התלמוד (מגילה ג א) מספר לנו שתלמיד חכם בשם יונתן בן עוזיאל (שחי לפני כ 2,000 שנה) תרגם את ספרי הנביאים שבתנ"ך לשפה הארמית. הסיפור מציין שיונתן רצה לתרגם גם את ספרי הכתובים, אך יצאה בת קול ואמרה לא "דייך!" – אסור היה ליונתן לגלות את הסודות שהטקסט. אך מה עם התורה? התלמוד שותק על כך, ואין לנו שום אזכור בחז"ל שהחכם הזה תרגם את החומש לארמית.

ואף על פי כן יש בידינו תרגום ארמי של כל התורה המכונה לעיתים "תרגום יונתן" ומופיע בשם זה במהדורות הדפוס. אין הסכמה בין החוקרים לגבי התאריך ואילו מקום עשיית התרגום, אך אין ספק בדבר אחד: לא יתכן שיונתן בן עוזיאל חיבר אותו. מוכיחים את זה גם מצד התוכן וגם מהסגנון. אף על פי כן, מדובר בתרגום חשוב שמוזכר כבר במאה ה 13 ע"י רבנים באיטליה.

מי שרוצה ללמוד על התרגום: יש playlist של ד"ר ליאור גוטליב, "בית אבי חי".

נתחיל מהשורה התחתונה: אין אפשרות לומר בהגיון שדוד לא חטא במעשה בת שבע. נתן הנביא מאשים את דוד ישירות דרך המשל של כבשת הרש. דוד עצמו מודה שהוא חטא, ועושה תשובה שלמה, ובכל זאת נענש. גם במבט רחב יותר, קשה להבין איך התנ"ך היה מביא תיאור בעייתי כל כך של מעשי דוד, אילו הוא היה נקי מעוון. לכן השאלות הן מהי המהות של הנפילה של דוד, והאם חטאו היה כפשוטו או לאו – אך אין ספק שחטא.

המקור ממנו מנסים ללמד סנגוריה על דוד הוא דברי רבי יונתן בתלמוד (שבת נו א): "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, שנאמר (שמואל א יח, יד) ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו". לפי רבי יונתן, לא יתכן שמי שנאמר עליו "ה' עמו" יחטא. לשיטתו, יתכן ודוד אמנם ביקש לעשות את החטא, אך לא עשה בפועל. בהמשך מובאת הגרסה המפורטת יותר, לפיה היה מנהג בימיהם שהיוצא למלחמה היה נותן גט לאשתו, ולכן בת שבע לא הייתה נשואה לאוריה החיתי (שיצא להילחם), או לפחות הייתה ספק נשואה. לכן דוד לא עבר על איסור אשת איש. אוריה עצמו היה מורד במלכות, ובגלל זה לדוד הייתה זכות כמלך להרוג את אוריה, רק שהיה ראוי יותר לדון אותו בבית דין ולא לצוות שייהרג בקרב.

במהלך הדורות היו פרשנים שהסכימו עם דברי סנגוריה אלה, והיו שחלקו על המסקנה. אך מעניין לראות את הבדלי הגישות במחנה החולקים. דון יצחק אברבנאל ניתח באריכות את הסוגיה בתלמוד מול הפסוקים בתנ"ך, והגיע למסקנה שדוד חטא ויש לדחות את דברי התלמוד. מסקנת דבריו: "סוף דבר אם הכתוב קראו חוטא והוא הודה חטאו, איך היה טועה אדם בהאמינו? טוב לי שאומר שחטא מאד והודה מאד ושב בתשובה גמורה וקבל ענשו ובזה נתכפרו עונותיו". לשיטת אברבנאל, גדולתו של דוד בכך שעשה תשובה שלמה.

לעומת אברבנאל שמתעמת חזיתית מול דברי התלמוד, המהר"ל מפראג מוצא דרך מקורית לשלב בין הביקורת החריפה על דוד, לבין קבלת דברי חז"ל. בספרו "באר הגולה" מסביר המהר"ל שדוד מבחינתו אכן עשה את המעשים הפסולים. רק שהקדוש ברוך הוא עשה עמו חסד גדול, וסידר את המציאות כך שמבחינה משפטית מעשיו של דוד יהיו חמורים פחות. לכן "סידר" את הגט שאוריה נתן לבת שבע, כך שיהיה לפחות ספק האם הייתה במעמד אשת איש. וגם "דאג" שאוריה ימרוד במלך, כך שיהיה תירוץ לראות במעשה דוד כלפיו פעולה שלטונית ולא רצח. אך אין זה מצדיק את דרכו של דוד, או כדברי המהר"ל: "וכל זה מצד השם יתברך, שהיה רוצה להיות עמו [עם דוד], לכך סיבב דבר זה. אבל מצד דוד עצמו לא היה זה, לכך הכתוב מיחס החטא לדוד, כאילו עשה החטא." המהר"ל לא חוסך שבטו מדוד, אך גם מצליח ליישב את דברי חז"ל.

מה הייתם אומרים על האיש האָתוֹן דיברה עמו? האמת היא שמי שקורא את הסיפור של בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר שנשכר ע"י המלכים לקלל את ישראל – ונמצא מברך – לא מבין למה האיש מכונה "בלעם הרשע". לכאורה, ה' נותן לבלעם ללכת למשימה בתנאי שיאמר רק את מה שה' שם לא בפיו. נראה שבלעם עומד בכך, ומשמיע דברי ברכה לעם ישראל, ובכך מאכזב קשות את שולחיו שציפו לקללה. אך פירוש רש"י – בעקבות דברי חז"ל – רואה בבלעם דמות שלילית, ומפרש כל פרט בסיפור לרעתו.

האם הדרש סוטה מהפשט? אז מתברר שגם בטקסט התורה יש התייחסות לחטאי בלעם, רק שזה לא מופיע בפרשת בלק עצמה, אלא בדברי משה בהמשך ספר במדבר: (לא טז): "הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל ה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'." מדובר בחטא בעל פעור : משה מספר לנו כאן שבלעם היה זה שנתן עצה למואבים להחטיא את ישראל בזנות, בגלל ש"אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה הוּא".

אך נראה שיש מורכבות בדמות בלעם. הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" (חלק שני, פרק מה) מזכיר את בלעם כמי שרוח הקודש חלה בו: "ודע כי גם בלעם מן הסוג [בעל רוח הקודש] הזה היה בזמן כשרותו, ולעניין זה רצה באומרו וישם ה' דבר בפי בלעם". כלומר, היו לבלעם תקופות בהם היה "כשר", והברכות שנאמרו על עם ישראל – היו מאת ה'. לכן קיים מנהג לברך בכניסה לבית הכנסת "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל." – אלה דברי בלעם.

הביטוי "טלית שכולה תכלת" מגיע אלינו מהמדרש על קורח. התורה מספרת על המרד של קורח ועדתו נגד ההנהגה של משה רבינו. המדרש מוסיף פרטים על המחלוקת. קורח שואל את משה: "טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית?" לפי מצוות הציצית, לטלית של ארבע פינות חייבים לקשור חוטים שזורים ("פתיל תכלת") בכל פינה. אבל מה עם טלית כולה עשויה תכלת? משה רבינו אומר שגם טלית כזאת חייבת בציצית, בעוד שקורח טוען שהתכלת פוטרת מציצית.

מה המשמעות הפנימית של הוויכוח? אפשר אמנם לחשוב שקורח סתם מתנגח במשה באמצעות פלפולים בהלכות ציצית, על מנת לערער את מנהיגותו. אך אולי יש גם רובד עמוק בסיפור. ניזכר מה אומר קורח על מנת להמריד נגד משה ואהרון (במדבר טז ג): "… כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים …". קורח רוצה לבטל את ההיררכיה, לשיטתו כולם קדושים ולכן אסור שיהיו מועמדות. באופן סמלי ניתן לראות את הבדלי הגישה גם במחלוקת על הטלית. בתורת משה יש אבחנה בין החלקים: יש טלית עצמה, והיא צריכה גם ציציות בפינות. אצל קורח הטלית היא כולה תכלת, כלומר הכל כבר טוב שם (מעין "מלוא כל הארץ כבודו") ולכן לא צריך לשים תכלת בפינות. לפי קורח אין צורך בהיררכיה, אין צורך באבחנה בין הבסיס לתוספת הקדושה.

מי צדק? לפי המסופר בתורה, לכאורה אנו יודעים את התשובה: עדת קורח נענשה קשות, בעוד שעם ישראל ממשיך לקיים את תורת משה עד היום. אך כנראה שיש גם גרעין של אמת בשיטת קורח, רק שדרכו הייתה צריכה לבוא לעולם באופן נקי ולא כקריאת תיגר על המשה רבינו. זה קרה בתקופה מאוחרת יותר, בזמנו של שמואל הנביא (שהוא אגב לפי המסורת צאצא של קורח!). כתבנו על זה במאמר על ערך השוויון ביהדות.

יש הרבה ערפל היסטורי מסביב למנהג ההפטרה – הקריאה בנביא לאחר קריאת בתורה. אפילו על פירוש המושג "הפטרה" אין הסכמה. איננו יודעים בוודאות מתי החל המנהג, וכן איך ולמה הוא נולד. ידוע שעזרא הסופר התקין תקנות של קריאה בתורה, אך אין אזכור לקריאה בנביא שם. במשנה יש התייחסות לקטעים בנביא שאסור לקרוא כהפטרה, ועקב כך בתלמוד יש איזכור של קריאה בנביא בפני רבי אליעזר – אך אין בחז"ל דיון הלכתי מסביב להפטרה. רק בתקופת הגאונים המאוחרת יותר אנו מוצאים התייחסות לקריאה בנביא כמנהג קבוע. "סיפור מההפטרה" ממש!

ומה בכל זאת ניתן לומר? יש מסורת שמקשרת את מנהג ההפטרה לגזירות היוונים: בזמן אנטיוכוס הרשע נאסר על יהודים לקרוא בתורה, ואז היהודים החלו לקרוא בנביא כתחליף. אם נקבל את זה, יוצא שמנהג ההפטרה החל בערך בזמן מרד המכבים. אך יש רבנים וחוקרים שמטילים ספק בכך: הרי קשה מאוד לקבל שגזירות היוונים הבחינו אבחנה דקה בין התורה (חומש) לספרי הנביאים הגיוני להניח שהקריאה בנביאים לא נאסרה? יש גישה שרואה בקביעת המנהג מטרה של חיזוק בקשר בין התורה לנביאים, בניגוד שכתות כגון השומרונים שראו את התורה במנותק משאר התנ"ך. כך או כך, יש הרבה תיאוריות, וקשה לדעת מי צודק. ניתן למצוא כאן סקירה רחבה.

מה בדיוק קוראים? המנהג הוא לקרוא מספרי הנביאים דווקא, ולא ב"כתובים" שבתנ"ך. היום קיימת חלוקה של קטעי ההפטרה לפי פרשות השבוע, ויש הבדלים מסוימים בין עדות ומנהגים. בעקרון מנסים להצמיד לכל פרשת שבוע קטע בנביא שמתחבר לתוכן הפרשה. למשל, לפרשת "נוח" בספר בראשית צמוד קטע בישעיהו שמזכיר את נוח ואת הבטחת האל לא לחזור על המבול. ויש עוד הרבה דוגמאות.

כנראה שלא. בתנ"ך לא מוזכר שלדוד היה מגן בציוד המלחמה שלו כלל. לגוליית יריבו דווקא היה מגן, ואפילו היה לו משרת שסחב את המגן עבורו: "…וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה הֹלֵךְ לְפָנָיו" (שמואל א יז ז) – צִּנָּה היא מגן. לא שזה עזר במיוחד לגוליית בקרב מול דוד.

דוד עצמו משתמש במילה "מגן" במשמעות של השגחת האל עליו: "וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וִימִינְךָ תִסְעָדֵנִי וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי." (תהילים יח לו). הביטוי "מגן דוד" מוזכר כבר בתלמוד בקשר לנוסח ברכות ההפטרה, וכך נוהגים לברך גם בימנו: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' מָגֵן דָּוִד". אך אין הכוונה כאן לציוד לחימה, אלא לאזכור של השגחת האל והבטחתו להעמיד משיח מבית דוד. אך איך הגיע אלינו הסמל הנוכחי של "מגן דוד"?

סביר שהצורה של מגן דוד איננה המצאה יהודית כלל, אימצנו אותו מתרבויות אחרות. במאה ה-14 יהודי פראג קיבלו אפשרות מהשליט לעצב דגל, והם בחרו לשים עליו את הצורה של מגן דוד. אנו לא יודעים מדוע. מכאן הוא התפשט לקהילות יהודיות אחרות, והפך לחביב על היהודים. מכאן הוא אומץ כסמל ע"י התנועה הציונית, ועבר לדגל ישראל.

איך העם זוכר את מלכו הראשון – שאול? ההוא שחיפש אתונות – ומצא מלוכה? לא קל להיות מנהיג, ובטח לא המלך הראשון. נראה שהתדמית של שאול הושפעה מאוד ממי שהחליף אותו בתפקיד – דוד המלך. הרי המשיח בכבודו ובעצמו צפוי לבוא מבית דוד, ובמובן הזה מלכות דוד נחשבת נצחית. לכן בתודעת המסורת שאול נתפס כמלך נחות מול דוד: מעין גיבור טראגי שהחמיץ הזדמנויות, ולא זכה להמשיך את שושלת המלוכה אחריו (הוא נהרג בקרב בגלבוע יחד עם רוב בניו).

אך במבחן התוצאה לשאול היו הרבה הצלחות. למרות העדר ייחוס ואופי צנוע, שאול הצליח לאחד סביבו את שבטי ישראל, לנצח בלא מעט מלחמות, לבנות ולאמן צבא קבוע (בניגוד למסורת בה כל שבט היה מחליט האם ואת מי לשלוח למלחמה). הוא לא מחץ את כל האויבים, אך המצב הביטחוני בתקופת שלטונו השתפר משמעותית. נכון שהיו לו גם כישלונות, הוא רדף את דוד ועבר על דברי הנביא, אך ניתן למצוא גם נסיבות מקלות. שאול פעל מתוך אמונה בה' ואחריות לעמו. סיפרנו כאן על כך שכשהיה צריך לבחור בין להמשיך לרדוף את דוד לבין לפנות את צבאו למלחמה באויב, הוא בחר באופציה הממלכתית.

יחסית למלך שלא הוכן כראוי לתפקיד ונאלץ להתמודד עם מבנה שבטי מבית אויבים רבים מחוץ, שאול הצליח יפה. ואולי אפשר ללמוד על ערכו של שאול גם מהיחס של דוד יריבו. דוד נמנע ולהרוג את שאול בהזדמנויות שהיו לו, מקונן על נפילתו ("הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים") ועושה חסד עם משפחתו של שאול אחרי מותו. יתכן ולחלק מהצעדים של דוד היו גם מניעים פוליטיים, אך ברור שדוד העריך את שאול בתור מלך. נדמה לי שמגיע לשאול יותר כבוד ממה שנהוג לתת לו.

לתרגם או לא לתגרם? לרבנים לאורך הדורות היה יחס דו-משמעי לתרגום התורה לשפות אחרות. נכון הדבר, אנו צריכים להביא "אור לגויים". אך התורה במהותה ניתנה רק לעם ישראל, ולכן לא נכון ואף מסוכן ללמד אותה לעמים אחרים. אך החיים בסוף הכריעו, והתורה (וגם התנ"ך כולו) תורגמו לשפות רבות. התרגום המלא העתיק ביותר של התורה שהגיע לידינו נקרא "תרגום השבעים": חכמי ישראל תרגמו את התורה ליוונית במאה ה-3 לפני הספירה.

יתכן מאוד שהיו גם יהודים שהיו צריכים את התרגום כי פשוט לא ידעו עברית. אך האגדה בתלמוד מספרת שהדבר נעשה בציווי של תַּלְמַי מלך היוונים. לפי הסיפור, תלמי זימן 72 זקנים מחכמי ישראל, שם אותם בחדרים נפרדים וביקש מכל אחד מהם לתרגם את כל התורה כולה. ואז קרה מעין נס: כל החכמים הסכימו לנוסח אחד, ואף הצליחו לא "ליפול לבורות" שעלולים היו להרגיז את המלך או לעוות חלילה את משמעות התורה, ומצאו דרך מתוחכמת של התרגום במקומות הקשים (התלמוד מביא דוגמאות) . וכבר כתבנו על ההבדל המטושטש בים תרגום לפירוש…

כך נוצר תרגום מוסכם אחד ליוונית, שיש לו משמעות גם בקאנון הספרים הנוצרי. אך יש אומרים על דרך ההלצה שאפשר היה להגיע לנוסח מאוחד רק בזכות העובדה שהחכמים ישבו בחדרים נפרדים. הרי אילו יותר מ 70 רבנים היו נפגשים, מה היה הסיכוי שלא תצא משם מחלוקת?

בפרק הראשון בתהילים נאמר: "כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה." וכבר חז"ל שמו לב לאבחנה בין "תורת ה'" ל"תורתו", מאמר רבא בתלמוד (עבודה זרה יט א) : "בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא, ולבסוף נקראת על שמו". ההסבר המקובל מנסה ליישב: מרוב שהצדיק עמל בלימוד תורה, תורת ה' נעשית בעצם גם תורתו שלו.

אך יש פירוש ששמעתי בשיעור הרב אורי שרקי שלא מנסה להגיע להרמוניה מושלמת בין הביטויים. מהו רצונו הבסיסי של צדיק? ודאי שהוא מעוניין להבין את הדרך בה ה' מנהיג את עולמו, בדומה למשה רבינו שמבקש "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ" (שמות לג יג). אז הוא בעצם רוצה להכיר את "תורת ה'", תורה של מעלה. אך במציאות, הוא יכול ללמוד עוד פרק בתנ"ך, עוד דף גמרא, לשמוע עוד שיעור של רב מסוים – זוהי "תורתו" שבני אנוש מוכשרים ללמוד. זה לא אותו הדבר!

אז הפער הקיומי בין הרצון לגלות את סודות היקום לבין היכולת להתקדם טיפין-טיפין בחומר – אכן קיים במציאות. אפשר רק לקוות שללומד השקדן יתגלה משהו מן הסוד של "תורה של מעלה" לאורך מסעו.

"כן, כן, מי חלם אז בכיתה כשלמדנו לדקלם 'על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים' שיום יגיע ואהיה אחד מהם" – כך שרה להקת פיקוד מרכז את השיר "שומר החומות" (המילים של דן אלמגור). אז איזה פסוק הם למדו לדקלם? ישעיהו סב ו: "עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלַ͏ִם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּרִים אֶת ה' אַל דֳּמִי לָכֶם".

כוונת המשורר היא שהוא "עומד על החומה" של ירושלים בתור חייל במשמרת, ונזכר בפסוק מהנביא שלמד בילדותו על שומרי החומות. האם גם הנביא התכוון לכך? הפרק מדבר, מתוך הגלות, על ההבטחה האלוהית לגאול את ציון ולהושיב את העם לארצו. לפיכך, ה' מצווה לשים על חומות ירושלים שומרים (מלאכים, לפי רש"י) שיזכירו את ההבטחה של חזרת העם לציון. אז כנראה שבמקור הכוונה לא הייתה לשמירה הצבאית, אך בימינו זכינו למימוש הנבואה כפשט המילים "הפקדתי שומרים".