הצירוף "פחד יצחק" מופיע פעמיים בספר בראשית. המקרה הראשון בדברי יעקב ללבן הארמי: (בראשית לא מב) "לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ." השני מופיע בהמשך, שם יעקב נשבע לפני הפרידה מלבן (בראשית לא נג): "אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם וֵֽאלֹהֵ֤י נָחוֹר֙ יִשְׁפְּט֣וּ בֵינֵ֔ינוּ אֱלֹהֵ֖י אֲבִיהֶ֑ם וַיִּשָּׁבַ֣ע יַעֲקֹ֔ב בְּפַ֖חַד אָבִ֥יו יִצְחָֽק".

מה פירוש הביטוי? דרך אחת להבין אותו: "פחד יצחק" מתייחס למי שיצחק פחד מפניו, כלומר ליראת ה'. סביר שיעקב העדיף לא להישבע מול לבן בשם ה', אלא לעשות זאת דרך אזכור אביו. פירוש אחר (משלים) הוא שהביטוי מתייחס למעשה עקידת יצחק. אמנם עיקר הדיון בעקידה הוא מסביב לניסיונו של אברהם אבינו, אך נזכור שלפי חלק מהפירושים יצחק לא היה ילד קטן כשנעקד על המזבח, ומעשה זה השאיר בו רושם גדול. מאמרו של יאיר ברקאי מביא עוד מדברי המפרשים.

ויש לפחות 2 ספרים חשובים שנושאים את השם הזה: האינציקלופדיה העברית מהמאה ה-18 של הרב יצחק למפרונטי, וסדרת ספרים במחשבת ישראל פרי עטו הרב יצחק הוטנר, בן המאה ה-20. שמתם לב מה היה שמם הפרטי של שני המחברים הללו?

לאחר חטא העגל, התורה מספרת שמשה עולה להר סיני לקבל את הלוחות השניים, ושם נאמר: (שמות לד ו-ז) "וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים." מקובל לפרש שכאן ה' גילה למשה את שלוש עשרה (י"ג) מידות של רחמים בהם ה' מנהיג את עולמו. האמת היא שאין בידנו שיטה אחידה איך לחלק את הפסוקים לי"ג החלקים, ופרשנים שונים הציעו דרכים שונות, אך מקובל לראות כאן י"ג מידות.

בגלל שפשט הפסוקים מתאר את האל בתור רחום וסולח לעוונות, אך טבעי שהטקסט משתלב באמירת הסליחות ובתפילות של הימים הנוראיים. רק נשים לב לפרט קטן: לכאורה, הפסוקים נחתכים בתפילה באמצע! אנו אומרים עד וְנַקֵּה (ראו הדגשה לעיל) ולא ממשיכים ב לֹא יְנַקֶּה. נדמה שזה מעוות לגמרי את משמעות המילים, אם מבינים את "לא ינקה" כביטוי של שלילה. האם מותר לקחת רק את החלק החיובי באמצעות חיתוך הפסוק?

שאלה זו כבר נשאלה בתלמוד. אחת מהתשובות שם (שבועות לט א): "מנקה הוא לשבים, ואינו מנקה לשאינן שבים". מי שעושה תשובה – זוכה למידת "נקה". ואפשר להבין זאת לפי המסורת שאין סליחה לחטא בין אדם לחברו, אלא אם ביקש סליחה מחברו, ואם לא ביקש סליחה – אז "לא ינקה". מי שרוצה הרחבה: ממליץ על מאמרו של הרב יוסף כרמל בנושא. אנו נמשיך לומר את י"ג המידות בתפילות.

הבכי של רחל אמנו מוזכר בנבואת ירמיהו (לא יד): "כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ." בניגוד לשאר האבות והאימהות, רחל איננה קבורה במערת המכפלה, אלא (בראשית לה) היא קבורה… בדרך. כך מתאר זאת יעקב אבינו (בראשית מח ז): "… מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ …" רש"י בפירושו על הפסוק הזה: "דע לך שעל פי הדבור 'קברתיה שם', שתהא לעזרה לבניה, כשיגלה אותם נבוזראדן [מצביא בצבא בבל] והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים" (ואז מצטט את הפסוק מירמיהו). מכאן שרחל נמצאת על הדרך, ומשם ומבקשת רחמים על בני ישראל שנמצאים בגלות.

אבל בהמשך דברי ירמיהו יש גם תקווה, ולא רק עצב ובכי: "כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם." (ירמיהו לא טו-טז). נבואת ירמיהו "ושבו בנים לגבולם" מתגשמת בימינו. מסקרן שמקס נורדאו, אחד ממייסדי התנועה הציונית, ציטט "ושבו בנים לגבולם" בנאומו בקונגרס הציוני הראשון, בהשפעת מעשה בכיה של רחל. הסיפור המלא על מקס נורדאו נמצא במאמר באתר של סיון רהב-מאיר.

התורה לא מספרת הרבה על חייו הבוגרים של ישמעאל בן אברהם. במקורות רבים אצל חז"ל ישמעאל מתואר בתור רשע, אך חשוב לזכור שזה לא הכול. על קבורת אברהם אבינו נאמר: "ויקברו אתו יצחק וישמעאל בניו…" (בראשית כה ט). על כל מפרש רש"י: "מִכַּאן שֶׁעָשָׂה יִשְׁמָעֵאל תְּשׁוּבָה, וְהוֹלִיךְ אֶת יִצְחָק לְפָנָיו". מזה שהפסוק מקדים את יצחק לישמעאל, לומדים שישמעאל נתן ליצחק הצעיר ממנו ללכת לפניו בלוויה, ומכאן שוודאי עשה תשובה. רש"י כדרכו מסתמך על התלמוד: במקרה שלנו, על דברי רבי יוחנן בבבא בתרא טז ב.

אבל כדאי גם לשים לב לפרט חשוב: אין בתורה אף שיחה בין יצחק לישמעאל! בני אברהם לא מדברים ביניהם. זה בולט במיוחד בהשוואה לבניו של יצחק: יעקב ועֵשָׂו. בין יעקב ועשיו יש יריבות מרה, אך יש ביניהם גם שיח ותקשורת, הם רבים אך גם משלימים. לעומתם, יצחק וישמעאל לא מחליפים מילה. בהשלכה לימנו, ניתן לראות את צאצאי ישמעאל בתור עולם הערבי-מוסלמי, ובעוד צאצאי עשנו לפי המסורת הם בני התרבות המערבית (שיונקת מרומי העתיקה). אפשר להבין מהתורה עם מי קל לנו יותר לנהל שיח.

רוצים להעמיק בהבנת זהות ישמעאל והאסלאם לפי היהדות? מוזמנים לצפות בסרטון של הרב ספי גלדצהלר לפי משנת הרב אשכנזי (מניטו).

בוויכוחים בין היהודים לנוצרים שהתקיימו במהלך הדורות, וגם בימינו אנו ממש, הנוצרים מרבים להסביר את צדקת דתם על בסיס הפסוקים בישעיהו נב-נג שמתחילים ב"הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד." (ישעיהו נב יג). או כמו שכתב דון יצחק אברבנאל שהאריך מאוד בנושא בפירוש לישעיהו: "כי הנה חכמי הנוצרים פירשוה על אותו האיש שתלו בירושלם בסוף בית שני שהיה לדעתם בן האלוה יתברך שנתגשם בבטן העלמה כמו שמפורסם בדבריהם". אברבנאל היה רב ודיפלומט בדור של גירוש ספרד, והכיר מצוין את תרבות הנוצרים של זמנו.

במה מדובר? למה הנוצרים רואים את צדקתם בפרשה? איבן עזרא בפירושו על הפרק אומר: "זאת הפרשה קשה מאד" – ולא במקרה .הלוואי והיה מצוי פירוש משכנע וברור. כדאי לשים לב במיוחד לפסוק הבא: "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה". ושמעתי מהרב יובל שרלו שיש בפסוק רעיון ייחודי לתנ"ך: אמנם בחז"ל ובספרות מאוחרת מופיע הרעיון של סבל הצדיק למען הכלל, אך החשיבה כזאת לא קיימת בתנ"ך אלא רק בפרק שלנו. הנוצרים סבורים כאמור שמדובר במשיחם שסבל למען כלל האנושות. אך גם אצל הנוצרים לא חסרים קשיים מול הטקסט (ראו למשל אצל איבן עזרא).

ובכל זאת, אילו הסברים קיימים במסורת שלנו? דעה אחת המבוססת על מאמרי חז"ל היא שמדובר במלך המשיח. בלי שחז"ל התכוונו, ההסבר הזה משחק במידת מה לטובת טיעוני הנוצרים, ואולי בגלל זה חכמים רבים (וביניהם אברבנאל) שללו אותו. לדעת הרב סעדיה גאון, מדובר בירמיהו הנביא (אברבנאל שולל זאת, אך מביא דעה שיתכן שישאיהו מלך יהודה נרמז בפרשה). כאן ראיתי בשמו של הרב יואל בן נון שאולי מדובר בישעיהו הנביא עצמו. קיימת דעה שהנבואה לא מדברת כלל על אדם ספציפי, אלא כדברי אברבנאל: "שהנבואה הזאת נאמרה על ישראל, שהוא נקרא בדברי השם עבדי" – עם ישראל כולו הוא הנמשל (ואולי זה מתחבר לסבל שעם ישראל סבל במהלך הדורות). אכן צדק איבן עזרא, אין תשובות קלות. מוזמנים לקרוא את הפרקים בתנ"ך, לעיין ולגבש דעה.

יש כ-1000 מקומות בתנ"ך בהם המסורות של כתיבת הטקסט ושל קריאתו הן שונות: נהוג לקרוא פסוקים בצורה שונה מהטקסט הכתוב. התופעה הזאת נקראת "קרי וכתיב". איך מתמודדים עם זה? בספרי התורה הנכתבים על הקלף יש רק אותיות של "כתיב" (מסורת הכתיבה). בתנ"ך המודפס מקובל להביא את שתי הצורות, אך אין "סטנדרט" וכל מהדורה ושיטתה: גרסת הקריאה מופיעה בשוליים או בסוגריים בתוך הטקסט.

איך נוצרה התופעה? האמת שאין על כך הסכמה בין הרבנים (וגם החוקרים). היו רבנים שהסבירו שמקור ההבדלים בקיום של מסורות שונות, וחכמי המסורה שערכו את התנ"ך רצו לשמר שתי מסורות שונות ולא להכריע ביניהן. היו רבנים שלא הסכימו לגישה הזו, וטענו הבדלי קרי וכתיב הוכנסו ע"י מחברי הספרים [אולי בכוונה לבטא את סודות התורה], ולא ע"י עורך כלשהו. כך או כך, התופעה מקובלת בתנ"ך, ולכן קיימים פירושים רבים מנתחים פסוקי ה"קרי וכתיב", כאשר כל אחת מהצורות מקבלת משמעות אחרת.

נביא דוגמא מספר יקרא, שם יש פסוק שמסביר שאם בעיר מוקפת חומה נמכר בית, למוכר יש זכות לפדות את הבית מהקונה רק למשך שנה אחת: "וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לא [לוֹ] חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל." (ויקרא כה ל). צורת הקרי "אשר לו חומה" נראית יותר מתאימה מבחינה דקדוקית. אך גם לצורת הכתיב "לא" יש משמעות דרשנית: רש"י בעקבות חז"ל מפרש ש"לא" מרמז לתוצאה (כלומר, שהמוכר מאבד את הבית אחרי שנה), כלומר הייתה חומה אבל עכשיו כבר אין.

כך מסופר בתורה (דברים ל"ד) על מות משה: "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ… . וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'. וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה." לפיכך ברור שמשה רבנו הלך לעולמו בארץ מואב מול יריחו, ואנו לא יודעים את המקום המדויק בו נקבר.

ואף על פי כן, יש לנו מספר מקורות שממקמים את הקבר של משה… במערכת המכפלה בחברון, הידועה כקבר האבות והאימהות. יש גם ניסיון להתמודד עם הריחוק הגיאוגרפי: המדרש (ספרי דברים שנ"ז) אומר: "מחילה הייתה יוצאה מקבורתו של משה לקבורתם של אבות". אז אולי עצמות משה הגיעו לחברון דרך המחילה הזאת? איך להבין את הדברים?

שאלת המפתח כאן היא באיה מישור עוסקים דברי חכמים: האם הם מתארים את המציאות הממשית הפיזיקלית, או את המציאות המוסרית? אם נפרש את דבריהם בתור רעיונות מוסריים ולא כתיאור עובדתי, אז הכול נעשה ברור. האמירה שמשה קבור במערת המכפלה מבטאת את הרעיון שמשה רבנו הוא ההמשך הישיר של אבות האומה (אברהם, יצחק ויעקב). שימו לב שגם הפסוקים מספר דברים שהבאנו לעיל מדגישים שמשה הביא את העם עד לכניסה לארץ שהובטחה לאבות! הקשר הרוחני הזה הוא הוא ה"מחילה" שמחברת את קבר משה עם מערת המכפלה בחברון.

כאן ניסינו להסביר למה משה לא נכנס לארץ.

איפה היא נחלת דן? האם זה קשור לגוש דן במרכז, או לתל דן בצפון? האמת היא שגם וגם. נעשה קצת סדר. בחלוקת הארץ לשבטים, שבט דן קיבל נחלה שכוללת את אזור בית שמש ושפלת יהודה, והגיעה עד לים התיכון באזור תל אביב של היום. אך בפועל לא כל השטח הזה נכבש, וסביר שיהודים לא שלטו כלל באזור החוף.

בתנ"ך, אזור מושבם של בני דן מוזכר בספר שופטים, בהקשר לשמשון הגיבור שהיה מבני השבט. הוריו של שמשון היו ממקום שנקרא צָרְעָה. כששמשון נולד, נאמר עליו: (שמואל יג כה) "וַתָּחֶל רוּחַ ה' לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל." אלה מקומות שנמצאים באזור בית שמש של היום. סיפור של שמשון הוא סיפור של מלחמה מתמדת נגד הפלישתים. המצב לא היה טוב. שבט דן חיפש מקום חלופי: "…וּבַיָּמִים הָהֵם שֵׁבֶט הַדָּנִי מְבַקֶּשׁ לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת כִּי לֹא נָפְלָה לּוֹ עַד הַיּוֹם הַהוּא בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלָה". (שופטים יח א).

בהמשך פרק י"ח מסופר שבני דן שלחו קבוצה של 5 מרגלים, והם דיווחו שיש מקום בשם ליש בצפון שהוא נעים ונוח למגורים, וניתן לכבוש אותו כי אין לתושבים מאין לקבל הגנה. השבט מארגן צבא של שש מאות לוחמים, הם כובשים את ליש באכזריות ומתיישבים שם. הם מחליטים לקרוא לליש בשם "דן", על שם אבי השבט. קיים זיהוי של דן המקראית עם תל דן שנמצא בצפון ישראל. סביר שרק חלק מהשבט התיישב בצפון, כאשר השאר נשאר במקום מושבם המקורי. אז כנראה אנשי השבט גרו גם בקרבת גוש דן, וגם בתל דן.

ירמיהו הנביא (ירמיהו א יד) אומר: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ." גם אצל ירמיהו וגם בעוד מקומות בתנ"ך הצפון מסומן ככיוון ממנו מגיע הרוע. מדוע הצפון דווקא? ניתן אולי לומר שבארץ ישראל רוב הפלישות של האויבים היו מכיוון צפון. ואולי יש משמעות אחרת לכיוון הזה? לי נראה שיש כאן בעיקר רעיון פילוסופי ומוסרי ולא גיאוגרפי.

בתלמוד (בבא בתרא כה ב) מובא בשמו של רבי אליעזר: "עוֹלָם לְאַכְסַדְרָה [בניין עם 3 קירות בלבד] הוּא דּוֹמֶה, וְרוּחַ צְפוֹנִית אֵינָהּ מְסוּבֶּבֶת [הכיוון הצפוני לא סגור, אין שם קיר]". ההמשך מסביר את הרעיון באמצעות תנועת השמש: במהלך היום היא עושה סיבוב בשמיים מצפון-מזרח – דרך דרום – עד צפון-מערב. אך לצפון השמש איננה מגיעה לעולם. הכיוון הצפוני אף פעם אינו מקור של אור, ולכן בהשאלה ניתן לראות בו את מקור הצרות והחושך בעולם כולו.

נמשיך עם המדרש: (פרקי דרבי אליעזר ג'), שם מדובר בארבע רוחות השמיים (כיוונים), כך מתואר הצפון בשמו של ה': "רוח פנת הצפון ברא ולא גמרו. אמר שכל מי שיאמר שהוא אלוה – יבוא ויגמור את הפנה הזאת שהנחתי, וידעו הכול שהוא אלוה.". פירוש: ה' ברא עולם לא מושלם! בהשאלה, ניתן לדמות את העדר השלמות לפתח שקיים במבנה העולם מכיוון צפון. ה' אומר לנו: "מי שחושב שהוא אלוה כמוני, שיוכיח זאת בכך שיסגור את הפרצה". אבל מה לעשות ואנו רק בני אדם, אור השמש לא יגיע מהצפון, הרוח הרעה עלולה לפרוץ משם מחדש אל תוכנו, ואנו צריכים להתמודד עם העולם הלא מושלם ולעשות את המיטב.

באופן בסיסי, המסורת של היהדות לא בנויה על רעיון השוויון, או לפחות לא לפי הפרשנות שלו בתרבות המערבית. יש אבחנה בין כהן, לוי וישראל – לכל מעמד יש זכויות (וגם חובות) שונות. גברים ונשים לא מחויבים באותן המצוות. התורה אמנם מצווה לדאוג לעניים, אך עצם הקיום של עשירים ועניים לא נשלל. יתרה מכך, התביעה לשוויון בתורה הושמה בפיו של דמות שלילית: קורח. במה מדובר?

בפרשת קורח מסופר שקורח (שהיה אדם מיוחס ועשיר משבט לוי) והנהיג יחד עם שותפיו מרד גלוי נגד המנהיגות של משה ואהרון, ועל כך נענש. וכך מתואר המרד (במדבר טז ג): "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" – הרעיון של "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים" הוא בדיוק התביעה לשוויון. אך האם יש בדרישה הזאת גם גרעין של אמת מוסרית? אמנם המרד במנהיגי האומה היה חטא וקורח ועדתו נענשו עליו במיתה, אך צאצאיו של קורח לא מתו. אחד מהם, לפי המסופר בספר דברי הימים, הוא לא אחר מאשר… שמואל הנביא! האם הרעיונות של קורח מצאו תיקון אצל שמואל? במידה רבה, כן.

שמואל קיבל מנהיגות בתקופה קשה. מורו ורבי עלי הכהן אמנם היה צדיק, אך בניו של עלי השחיתו את דרכם. העם ספג מפלה צבאית, וארון הברית נשבה ע"י האויבים. איך אפשר לתקן? במידה רבה, שמואל אימץ את העיקרון "כל העדה כולם קדושים". הוא לא מינה כהן גדול, ולא בנה היררכיה שלטונית. עליו מסופר (שמואל א ז טז): "וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה." שמואל נשאר לגור בביתו, והקפיד ללכת לכל מקום שצריך ולשפוט שם את העם. שמואל הבין שצו השעה הוא להפגין מנהיגות צנועה. בהמשך הוא מסרב בעקשנות למנות מלך, וממליך את שאול רק מחוסר ברירה.

אז יתכן גם של "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים" של קורח ניתן למצוא יישום חיובי גם בהמשך ההיסטוריה, כאמרת חז"ל במסכת אבות: "וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם".