היוונים, חנוכת המקדש ונס פך השמן. אבל חשוב לזכור בראש ובראשונה את התוצאה המדינית של הניצחון, והיא הקמת המדינה החשמונאית לתקופה משמעותית. הרמב"ם (בהלכות מגילה וחנוכה ג) מדגיש כבר בהלכה א' את ההישג המדיני: "והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים, עד החורבן השני." – החג נקבע לזכר הניצחון והקמת המדינה! רק בהלכה ב' הרמב"ם ממשיך ומתאר את נס פך השמן, על מנת להסביר למה מציינים את חנוכה שמונה ימים דווקא.

הממלכה החשמונאית לא הייתה מדינה אידאלית, מכל הבחינות. השלטון היה מושחת. מלחמות וסכסוכים בין קבוצות פוליטיות ודתיות של יהודים נמשכו בעוצמה, והם גרמו בסופו של דבר לנפילת הממלכה לידי הרומאים. אמנם גזירות היוונים נגד היהדות בטלו ובית המקדש המשיך להתקיים, אך תהליך ההתייוונות לא נעצר. ניתן לראות את זה בשמות של המנהיגים: למכבים מקימי המדינה היו שמות עבריים טהורים, אך במרוצת הזמן נוספו יותר ויותר שמות יווניים. (תמונה מוויקיפדיה)

ואף על פי כן, יהודים דתיים ולא דתיים כאחד ממשיכים בדבקות לחגוג את הקמת המדינה היהודית הלא מושלמת הזאת. מכירים עוד מדינה יהודית לא מושלמת?

כדאי לשים לב למוטיב שחוזר בהיסטוריה של עם ישראל: כל פעם שאנו יוצאים מן הגלות, זה מתרחש בצורה זו או אחרת בהסכמת אומות העולם. אבל אז זה מסתבך. נתחיל בסיפור יעקב אצל לבן הארמי: יעקב מבקש מלבן לעזוב לאחר שסיים את חובותיו, לבן מסכים והם מגיעים להסכם. בהמשך זה מסתבך: יעקב נאלץ לברוח, לבן רודף אחרי יעקב, הם נפגשים – ומגיעים להסכם חדש.

נעבור ליציאת מצרים: אחרי מאמצי שכנוע אדירים שכללו את "עשר המכות", פרעה אכן משתכנע (!) ומחליט לתת לעבדיו בני ישראל לצאת. בהמשך זה מסתבך כידוע, חיל פרעה רודף אחרי עם ישראל, וטובע בים סוף. בהמשך המסע, משה מבקש ממלך אדום רשות לעבור בשטחו, וכשלא מקבל רשות – מורה ללכת בדרך אחרת.

גם היציאה מגלות פרס מתחילה ב"הכרזת כורש" המלך – שמרשה ליהודי הממלכה לעלות לירושלים ולבנות את בית המקדש שם. כורש אף מבטיח מימון וסיוע. ספר נחמיה מספר לנו שבהמשך הדברים (כרגיל) הסתבכו: פקידי המלך עצרו את בניית המקדש, כך שהיה צורך במסע שתדלנות אצל יורשו של כורש, והיו לישראל צרים ואויבים רבים.

כך גם התהליך של הקמת מדינת ישראל. הוא החל בהכרה של הגויים בזכות היהודים להקים מדינה בארץ ישראל: הצהרת בלפור, ועידת סן רמו ואישור תכנית החלוקה באו"ם (כ"ט בנובמבר). בהמשך הדברים לא הלכו חלק, וקמה התנגדות צבאית ופוליטית להקמת מדינת ישראל – שנמשכת עד עצם היום הזה. ומה עם הפסוק "בגויים לא יתחשב"? – כתבתי על זה כאן.