כנראה שלא. בתנ"ך לא מוזכר שלדוד היה מגן בציוד המלחמה שלו כלל. לגוליית יריבו דווקא היה מגן, ואפילו היה לו משרת שסחב את המגן עבורו: "…וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה הֹלֵךְ לְפָנָיו" (שמואל א יז ז) – צִּנָּה היא מגן. לא שזה עזר במיוחד לגוליית בקרב מול דוד.

דוד עצמו משתמש במילה "מגן" במשמעות של השגחת האל עליו: "וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וִימִינְךָ תִסְעָדֵנִי וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי." (תהילים יח לו). הביטוי "מגן דוד" מוזכר כבר בתלמוד בקשר לנוסח ברכות ההפטרה, וכך נוהגים לברך גם בימנו: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' מָגֵן דָּוִד". אך אין הכוונה כאן לציוד לחימה, אלא לאזכור של השגחת האל והבטחתו להעמיד משיח מבית דוד. אך איך הגיע אלינו הסמל הנוכחי של "מגן דוד"?

סביר שהצורה של מגן דוד איננה המצאה יהודית כלל, אימצנו אותו מתרבויות אחרות. במאה ה-14 יהודי פראג קיבלו אפשרות מהשליט לעצב דגל, והם בחרו לשים עליו את הצורה של מגן דוד. אנו לא יודעים מדוע. מכאן הוא התפשט לקהילות יהודיות אחרות, והפך לחביב על היהודים. מכאן הוא אומץ כסמל ע"י התנועה הציונית, ועבר לדגל ישראל.

איך העם זוכר את מלכו הראשון – שאול? ההוא שחיפש אתונות – ומצא מלוכה? לא קל להיות מנהיג, ובטח לא המלך הראשון. נראה שהתדמית של שאול הושפעה מאוד ממי שהחליף אותו בתפקיד – דוד המלך. הרי המשיח בכבודו ובעצמו צפוי לבוא מבית דוד, ובמובן הזה מלכות דוד נחשבת נצחית. לכן בתודעת המסורת שאול נתפס כמלך נחות מול דוד: מעין גיבור טראגי שהחמיץ הזדמנויות, ולא זכה להמשיך את שושלת המלוכה אחריו (הוא נהרג בקרב בגלבוע יחד עם רוב בניו).

אך במבחן התוצאה לשאול היו הרבה הצלחות. למרות העדר ייחוס ואופי צנוע, שאול הצליח לאחד סביבו את שבטי ישראל, לנצח בלא מעט מלחמות, לבנות ולאמן צבא קבוע (בניגוד למסורת בה כל שבט היה מחליט האם ואת מי לשלוח למלחמה). הוא לא מחץ את כל האויבים, אך המצב הביטחוני בתקופת שלטונו השתפר משמעותית. נכון שהיו לו גם כישלונות, הוא רדף את דוד ועבר על דברי הנביא, אך ניתן למצוא גם נסיבות מקלות. שאול פעל מתוך אמונה בה' ואחריות לעמו. סיפרנו כאן על כך שכשהיה צריך לבחור בין להמשיך לרדוף את דוד לבין לפנות את צבאו למלחמה באויב, הוא בחר באופציה הממלכתית.

יחסית למלך שלא הוכן כראוי לתפקיד ונאלץ להתמודד עם מבנה שבטי מבית אויבים רבים מחוץ, שאול הצליח יפה. ואולי אפשר ללמוד על ערכו של שאול גם מהיחס של דוד יריבו. דוד נמנע ולהרוג את שאול בהזדמנויות שהיו לו, מקונן על נפילתו ("הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים") ועושה חסד עם משפחתו של שאול אחרי מותו. יתכן ולחלק מהצעדים של דוד היו גם מניעים פוליטיים, אך ברור שדוד העריך את שאול בתור מלך. נדמה לי שמגיע לשאול יותר כבוד ממה שנהוג לתת לו.

לתרגם או לא לתגרם? לרבנים לאורך הדורות היה יחס דו-משמעי לתרגום התורה לשפות אחרות. נכון הדבר, אנו צריכים להביא "אור לגויים". אך התורה במהותה ניתנה רק לעם ישראל, ולכן לא נכון ואף מסוכן ללמד אותה לעמים אחרים. אך החיים בסוף הכריעו, והתורה (וגם התנ"ך כולו) תורגמו לשפות רבות. התרגום המלא העתיק ביותר של התורה שהגיע לידינו נקרא "תרגום השבעים": חכמי ישראל תרגמו את התורה ליוונית במאה ה-3 לפני הספירה.

יתכן מאוד שהיו גם יהודים שהיו צריכים את התרגום כי פשוט לא ידעו עברית. אך האגדה בתלמוד מספרת שהדבר נעשה בציווי של תַּלְמַי מלך היוונים. לפי הסיפור, תלמי זימן 72 זקנים מחכמי ישראל, שם אותם בחדרים נפרדים וביקש מכל אחד מהם לתרגם את כל התורה כולה. ואז קרה מעין נס: כל החכמים הסכימו לנוסח אחד, ואף הצליחו לא "ליפול לבורות" שעלולים היו להרגיז את המלך או לעוות חלילה את משמעות התורה, ומצאו דרך מתוחכמת של התרגום במקומות הקשים (התלמוד מביא דוגמאות) . וכבר כתבנו על ההבדל המטושטש בים תרגום לפירוש…

כך נוצר תרגום מוסכם אחד ליוונית, שיש לו משמעות גם בקאנון הספרים הנוצרי. אך יש אומרים על דרך ההלצה שאפשר היה להגיע לנוסח מאוחד רק בזכות העובדה שהחכמים ישבו בחדרים נפרדים. הרי אילו יותר מ 70 רבנים היו נפגשים, מה היה הסיכוי שלא תצא משם מחלוקת?

בפרק הראשון בתהילים נאמר: "כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה." וכבר חז"ל שמו לב לאבחנה בין "תורת ה'" ל"תורתו", מאמר רבא בתלמוד (עבודה זרה יט א) : "בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא, ולבסוף נקראת על שמו". ההסבר המקובל מנסה ליישב: מרוב שהצדיק עמל בלימוד תורה, תורת ה' נעשית בעצם גם תורתו שלו.

אך יש פירוש ששמעתי בשיעור הרב אורי שרקי שלא מנסה להגיע להרמוניה מושלמת בין הביטויים. מהו רצונו הבסיסי של צדיק? ודאי שהוא מעוניין להבין את הדרך בה ה' מנהיג את עולמו, בדומה למשה רבינו שמבקש "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ" (שמות לג יג). אז הוא בעצם רוצה להכיר את "תורת ה'", תורה של מעלה. אך במציאות, הוא יכול ללמוד עוד פרק בתנ"ך, עוד דף גמרא, לשמוע עוד שיעור של רב מסוים – זוהי "תורתו" שבני אנוש מוכשרים ללמוד. זה לא אותו הדבר!

אז הפער הקיומי בין הרצון לגלות את סודות היקום לבין היכולת להתקדם טיפין-טיפין בחומר – אכן קיים במציאות. אפשר רק לקוות שללומד השקדן יתגלה משהו מן הסוד של "תורה של מעלה" לאורך מסעו.

"כן, כן, מי חלם אז בכיתה כשלמדנו לדקלם 'על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים' שיום יגיע ואהיה אחד מהם" – כך שרה להקת פיקוד מרכז את השיר "שומר החומות" (המילים של דן אלמגור). אז איזה פסוק הם למדו לדקלם? ישעיהו סב ו: "עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלַ͏ִם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּרִים אֶת ה' אַל דֳּמִי לָכֶם".

כוונת המשורר היא שהוא "עומד על החומה" של ירושלים בתור חייל במשמרת, ונזכר בפסוק מהנביא שלמד בילדותו על שומרי החומות. האם גם הנביא התכוון לכך? הפרק מדבר, מתוך הגלות, על ההבטחה האלוהית לגאול את ציון ולהושיב את העם לארצו. לפיכך, ה' מצווה לשים על חומות ירושלים שומרים (מלאכים, לפי רש"י) שיזכירו את ההבטחה של חזרת העם לציון. אז כנראה שבמקור הכוונה לא הייתה לשמירה הצבאית, אך בימינו זכינו למימוש הנבואה כפשט המילים "הפקדתי שומרים".

בתש"ח זכינו להקים מדינה יהודית עצמאית, דבר שאבות אבותינו היו יכולים רק לחלום עליו. לכאורה, מסקנה פשוטה היא שעלינו להודות לבורא העולם על כך שאנו חיים בתקופת הריבונות, ולא בגלות חלילה. אך אפשר לשמוע מגוון "טענות הכחשה" שבעצם מכוונות לכך שהעצמאות שלנו איננה "אמתית". ראשית, יש מזכירים שאנו חיים בעולם של מלחמות וטרור. שנית, יש טענה שאיננו עצמאיים באמת כי יש לנו תלות מדינית, ביטחונית וכלכלית במדינות אחרות. לבסוף, יש טענה שלא מדובר במדינה יהודית עצמאית כי מנהיגי האומה לא פועלים ברוח היהדות. האמת היא שכל הטענות האלה לא עומדות במבחן הגדרת הריבונות, ואף לא הגיוניות בהשוואה ההיסטורית.

אכן אנו חיים במציאות בה אנו עדיין נאלצים להילחם במדינות השכנות וארגוני הטרור. רק בואו ניזכר שכל התנ"ך מלא במלחמות. לפי המסורת, דוד המלך נלחם בח"י (18) מלחמות. ולצערנו, המוכנות למלחמה, ואף הצורך להילחם בפועל הם נחלתן של מדינות גדולות וחזקות. יכול להיות שליהודים הייתה ציפייה שהריבונות תבוא בתהליך נסי בו ייעשה שלום עולמי, אך זה לא מה שקרה בפועל. מה לעשות.

גם התלות במדינות אחרות איננה מבטלת את הריבונות. כמובן, אנו מעוניינים לקבל החלטות שקשורות לגורלנו ללא לחצים מבחוץ, אך קיום לחץ הבינלאומי אינו אומר שאין לנו עצמאות. גם בהיבט הכלכלי, אין לנו הכרח לנהל "משק סגור" על מנת להיחשב מדינה עצמאית. אמנם בתקופת שלמה המלך שרר שלום, אך הוא נזקק להסכמים עם מדינות שכנות על מנת להביא את עצי הארזים מלבנון לבניית בית המקדש.

לכולנו יש ביקורת כזו או אחרת על הנהגת המדינה בהווה ובעבר. אך גם אם מתקבלות החלטות לא ראויות לדעת מישהו, וזאת בגלל שחיתות, בורות, לחצים מבחוץ או ניתוק מהמסורת – יש להכיר בכך שזו דרך הפעולה של מדינה ריבונית. מה לעשות, אלה הגברים והנשים ששמנו ליד ההגה. אנו ודאי צריכים לשאוף שיהיו ערכיים יותר, אך אלה תהליכים של מדינה עצמאית דמוקרטית שעלינו לקדם (מה גם שהתנ"ך משתף אותנו שהיו בעיות מוסריות קשות אצל שופטים, מלכים וכוהנים של פעם). אז אפשר לחגוג את היום העצמאות בשמחה.

כשאומרים "נבל ברשות התורה", הכוונה היא בדרך כלל לאדם שאמנם מקיים את מצוות היהדות מהבחינה הפורמלית, אלא שדרכו ומעשיו מקולקלים.

הביטוי כנראה הומצא ע"י הרמב"ן (רבי משה בן נחמן) בפירושו לתורה. בהתייחס לפסוק (ויקרא יט ב) "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם", תוהה הרמב"ן – מה המשמעות של "קדושים תהיו"? הרי המצוות הספציפיות כבר מפורטות במקומן בתורה, אז למה הציווי הכללי? יש דרכים רבות לפרש את הפסוק, אך לפי הרמב"ן, יש כאן איסור לנהוג בתאווה יתרה ולהגזים בדברים המותרים לכאורה .או כלשונו: "אם כן ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות – שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה."

הרמב"ן במקור מדבר על אכילה, שתייה, מין ודיבור גס: יש בדברים האלה סכנה לסטות מדרך הישר, גם בלי לעבור על מצוות "לא תעשה" ספציפית. אך בהחלט יש מקום להרחיב את המושג גם לצדדים הפחות גשמיים של העשייה. יתכן ואדם מתיימר לחיות לפי דקדוקי המצוות, אך יש באורח חייו וביחסו לזולת ולחברה קלקול משמעותי. על האדם כזה ניתן לומר "נבל ברשות התורה".

עסקנו כאן בקיצור במחקר המדעי המודרני על התנ"ך. אך מהו בעצם היחס של המסורת הרבנית לטקסטים? האם יש לקבל את כל הכתובים כתיאור מדויק של המציאות הממשית? ובכן, הפרשנים המסורתיים אכן נטו להתייחס כך לפסוקים. אמנם פילון האלכסנדרוני שהיה מחכמי ישראל פירש את התורה באופן "אלגורי" ולא כפשוטה, אך גישתו נשארה חריגה ולא השפיעה על המשך המחשבה היהודית. לא מדובר בקביעות מוחלטות. בהכללה נאמר שבפרשנות המסורתית לתנ"ך יש העדפה לגישה שהדברים אכן מתוארים כפי שהיו, אך יש גם הרבה הסתייגויות מההבנה הפשטנית.

ספר איוב בתנ"ך בקלות מצטייר לנו כמשל, על בסיס ה"מבנה הספרותי" שלו. אך מה חשבו חז"ל עליו? בתלמוד (בבר בתרא ט"ו א) יש ויכוח בין החכמים באיזו תקופה חי איוב, ואחת הדעות היא: "אִיּוֹב לֹא הָיָה וְלֹא נִבְרָא, אֶלָּא מָשָׁל הָיָה". אמנם במשתמע שם שרוב החכמים "מתעקשים" למצוא לאיוב זמן בהיסטוריה, אך לדעת הרמב"ם במורא הנבוכים, המחלוקת על תקופת העלילה דווקא מחזקת את הדעה לפיה מדובר במשל ולא במעשה היסטורי.

כבר כתבנו על בסיס פירוש רש"י שמסתבר מאוד לראות את תיאור בריאת העולם בתורה בהיבט המוסרי, ולא כתיאור פיזיקלי-מדעי של סדר התרחשות תהליך הבריאה. אך מה עם "חטא עץ הדעת"? נשים לב שהתורה מדגישה שהמעשה היה בגן עדן, ולא במציאות העולם הזה. וכך מסביר הרב אורי שרקי בשיעורו: "אבל בפשטות, כל המעשה של גן עדן הוא רוחני ולא קשור בכלל למציאות הארצית". כלומר, גם אם נאמר שזה התרחש – מדובר במציאות רוחנית. ולא כדאי לדמיין שם נחש מפינת החי.

ויש כמובן שאלה של האם כל הפרטים שבסיפורי התנ"ך מדויקים ואמתיים, או שיש שם השאלות, גוזמות ותיאורי דמיון. קל להתחיל מ"דחיית ההגשמה": בתורה יש פסוקים רבים שמתארים את האל כבעל גוף לכאורה: כגון שיש לו יד, הוא יושב על כיסא, שומע, מדבר וכועס. אך מוסכם על העולם הרבני שאין הדבר כך, ולכן מוצאים פירוש שונה, מעין "דיברה התורה כלשון בני אדם".

הרמב"ם לא מסתפק בכך, וטוען ב"מורה הנבוכים" (חלק ב' פרק מו): "כך אלו המשלים הנבואיים הנראים או נעשים במראה הנבואה… ודברים שעושה הנביא, ומשך הזמן הנזכר בין מעשה למעשה על דרך המשל, וההיעתקות ממקום למקום, כל זה אינו אלא במראה הנבואה, לא שהם מעשים מציאותיים בחושים הגלויים." כלומר, תיאורים רבים בתנ"ך הם חזיונות נבואיים שיש להם כמובן מטרה ומשמעות, אך אין זה שיקוף המציאות. הרמב"ם מביא דוגמאות בהמשך הפרק: לשיטתו, לא יתכן שיחזקאל הנביא ביזה את עצמו מול העם, או שהושע הנביא התחתן בחטא עם אשת זנונים, כמתואר בפשט המקראות.

היה או לא היה? כפי שאתם יכולים לנחש, לחוקרים שונים בעולם האקדמיה יש עמדות שונות, ויותר מכך – התיאוריות המדעיות משתנות ומתפתחות עם התקדמות המחקר בכיוונים שונים. נציין שלקטעים רבים בתנ"ך אין (עדיין?) אישוש במקורות חיצוניים לו. אך לוגית, היעדר ראיה חיצונית עוד לא מוכיח שמדובר בהמצאה מאוחרת. יתכן גם שעוד יתגלו דברים חדשים בחפירות, או יפוענחו טקסטים חדשים. כך למשל עד לא מזמן עולם המחקר נטה לחשוב שדוד המלך איננו דמות היסטורית, פשוט בגלל שלא היה ממצא ארכיאולוגי עם אזכורו. בשנות ה 90 של המאה הקודמת התגלתה כתובת תל דן בה מוזכר "בית דוד", דבר שגרם לשינוי בעולם המחקר.

צריך פתיחות מחשבתית על מנת להתמודד עם הממצאים והתיאוריות. אף יהודי מחובר תנ"ך לא מוצא שם בדיוק את מה שהיה רוצה לשמוע. חשוב להפנים שיש פערים משמעותיים בין ממצאי המחקר למסורת. בין השאר, לחוקרים יש תיאוריות על כך שטקסטים רבים לא נכתבו ע"י המחברים שהמסורתיים (אם כי כתבנו כאן שהייחוס של הספרים למחבריהם אצל חז"ל אינו מוחלט), וכן לא חוברו בתקופות המתאימות לפרשנות רבנית. מצד שני, אנו מוצאים הוכחות לאותנטיות של פרקים רבים בתנ"ך. כך הקטעים בתורה שמספרים על יציאת מצרים מכילים סימנים רבים ומובהקים של תרבות ואמונות של מצרים העתיקה (לדוגמא). כך גם מגילת אסתר: מי שכתב את המגילה – הכיר היטב את התנהלות חצרות מלכי פרס בתקופה ההיא.

באופן אישי, מעניין אותי לשמוע חוקרים שמכירים הן את המחקר המודרני והן את העומק המסורת, אך אינם מערבבים בין האמונות האישיות שלהם לבין הדיון המחקרי. ההמלצות שלי (מוזמנים לחפש ב YouTube):

• הפלייליסט של מאור עובדיה, חוקר עצמאי בעל ידע עצום בנושא
• פרופסור יהושע ברמן
• ד"ר דויד שפירא

פרשת בוא בספר שמות מתחילה כך (שמות י א): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ." גם בחלק מעשרת המכות נאמרת הלשון "כבד" (בנוסף ל"קשה" ו"חזק") ביחס לליבו של פרעה. מה ההקשר של התואר "כבד" ביחס ללב?

יתכן מאוד ו"כובד הלב" שבתיאור קשור לאמונה אלילית לגבי מסלול האדם לחיים לאחר המוות. לפי אמונת מצרים העתיקה, ליבו של אדם היה נשקל במאזניים מול הנוצה של מאעת, אלת האמת והצדק. אם הלב היה כבד יותר מהנוצה בגלל חטאיו של אדם בחייו, הוא היה נטרף ע"י חיה ומאבד את קיומו. אך אם הלב היה שקול או קל יותר מהנוצה, האדם היה זוכה לחיי נצח בגן עדן. לפיכך, פירוש כובד הלב אצל המצרים הוא חטאים ומעשים רעים. במובן הזה, אפשר להבין את כובד הלב של פרעה שלא הסכים לאורך הדרך לשחרר את בני ישראל מהעבדות.

יש לכך חשיבות במחקר התנ"ך. עד עכשיו לא נמצאו עדויות ארכיאולוגיות שמצביעות על נוכחות בני ישראל ממצרים ויציאתם משם. משום כך, יש חוקרים שסבורים שסיפור יציאת מצרים לא בנוי על אמת היסטורית. אך בניתוח פרשיות התורה שמתארות את השעבוד ואת הגאולה, יש מספר רב של פרטים לשוניים ותיאוריים שמקשרים את העלילה לחיי מצרים העתיקה בתקופה הרלוונטית. הדבר מחזק את טענת החוקרים שסבורים שיש בסיס עובדתי היסטורי ליציאת מצרים.