פרשת בוא בספר שמות מתחילה כך (שמות י א): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ." גם בחלק מעשרת המכות נאמרת הלשון "כבד" (בנוסף ל"קשה" ו"חזק") ביחס לליבו של פרעה. מה ההקשר של התואר "כבד" ביחס ללב?

יתכן מאוד ו"כובד הלב" שבתיאור קשור לאמונה אלילית לגבי מסלול האדם לחיים לאחר המוות. לפי אמונת מצרים העתיקה, ליבו של אדם היה נשקל במאזניים מול הנוצה של מאעת, אלת האמת והצדק. אם הלב היה כבד יותר מהנוצה בגלל חטאיו של אדם בחייו, הוא היה נטרף ע"י חיה ומאבד את קיומו. אך אם הלב היה שקול או קל יותר מהנוצה, האדם היה זוכה לחיי נצח בגן עדן. לפיכך, פירוש כובד הלב אצל המצרים הוא חטאים ומעשים רעים. במובן הזה, אפשר להבין את כובד הלב של פרעה שלא הסכים לאורך הדרך לשחרר את בני ישראל מהעבדות.

יש לכך חשיבות במחקר התנ"ך. עד עכשיו לא נמצאו עדויות ארכיאולוגיות שמצביעות על נוכחות בני ישראל ממצרים ויציאתם משם. משום כך, יש חוקרים שסבורים שסיפור יציאת מצרים לא בנוי על אמת היסטורית. אך בניתוח פרשיות התורה שמתארות את השעבוד ואת הגאולה, יש מספר רב של פרטים לשוניים ותיאוריים שמקשרים את העלילה לחיי מצרים העתיקה בתקופה הרלוונטית. הדבר מחזק את טענת החוקרים שסבורים שיש בסיס עובדתי היסטורי ליציאת מצרים.

האם אבות אבותינו בימי קדם נהגו לעשות מכירת חמץ לפני פסח, בדומה למנהג היום? התשובה היא "לא": הסיפור הוא דוגמא מעולה להתפתחות ההלכה במשך הדורות. אמנם כבר בתוספתא (דברי חז"ל מתקופת המשנה) מופיעה האפשרות ליהודי למכור את החמץ לגוי ולקחת אותו בחזרה אחרי החג – אך שם מדובר במצב שיהודי וגוי נמצאים בספינה! משתמע שיהודי עושה את ה"מכירה" במצב של חוסר ברירה. היו פרשנים שהתירו לא רק בספינה ממש, אך בתקופה הקדומה מדובר היה בפעולה חד פעמית של מכירה לכל דבר: יהודי היה צריך למכור את החמץ ללא תנאים, וגוי היה לוקח פיזית את החמץ אליו.

רק מהמאה ה-15 יש לנו אזכורים של מכירת חמץ כשיטה: הרבנים נתנו היתרים למכור לגוי לאלה שלא היו מעוניינים לבער את חמץ. עם הזמן, היקף ההתעקשות על ביצוע של עסקת מכר אמתית הלך וירד. כך החמץ נשאר במקומו המקורי, ולגוי כבר לא הייתה גישה מעשית למקום האחסון, וגם העברתה תשלום נעשתה באופן פורמלי בלבד. בשלב מסוים, הוכנס שינוי נוסף: על מנת לפשט את העניין עוד יותר – תפקיד ביצוע המכירה עבר לרבנים. יהודי ממלא ייפוי כוח (בימנו עושים זאת גם דיגיטלית) לרב (כגון, רב עיר) למכור את החמץ בשמו לגוי, והרב מתפקד בתור שליח. במצב הזה, היהודי המוכר לא פוגש את הגוי הקונה כלל, ותפקידו מסתיים עם מילוי השם והכתובת בטופס.

האם מדובר בפתרון ראוי לצורך אמתי, או ב"תיחמון"? גם אם אפשר למצוא התנגדויות למנהג בספרות הרבנית בדורות הקודמים, היום אין רבנים שפוסלים את ה"תרגיל" לחלוטין. ובכל זאת: ראיתי הסבר של הרב יובל שרלו (ראו סרטון) שמנגנון מכירת החמץ מתאים למפעל או עסק, ולאדם פרטי ראוי לבער את החמץ (וגם לבטלו) ולא להתעסק במכירה כלל. כך או כך, המנהג ממשיך להתקיים. מי אמר שההלכה לא משתנה עם הזמן?

אם ההגדה של פסח זה סיפור יציאת מצרים, היינו מצפים שהטקסט יתבסס על ספר שמות בו מתוארת העלילה העיקרית של המסלול מעבדות לחרות. אך יש לנו הפתעה: ההגדה דורשת מקור אחר: "צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי לַעֲשׂות לְיַעֲקב אָבִינוּ: שֶׁפַּרְעה לא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקור אֶת הַכּל. שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב." הפסוק המצוטט הוא בכלל מספר דברים, והוא שייך למצוות הבאת הביכורים למקדש. אדם שמביא את הביקורים נדרש להזכיר את יציאת מצרים דרך הפסוקים הללו. משם ההגדה דורשת את ההמשך: אזכור עבדות מצרים, זעקת העם וכן הגאולה ע"י ה'.

אך מה בכלל המשמעות של "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי"? לא רק לנו יש קושי עם הביטוי. גם הפרשנים המסורתיים נחלקו בהבנת הלשון. היו שאמרו שמדובר בלבן הארמי שרצה לגרום לאבדנו של יעקב (וכך מפרשת ההגדה, "צא ולמד"). היו שאמרו שלשון "אֹבֵד" לא מתאימה ללבן, ושהכוונה היא ליעקב עצמו שהיה "אֲרַמִּי אֹבֵד". ויש שכתבו שמדובר באברהם אבינו. כך או כך, איך התקבלה ההחלטה של עורך ההגדה להתבסס על הקטע הזה בסיפור ה"מגיד"?

מי שמחפש עיון מעמיק בסוגיה, מציע לקרוא את המאמר של הרב איתן שנדורפי (אתר "בני ציון") שמפרט ומסכם לפחות 8 מענים של פרשנים שונים. אני הקטן אנסה להביא תשובה מכיוון אחר. ההגדה "מתעקשת" להזכיר לנו שלפני יציאת מצרים היה אירוע אחר: "יציאת אוּר כַּשְׂדִּים". אמנם לא מדובר באומה אלא רק באבות כיחידים, אך גם אברהם וגם יעקב עברו בגלות ויצאו משם. בהקשר הזה, יש כאן הקבלה בין שהות יעקב אצל לבן הארמי, לבין עבדות האומה במצרים.

ואם כבר אנו עוסקים בהקבלה: שמתם לב שכל פעם שיש יציאה מהגלות, זה נעשה ברשות האומות? יעקב מבקש רשות מלבן לעזוב, משה ואהרון – מפרעה. ובהמשך ההיסטוריה: הכרזת כורש בפרס, החלטה האו"ם על "תכנית החלוקה". להרחבה כאן.

כך מוסברת מצוות אכילת מצה בהגדה של פסח: "מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם". ההבדל בין מצה לחמץ הוא עניין של זמן: אפיית המצה היא לא יותר מח"י רגעים (18 דקות). אנו אופים מצות מהר לזכר המאורע ההיסטורי של יציאת מצרים, בו הבצק לא הספיק להחמיץ. אך אם מדובר רק בפרט טכני, אז למה זה כל כך חשוב ומרכזי? האם יש משמעות נוספת למהירות בה נאלצנו לצאת ממצרים?

יציאת מצרים נתפסת בצדק כלידת האומה שלנו. אפשר לדמות את תקופת עבדות מצרים בתור שהייה של עובר ברחם: היינו משועבדים ולא היה לנו כוח לפעול עצמאית. לפי קן המחשבה של הרב קוק, יש חשיבות מטאפיזית לכך שלידת האומה קרתה בתהליך מהיר. בדומה לבצק של המצה שלא מספיק להחמיץ – כך הקדוש ברוך הוא מוציא את עמו מבית עבדים, ומייד מוביל אותו במסע במדבר להר סיני. במאמר "מצה זו" הרב מדמה את נפשות ישראל העבדים לגרגרי בצק מופרדים. כאשר יצאו ממצרים בחיפזון, חלקי הבצק התגבשו במהרה לעם – שלא יכול יותר "להחמיץ", כלומר לאבד את ייעודו. כך עם ישראל מתעצב באופן מיידי לתפקידו ההיסטורי הייחודי (הרחבנו על זה כאן).

אך בעוד שהחיפזון היה הכרחי בלידת האומה, הרי שבשלבי הבגרות – זה משתנה. בתור עם בוגר, אנו יכולים לפעול בתהליכים ההיסטוריים ללא צורך בחיפזון. גם במאמרו "פסח מצרים ופסח לעתיד" הרב קוק מתאר את הפלא של היציאה המהירה, אך ממשיך בכיוון אחר… "לעומת זה, הננו מתכוננים לגאולת העתיד, לגאולה אשר על דגלה חקוק אומר סלה: "כי לא בחפזון תצאו". בצעדים אטיים הננו הולכים אל מערכת הגאולה, ומטרתה איננה כעת אותה הבריחה מכל העולם כולו, כי במשך הזמן כבר הספקנו להאיר הרבה אופקים שהיו מלאי מחשך, הספיקה השפעתנו לזכך את העולם בהרבה מדרגות, ורשמי אור נשמתנו אשר הובלטה בקדושת תורתנו ובאופי חיינו… נהיו ככוכבי אורה לעמים רבים". לפי הרב, תהליך הגאולה בהובלת עם ישראל לעתיד לבוא יהיה איטי. לא מדובר בבריחה, אלא בתהליך ארוך בו עם ישראל יהווה מצפן מוסרי לעולם כולו. "בשביל תוכן גאולה זו, גאולת העתיד היונקת מלישדה של גאולת העבר… דרושה לנו עכשיו דווקא אותה המידה של "לא בחיפזון", כדי שנוכל לשאוב כוח מהמעיין הגדול של יציאת החיפזון של גאולת העבר". קמעא קמעא כבר אמרנו?

יש דרשה יפה שמסבירה למה משה רבינו, למרות היותו מנהיג העם ביציאת מצרים, לא מוזכר ולו פעם אחת בהגדה של פסח. הרי ההגדה עצמה מדגישה: "וַיּוֹצִאֵנוּ יְה' מִמִּצְרַיִם – לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ". בגלל שרוצים להדגיש את ההנהגה הישירה של ה' בסיפור, לא מזכירים את השליח!

אבל רגע, מישהו בדק האם זה בכלל נכון? חיפוש פשוט בהגדה מוביל למסקנה שמשה כן מוזכר! בקטע "רבי יוסי הגלילי אומר" מביאים את הפסוק (שמות יד לא): "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". אז אפשר לתרץ שמשה מופיע רק פעם אחת, במקום לא הכי מרכזי ורק מתוך אזכור של פסוק. אז זה כמעט ולא נחשב "אזכור" ביחס לגדולתו, והדרשה בעינה עומדת. אך מצאתי עדות על כך שבחלק מהגרסאות של ההגדה הפסוק הנ"ל לא הובא כלל. יתכן והדרשה נכתבה במקור עבור נוסח קצת שונה משלנו, שם היא הייתה נכונה לחלוטין.

ולסיום: מתברר שלפחות אצל יהודי מרוקו יש מסורת עוד מהמאה ה 14 להזכיר את משה במפורש! מדובר בקטע בערבית יהודית בו פותחים את הסדר. שם מוזכר משה רבינו כמי שהנהיג את העם. תקראו כאן את הסיפור המעניין.

אכילת המרור מוזכרת בתורה בהקשר של קרבן פסח: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמות יב ח), אך בימנו אנו אוכלים מרור כחלק מסדר פסח. התורה לא מסבירה את הסיבה לציווי. בהגדה של פסח מובא: "מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה, אֶת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ." כלומר, המרור הוא זכר לחיים המרים בעבדות מצרים. אך איזה ירק יש לקחת למרור?

במשנה מפורטים 5 סוגי ירק שמתאימים למרור, שהראשון בהם הוא "חזרת". בתלמוד מוסבר שמצווה יתרה להשתמש בחזרת שהיא… חסה. שם אפילו דורשים את השם "חסה": "שחס הקדוש ברוך הוא עלינו" (כשהוציא אותנו ממצרים). יש רק בעיה קטנה עם חסה: לא תמיד יש לה טעם מריר, ועל כך יש פלפולים הרבה: האם חובה לבחור חסה מרה במיוחד, או שאפשר להסתפק בחסה הרגילה.

העניין הוא שבארצות אירופה רבות חסה לא הייתה נפוצה בעונת האביב. לכן אצל האשכנזים נוצר מנהג להשתמש בחְרֶיין, שזו מילה ביידיש וברוסית לתבלין מר-חריף שמפיקים משורשי הצמח "חריפית הגינה" (שנקרא גם "חזרת", למרות ש"חזרת" של חז"ל היא חסה). מקור הצמח באירופה, אך בימינו מגדלים אותו גם בארץ. הצבע האדום נוצר ע"י הוספת סלק לתבלין. אז יש מנהגים רבים, וכל אחד נוהג כמנהג אבותיו.

עוד מתקופת התלמוד קיימת מחלוקת האם צריך להסתפק בארבע כוסות יין בליל הסדר, או שיש צורך בכוס החמישית. לא הייתה הכרעה ברורה בין שתי השיטות. אז היהודים אימצו מנהג שלכאורה כלל את שתיהן: שותים ארבע כוסות במהלך הסדר, ואז מוזגים כוס חמישית – אבל לא שותים ממנה.

עם השנים נוצר החיבור בין הכוס החמישית לבין אליהו הנביא. בזכות האמונה שאליהו הנביא יבוא לעולם כמבשר הגאולה לפני בוא המשיח, הייתה מעין ציפייה שאליהו אכן יבוא בליל הסדר, ולשם כך משאירים עבורו את הכוס. לכן קראו לה "כוס של אליהו".

הגאון מווילנה כדרכו נתן לסוגיה פירוש למדני. יש מסורת שאחת המטרות של בואו של אליהו היא להתיר את הספקות וללמד אותנו את האמת: [מכאן הביטוי "יהא מונח עד שיבוא אליהו"]. הרי מנהג הכוס החמישית נוצר בגלל הספק בהלכה. לכן טבעי שאנו משאירים את הכוס לאליהו שתפקידו להתיר את הספקות.

למה בעצם חשוב כל כך לספר את סיפור יציאת המצרים מההגדה של פסח? את השאלה הזאת בדיוק שואל מנקודת ראותו דון יצחק אברבאנל (שחי בדור של גירוש ספרד במאה ה 15) בפירושו להגדה: "אמנם אם נשאל מה הרווחנו ביציאת מצרים ובגאולה משם אם אנחנו כעת בגלות?". לכאורה, עם ישראל גלה והשתעבד מספר פעמים אחרי שנגאל ממצרים.

נדמה לי שהתשובה העיקרית היא שיציאת מצרים שמה את רעיון החירות של האדם במרכז התודעה האנושית. מצרים הייתה מעצמה שכל כולה התבססה על העבדות. עצם האפשרות להיגאל משם ולשבור את השיטה העבדותית מסמנת את החירות כייעודו האמתי של האדם. כותב על כך הרב קוק (שמונה קבצים, ה' ק'): "ישראל נתנשאו לחירות ביציאת מצרים. זאת היא חירות עליונה, שחרור הרצון, חופש האופי".

לא רק מהשלטון הפוליטי של פרעה הצלחנו להשתחרר: הצלחנו להפוך לבני חורין של ממש. גם את מתן התורה בסיני רואים חז"ל כהפיכתנו לבני חורין: במשנה (אבות ו ב) מובאת דרשה על הפסוק (שמות לב טז) על לוחות ברית: וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת." דרש אבי יהושע בן לוי: "אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה". חירות פוליטית פותחת אפשרות לחירות רוחנית.

היציאה מעבדות מצרים לחירות השפיע הרבה מעבר לעם ישראל, ונתן השראה לגדולי הוגי רעיון החירות בתרבות האנושית, או בלשונו של הרב קוק: "תישאר לעד האביב של העולם כולו". מאז בעולם היו לא מעט נסיגות בחזרה לכיוון של עבדות, כלכלית או רוחנית כאחת. אך המגדלור של יציאת מצרים מסמן לכולנו את הכיוון הנכון.

לכאורה, יש תשובה פשוטה: על מנת להוציא את בני ישראל ממצרים. אך במחשבה שניה: האם באמת היה בכך הכרח? וכי לא ניתן היה לגרום לכך שהיציאה תתרחש בדרך נס, ללא סיפור המכות? לכן הגיוני להניח שהמכות נועדו בעיקר למצרים ולא ליהודים. בזמנים ההם מצרים הייתה המעצמה החזקה בעולם. אך היה בה חסרון מוסרי אדיר: המשטר היה מבוסס על עבדות, והחירות הייתה חסרה. "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם." (שמות ז ה) – המטרה בכל התהליך היא להשפיע על מצרים!

ה' משקיע מאמץ עצום בלשכנע את פרעה (שעומד בראש פירמידת השלטון) לשחרר את בני ישראל מרצונו, כלומר מתוך הבנתו שזה הדבר הנכון לעשות. בכיוון הזה הולך הרב עובדיה ספורנו בפירוש לפסוק: (שמות ט יב): "וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה." למה ה' מחזק את לב השליט? לפי ספורנו, ה' לא שולל מפרעה את חופש הבחירה, אלא להיפך: "חיזוק הלב" גורם לכך שפרעה חזק דיו לא לוותר מתוך פחד: "וארצה שלא יעשה זה מיראת ידי החזקה". ה' מביא את המכות, ומצפה שפרעה ישתכנע באמת בכך שיש צורך לשחרר את בני ישראל, מתוך הכרה שזה מעשה ראוי ולא בגלל יראה.

זה אכן קרה. פרעה מקבל את הטיעונים ומשחרר את עם ישראל לדרכו. (אחר כך הוא מחליט לרדוף אותם, אך זה כבר סיפור אחר). האם אנו באמת היינו זקוקים לכך שהאיש החזק בעולם בזמנו ישתכנע, על מנת להיגאל? כתבנו כאן שאכן מדובר במשהו שחוזר על עצמו: עם ישראל יוצא לחירות ברשות האומות.

סיפור העבדות של בני ישראל במצרים מתחיל מהפסוק (שמות א, ח): "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף." מה קורה כאן, בעצם? לפני זה, יוסף הצדיק אחרי דרך ייסורים ארוכה הופך למשנה למלך מצרים. הוא מרכז בידיו כוח אדיר, ומבצע רפורמות פוליטיות וכלכליות עצומות. כשאביו ואחיו יורדים מצרימה, הוא דואג למשפחה יפה. הוא האיש שמציל את המצרים משנות רעב. איך יתכן בכלל שמלך חדש לא מכיר אותו?

פרעה ויוסף, בימים טובים יותר

רש"י בפירושו לפסוק מביא את המחלוקת מהתלמוד (סוטה יא א): "חד [חכם אחד] אמר חדש ממש, וחד [חכם אחר] אמר שנתחדשו גזרותיו". אז לפי הדעה השנייה, בכלל לא מדובר בפרעה חדש: זה אותו המלך, רק המדיניות שלו השתנתה, והוא מחליט "לשכוח" את יוסף היהודי שעשה כל כך הרבה למען מצרים.

במהלך ההיסטוריה, היו יהודים רבים שעלו לגדולה במדינות שונות: מרדכי היהודי בפרס, דון יוסף נשיא באימפריה העות'מאנית, בנג'מין דיזראלי ראש ממשלת בריטניה, לאון טרוצקי מנהיג המהפכה הקומוניסטית בברה"מ, הנרי קיסינג'ר מזכיר המדינה בארה"ב. כל אחד והסיפור שלו. אך באופן כללי ניתן לומר שהניסון של היהודים להשפיע על העולם דרך ההשתלבות בהנהגה של הגויים לא עבד. נראה שלמרות כל הקשיים, יש לנו יותר סיכוי להיות "אור לגויים" באמצעות ההשפעה שיש למדינת היהודים.