ארכיון תגיות: תנ"ך

האם אנו חיים בעידן של עצמאות מדינית?

בתש"ח זכינו להקים מדינה יהודית עצמאית, דבר שאבות אבותינו היו יכולים רק לחלום עליו. לכאורה, מסקנה פשוטה היא שעלינו להודות לבורא העולם על כך שאנו חיים בתקופת הריבונות, ולא בגלות חלילה. אך אפשר לשמוע מגוון "טענות הכחשה" שבעצם מכוונות לכך שהעצמאות שלנו איננה "אמתית". ראשית, יש מזכירים שאנו חיים בעולם של מלחמות וטרור. שנית, יש טענה שאיננו עצמאיים באמת כי יש לנו תלות מדינית, ביטחונית וכלכלית במדינות אחרות. לבסוף, יש טענה שלא מדובר במדינה יהודית עצמאית כי מנהיגי האומה לא פועלים ברוח היהדות. האמת היא שכל הטענות האלה לא עומדות במבחן הגדרת הריבונות, ואף לא הגיוניות בהשוואה ההיסטורית.

אכן אנו חיים במציאות בה אנו עדיין נאלצים להילחם במדינות השכנות וארגוני הטרור. רק בואו ניזכר שכל התנ"ך מלא במלחמות. לפי המסורת, דוד המלך נלחם בח"י (18) מלחמות. ולצערנו, המוכנות למלחמה, ואף הצורך להילחם בפועל הם נחלתן של מדינות גדולות וחזקות. יכול להיות שליהודים הייתה ציפייה שהריבונות תבוא בתהליך נסי בו ייעשה שלום עולמי, אך זה לא מה שקרה בפועל. מה לעשות.

גם התלות במדינות אחרות איננה מבטלת את הריבונות. כמובן, אנו מעוניינים לקבל החלטות שקשורות לגורלנו ללא לחצים מבחוץ, אך קיום לחץ הבינלאומי אינו אומר שאין לנו עצמאות. גם בהיבט הכלכלי, אין לנו הכרח לנהל "משק סגור" על מנת להיחשב מדינה עצמאית. אמנם בתקופת שלמה המלך שרר שלום, אך הוא נזקק להסכמים עם מדינות שכנות על מנת להביא את עצי הארזים מלבנון לבניית בית המקדש.

לכולנו יש ביקורת כזו או אחרת על הנהגת המדינה בהווה ובעבר. אך גם אם מתקבלות החלטות לא ראויות לדעת מישהו, וזאת בגלל שחיתות, בורות, לחצים מבחוץ או ניתוק מהמסורת – יש להכיר בכך שזו דרך הפעולה של מדינה ריבונית. מה לעשות, אלה הגברים והנשים ששמנו ליד ההגה. אנו ודאי צריכים לשאוף שיהיו ערכיים יותר, אך אלה תהליכים של מדינה עצמאית דמוקרטית שעלינו לקדם (מה גם שהתנ"ך משתף אותנו שהיו בעיות מוסריות קשות אצל שופטים, מלכים וכוהנים של פעם). אז אפשר לחגוג את היום העצמאות בשמחה.

מה זה נבל ברשות התורה?

כשאומרים "נבל ברשות התורה", הכוונה היא בדרך כלל לאדם שאמנם מקיים את מצוות היהדות מהבחינה הפורמלית, אלא שדרכו ומעשיו מקולקלים.

הביטוי כנראה הומצא ע"י הרמב"ן (רבי משה בן נחמן) בפירושו לתורה. בהתייחס לפסוק (ויקרא יט ב) "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם", תוהה הרמב"ן – מה המשמעות של "קדושים תהיו"? הרי המצוות הספציפיות כבר מפורטות במקומן בתורה, אז למה הציווי הכללי? יש דרכים רבות לפרש את הפסוק, אך לפי הרמב"ן, יש כאן איסור לנהוג בתאווה יתרה ולהגזים בדברים המותרים לכאורה .או כלשונו: "אם כן ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות – שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה."

הרמב"ן במקור מדבר על אכילה, שתייה, מין ודיבור גס: יש בדברים האלה סכנה לסטות מדרך הישר, גם בלי לעבור על מצוות "לא תעשה" ספציפית. אך בהחלט יש מקום להרחיב את המושג גם לצדדים הפחות גשמיים של העשייה. יתכן ואדם מתיימר לחיות לפי דקדוקי המצוות, אך יש באורח חייו וביחסו לזולת ולחברה קלקול משמעותי. על האדם כזה ניתן לומר "נבל ברשות התורה".

האם סיפורי התנ"ך התרחשו באמת?

עסקנו כאן בקיצור במחקר המדעי המודרני על התנ"ך. אך מהו בעצם היחס של המסורת הרבנית לטקסטים? האם יש לקבל את כל הכתובים כתיאור מדויק של המציאות הממשית? ובכן, הפרשנים המסורתיים אכן נטו להתייחס כך לפסוקים. אמנם פילון האלכסנדרוני שהיה מחכמי ישראל פירש את התורה באופן "אלגורי" ולא כפשוטה, אך גישתו נשארה חריגה ולא השפיעה על המשך המחשבה היהודית. לא מדובר בקביעות מוחלטות. בהכללה נאמר שבפרשנות המסורתית לתנ"ך יש העדפה לגישה שהדברים אכן מתוארים כפי שהיו, אך יש גם הרבה הסתייגויות מההבנה הפשטנית.

ספר איוב בתנ"ך בקלות מצטייר לנו כמשל, על בסיס ה"מבנה הספרותי" שלו. אך מה חשבו חז"ל עליו? בתלמוד (בבר בתרא ט"ו א) יש ויכוח בין החכמים באיזו תקופה חי איוב, ואחת הדעות היא: "אִיּוֹב לֹא הָיָה וְלֹא נִבְרָא, אֶלָּא מָשָׁל הָיָה". אמנם במשתמע שם שרוב החכמים "מתעקשים" למצוא לאיוב זמן בהיסטוריה, אך לדעת הרמב"ם במורא הנבוכים, המחלוקת על תקופת העלילה דווקא מחזקת את הדעה לפיה מדובר במשל ולא במעשה היסטורי.

כבר כתבנו על בסיס פירוש רש"י שמסתבר מאוד לראות את תיאור בריאת העולם בתורה בהיבט המוסרי, ולא כתיאור פיזיקלי-מדעי של סדר התרחשות תהליך הבריאה. אך מה עם "חטא עץ הדעת"? נשים לב שהתורה מדגישה שהמעשה היה בגן עדן, ולא במציאות העולם הזה. וכך מסביר הרב אורי שרקי בשיעורו: "אבל בפשטות, כל המעשה של גן עדן הוא רוחני ולא קשור בכלל למציאות הארצית". כלומר, גם אם נאמר שזה התרחש – מדובר במציאות רוחנית. ולא כדאי לדמיין שם נחש מפינת החי.

ויש כמובן שאלה של האם כל הפרטים שבסיפורי התנ"ך מדויקים ואמתיים, או שיש שם השאלות, גוזמות ותיאורי דמיון. קל להתחיל מ"דחיית ההגשמה": בתורה יש פסוקים רבים שמתארים את האל כבעל גוף לכאורה: כגון שיש לו יד, הוא יושב על כיסא, שומע, מדבר וכועס. אך מוסכם על העולם הרבני שאין הדבר כך, ולכן מוצאים פירוש שונה, מעין "דיברה התורה כלשון בני אדם".

הרמב"ם לא מסתפק בכך, וטוען ב"מורה הנבוכים" (חלק ב' פרק מו): "כך אלו המשלים הנבואיים הנראים או נעשים במראה הנבואה… ודברים שעושה הנביא, ומשך הזמן הנזכר בין מעשה למעשה על דרך המשל, וההיעתקות ממקום למקום, כל זה אינו אלא במראה הנבואה, לא שהם מעשים מציאותיים בחושים הגלויים." כלומר, תיאורים רבים בתנ"ך הם חזיונות נבואיים שיש להם כמובן מטרה ומשמעות, אך אין זה שיקוף המציאות. הרמב"ם מביא דוגמאות בהמשך הפרק: לשיטתו, לא יתכן שיחזקאל הנביא ביזה את עצמו מול העם, או שהושע הנביא התחתן בחטא עם אשת זנונים, כמתואר בפשט המקראות.

מה המחקר המודרני חושב על התנ"ך?

היה או לא היה? כפי שאתם יכולים לנחש, לחוקרים שונים בעולם האקדמיה יש עמדות שונות, ויותר מכך – התיאוריות המדעיות משתנות ומתפתחות עם התקדמות המחקר בכיוונים שונים. נציין שלקטעים רבים בתנ"ך אין (עדיין?) אישוש במקורות חיצוניים לו. אך לוגית, היעדר ראיה חיצונית עוד לא מוכיח שמדובר בהמצאה מאוחרת. יתכן גם שעוד יתגלו דברים חדשים בחפירות, או יפוענחו טקסטים חדשים. כך למשל עד לא מזמן עולם המחקר נטה לחשוב שדוד המלך איננו דמות היסטורית, פשוט בגלל שלא היה ממצא ארכיאולוגי עם אזכורו. בשנות ה 90 של המאה הקודמת התגלתה כתובת תל דן בה מוזכר "בית דוד", דבר שגרם לשינוי בעולם המחקר.

צריך פתיחות מחשבתית על מנת להתמודד עם הממצאים והתיאוריות. אף יהודי מחובר תנ"ך לא מוצא שם בדיוק את מה שהיה רוצה לשמוע. חשוב להפנים שיש פערים משמעותיים בין ממצאי המחקר למסורת. בין השאר, לחוקרים יש תיאוריות על כך שטקסטים רבים לא נכתבו ע"י המחברים שהמסורתיים (אם כי כתבנו כאן שהייחוס של הספרים למחבריהם אצל חז"ל אינו מוחלט), וכן לא חוברו בתקופות המתאימות לפרשנות רבנית. מצד שני, אנו מוצאים הוכחות לאותנטיות של פרקים רבים בתנ"ך. כך הקטעים בתורה שמספרים על יציאת מצרים מכילים סימנים רבים ומובהקים של תרבות ואמונות של מצרים העתיקה (לדוגמא). כך גם מגילת אסתר: מי שכתב את המגילה – הכיר היטב את התנהלות חצרות מלכי פרס בתקופה ההיא.

באופן אישי, מעניין אותי לשמוע חוקרים שמכירים הן את המחקר המודרני והן את העומק המסורת, אך אינם מערבבים בין האמונות האישיות שלהם לבין הדיון המחקרי. ההמלצות שלי (מוזמנים לחפש ב YouTube):

"הכבדת לב פרעה": אמונת מצרים העתיקה

פרשת בוא בספר שמות מתחילה כך (שמות י א): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ." גם בחלק מעשרת המכות נאמרת הלשון "כבד" (בנוסף ל"קשה" ו"חזק") ביחס לליבו של פרעה. מה ההקשר של התואר "כבד" ביחס ללב?

יתכן מאוד ו"כובד הלב" שבתיאור קשור לאמונה אלילית לגבי מסלול האדם לחיים לאחר המוות. לפי אמונת מצרים העתיקה, ליבו של אדם היה נשקל במאזניים מול הנוצה של מאעת, אלת האמת והצדק. אם הלב היה כבד יותר מהנוצה בגלל חטאיו של אדם בחייו, הוא היה נטרף ע"י חיה ומאבד את קיומו. אך אם הלב היה שקול או קל יותר מהנוצה, האדם היה זוכה לחיי נצח בגן עדן. לפיכך, פירוש כובד הלב אצל המצרים הוא חטאים ומעשים רעים. במובן הזה, אפשר להבין את כובד הלב של פרעה שלא הסכים לאורך הדרך לשחרר את בני ישראל מהעבדות.

יש לכך חשיבות במחקר התנ"ך. עד עכשיו לא נמצאו עדויות ארכיאולוגיות שמצביעות על נוכחות בני ישראל ממצרים ויציאתם משם. משום כך, יש חוקרים שסבורים שסיפור יציאת מצרים לא בנוי על אמת היסטורית. אך בניתוח פרשיות התורה שמתארות את השעבוד ואת הגאולה, יש מספר רב של פרטים לשוניים ותיאוריים שמקשרים את העלילה לחיי מצרים העתיקה בתקופה הרלוונטית. הדבר מחזק את טענת החוקרים שסבורים שיש בסיס עובדתי היסטורי ליציאת מצרים.

"ארמי אֹבֵד אבי" – הקשר להגדה

אם ההגדה של פסח זה סיפור יציאת מצרים, היינו מצפים שהטקסט יתבסס על ספר שמות בו מתוארת העלילה העיקרית של המסלול מעבדות לחרות. אך יש לנו הפתעה: ההגדה דורשת מקור אחר: "צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי לַעֲשׂות לְיַעֲקב אָבִינוּ: שֶׁפַּרְעה לא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקור אֶת הַכּל. שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב." הפסוק המצוטט הוא בכלל מספר דברים, והוא שייך למצוות הבאת הביכורים למקדש. אדם שמביא את הביקורים נדרש להזכיר את יציאת מצרים דרך הפסוקים הללו. משם ההגדה דורשת את ההמשך: אזכור עבדות מצרים, זעקת העם וכן הגאולה ע"י ה'.

אך מה בכלל המשמעות של "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי"? לא רק לנו יש קושי עם הביטוי. גם הפרשנים המסורתיים נחלקו בהבנת הלשון. היו שאמרו שמדובר בלבן הארמי שרצה לגרום לאבדנו של יעקב (וכך מפרשת ההגדה, "צא ולמד"). היו שאמרו שלשון "אֹבֵד" לא מתאימה ללבן, ושהכוונה היא ליעקב עצמו שהיה "אֲרַמִּי אֹבֵד". ויש שכתבו שמדובר באברהם אבינו. כך או כך, איך התקבלה ההחלטה של עורך ההגדה להתבסס על הקטע הזה בסיפור ה"מגיד"?

מי שמחפש עיון מעמיק בסוגיה, מציע לקרוא את המאמר של הרב איתן שנדורפי (אתר "בני ציון") שמפרט ומסכם לפחות 8 מענים של פרשנים שונים. אני הקטן אנסה להביא תשובה מכיוון אחר. ההגדה "מתעקשת" להזכיר לנו שלפני יציאת מצרים היה אירוע אחר: "יציאת אוּר כַּשְׂדִּים". אמנם לא מדובר באומה אלא רק באבות כיחידים, אך גם אברהם וגם יעקב עברו בגלות ויצאו משם. בהקשר הזה, יש כאן הקבלה בין שהות יעקב אצל לבן הארמי, לבין עבדות האומה במצרים.

לבן ויעקב מחלקים את העדר ביניהם

ואם כבר אנו עוסקים בהקבלה: שמתם לב שכל פעם שיש יציאה מהגלות, זה נעשה ברשות האומות? יעקב מבקש רשות מלבן לעזוב, משה ואהרון – מפרעה. ובהמשך ההיסטוריה: הכרזת כורש בפרס, החלטה האו"ם על "תכנית החלוקה". להרחבה כאן.

נביאי האמת והשקר: למי להקשיב?

במבט ראשון, נראה שבתקופת הנבואה (שהיא מקבילה לסיפורי התנ"ך), הנביא שימש כמגדלור המוסרי של העם. אז לכאורה היה צריך "רק" להקשיב לנביא וליישם את מה שבפיו, וכמובן להתגבר על היצר ללכת בדרכים לא טובות (למשל, לעבוד עבודה זרה). אך אנו יודעים מהתנ"ך עצמו שזה לא היה כל כך פשוט: במקביל לנביאי ה', פעלו גם נביאי שקר שהטעו את שומעי לקחם. לעיתים הם אמרו דברים שנראו כמו נבואה אמתית, ודבריהם היו ערבים יותר מאשר הטפות המוסר והצדק של נביאי האמת. למי העם יאמין ביתר קלות?

ירמיהו הנביא חזה את המפלה של ממלכת יהודה, את כיבוש ירושלים על ידי צבא בבל וחורבן בית המקדש (כפי שאכן קרה). אך בתקופתו פועל גם נביא שקר בשם חנניה בן עזור, וכך הוא מתנבא: (ירמיהו כח ב-גד) "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל. בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית ה' אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל. וְאֶת יְכָנְיָה בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת כָּל גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם ה' כִּי אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל".

אילו חייתם ביהודה בתקופה ההיא: הייתם מאמינים לנבואת הזעם של ירמיהו, או להבטחת הניצחון על בבל וחזרה מהגלות (בשם ה'!) מאת חנניה? יתכן והייתם "נדבקים" באופטימיות שחנניה בן עזור הפיץ. אז גם כשהיו נביאי אמת, לא היה קל להבחין בהם.

"וגר זאב עם כבש": מציאות או משל?

ספר הילדים בשם "הכבשה שבאה לארוחת ערב" (שאהבתי להקריא לילדים שלי) מסתיים בכך שהזאב הופך להיות צמחוני ומזמין את הכבשה לגור עמו בבית. יתכן והרעיון מבוסס על הפסוק בישעיהו (יא ו): "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם." האמרה ידועה נחשבת לחלק מחזון השלום העולמי של הנביא. אך עדיין נשאלה השאלה: האם מדובר במציאות ממשית, או רק במשל? מתברר שנחלקו על כך חכמי ישראל, ובין השאר הרמב"ם והרמב"ן.

הרמב"ם נאמן לשיטתו שהעולם איננו משתנה, וגם באחרית הימים לא יהיה שינוי בסדרי הטבע. וכך דבריו המפורסמים (הלכות מלכים ומלחמות יב א): "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג וזה שנאמר בישעיה וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, משל וחידה ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם המשולים כזאב ונמר…". דברי ישעיהו מתפרשים כמשל לשלום עתידי בין ישראל לאומות.

הרמב"ן לעומתו סבר שאכן יהיה בעתיד שינוי בטבע עולם החי. הוא מפרש את הפסוק (ויקרא כו ו): "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם." לפי ההקשר בטקסט, מדובר בהבטחה אלוהית ולא במשל. הרבמ"ן כותב: "כי לא היה הטרף בחיות הרעות רק מפני חטאו של אדם". כלומר, התכונה של החיות להזיק קשורה בחטאו של אדם! ולכן באחרית הימים, כשחטא האדם יתוקן – "כי תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצות כאשר היה העולם מתחילתו קודם חטאו של אדם הראשון, אין חיה ורמש ממית אדם". לפי הרמב"ן, הטבע יכול להשתנות בעקבות השינוי המוסרי באנושות!

ועד אז… נסיים בבדיחה. פורסם בעיתון שבגן החיות של העיר הצליחו ליישם את החזון, כך שזאב וכבש גרים ביחד בכלוב. המבקרים שאלו את השומר בגן איך הם מצליחים במשימה. ענה השומר: "כל בוקר מביאים כבש חדש".

"תורה בהפתעה": האם מתן התורה לישראל היה מתוכנן?

אנו רגילים לחשוב שהמטרה של יציאת מצרים הייתה מתן תורה בסיני. אך האם היהודים ציפו לקבל את התורה? חשוב לזכור שהברית בין ה' לבין אבות האומה (אברהם, יצחק ויעקב) הייתה על ארץ ישראל. לכן כשמשה ואהרון בישרו לעם על הכוונה להוציאם ממצרים – בני ישראל ראו בכך את מימוש ההבטחה האלוהית לסוף הגלות וכיבוש הארץ. אך מה עם התורה? מתן התורה לא מוזכר בברית עם האבות, וסביר שלא היה במודעות האומה הזמן גלות מצרים.

ועכשיו אנו מגיעים לדרמה. בני ישראל חונים למרגלות הר סיני. ואז משה מתבשר מאת ה' ע"י יעוד חדש לעם שלא דובר בו קודם: "…וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ..." (שמות יט ה-ו). משה מתבקש להעביר את הבשורה לעם, שעונה לו: "…כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה …". (שמות יט ח). הגיוני לפרש את תשובת העם כספקנות: זקני העם לא מכירים את ה"כיוון" החדש, ולכן הם מבקשים לדעת בוודאות שהוא מאת ה'! רש"י מפרש (שמות יט ט) שמשה אומר לה' בשם העם: "רצוננו לראות את מלכנו". להרחבה, מוזמנים לצפות בשיעור המרתק "מתן תורה בכלל לא היה בתכנון של יציאת מצרים" של הרב אורי שרקי.

מה קורה כאן? לכאורה, ההכרח בהתגלות הישרה של ה' נוצר מהצורך להוכיח לעם שמשימת "ממלכת הכוהנים וגוי קדוש" אכן מפי העליון היא, ולא רק מדברי משה. את ההמשך אנו מכירים: ה' מתגלה בהר סיני, כל העם צופה בהתגלות ושומע את עשרת הדברות, והתורה ניתנת לנו כעם. (כמובן, ה"חומש" כפי שהוא לפנינו היום לא ניתן במעמד הר סיני).

אז האם מבחינתנו התורה התגלתה בעולם טרם זמנה, ולא לפי התכנון ה"מקורי"? בכיוון הזה הולך רש"י בפירושו לתלמוד: "ראויה הייתה תורה להינתן לסוף אלף דור, וכשראה [ה'] שאין העולם מתקיים בלא תורה, עמד וטרדן ונתנה לסוף כ"ו דורות מאדם הראשון עד משה רבינו". הפסוק "זָכַר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר" (תהילים קה ח) מתפרש כאילו התורה אמורה להינתן לאחר אלף דורות. בפועל, היא ניתנה לנו אחרי כ"ו (26) דורות מאדם הראשון עד משה – כי האנושות הייתה צמאה לתורה קודם. "…צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם" (תהילים סג ב).