מצוות השמחה בחג נאמרת בתורה בהקשר של חג הסוכות דווקא: (דברים טז יג-יד): "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ." אמנם חז"ל הרחיבו את המצווה לחגים נוספים מן התורה, אך רק בסוכות מדובר ב 7 ימים שלמים בהם "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ". מספרים בשמו של הגאון מווילנה שהמצווה הזאת היא הקשה ביותר בתורה, כי באמת קשה להיות בשמחה 7 ימים ברצף. האם אנו מסוגלים לשמוח כי שאנו מצווים על לכך? היש לאדם דרך לינוק את השמחה מחוויית החג? או שזה מבחן כמעט בלתי אפשרי?
בקיצור: בארץ ישראל מציינים את שמיני עצרת ואת שמחת תורה באותו היום (היום השמיני אחרי חג הסוכות). בחו"ל נוהגים שני ימי חג, אז הראשון הוא שמיני עצרת, והשני שמחת תורה.
בתורה כתוב (במדבר כט לה): "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ." מכאן שם החג "שמיני עצרת", שהוא מצווה מן התורה. "שמחת תורה" קשורה לציון סיום ותחילת המחזור השנתי של קריאת התורה, שהוא מנהג מאוחר יותר (מנהג ארץ ישראל המקורי היה לקרוא את כל התורה בשלוש שנים, והחלוקה השנתית היא מנהג בבלי שהיום התקבל על כולם). אך בחו"ל נהגו "יום טוב שני של גלויות" וחגגו את רוב המועדים יומיים. ולכן נקבע הפיצול: היום הראשון של החג בגלות נקרא "שמיני עצרת", והשני "שמחת תורה". בארץ ישראל יש יום חג אחד, וכך יש לו שני שמות, ורבים מכנים אותו "שמחת תורה" כי השם הזה יותר קליט.
כמובן, הימים האלה אינם ימי חג הסוכות שהם שבעה ימים בלבד: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת." (ויקרא כג מב). לכן בשמיני עצרת / שמחת תורה לא יושבים בסוכה. היום האחרון (השביעי) של חול המועד סוכות נקרא "הושענא רבה".
ידוע שבימים עברו ראשי החודשים נקבעו לפי ראית הירח בשמיים, כאשר העדים שראו את הירח הצעיר היו מגיעים לבית הדין, והדיינים היו שומעים את העדויות ומכריזים על ראש החודש. כמובן, החלטה זו קובעת גם את ימי החגים, כולל יום כיפור (שהוא העשירי בחודש תשרי). ומה אם בית הדין טועה? מעשה כזה תואר במשנה (ראש השנה ב ח): שרבן גמליאל (שהיה נשיא בית הדין) קיבל עדות שלא תיתכן מבחינה אסטרונומית. רבי יהושע חלק על הקביעה של הנשיא, אך רבן גמליאל כפה את דעתו על רבי יהושע.
מה ההסבר לכך? בתורה (ויקרא כג ד) נאמר: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם." והחכמים דרשו: במקום אֹתָם תקראו אַתֶּם (שינוי בניקוד). אַתֶּם תקראו את המועדים! לבית הדין ניתנת הרשות לקבוע את לוח השנה, וגם אם טעו – חייבים לקבל את הסמכות של בית הדין בנושא.
בימנו כבר לא נוהגים את מנהג קידוש החודש לפי הלבנה, אלא משתמשים בלוחות שנה "מוכנים מראש", כאשר יש כללים לקביעת יום ראש השנה (א' בתשרי) לפי מולד הירח האסטרונומי. אגב, הבעיות לא נגמרו בכך: במאה ה-10 בזמנו של הרב סעדיה גאון הייתה מחלוקת בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל על קביעת ראש השנה. כך או כך, בשורה התחתונה בני האדם הם שקובעים את לוח השנה הסופי.
איך אפשר להבין זאת מבחינה אמונית? ניתן לעשות השוואה בין קביעת השבת למועדים. שבת היא זכר למעשה בראשית בו אדם כמובן לא היה שותף, ולכן אין לנו "מילה" בקביעת יום השבת. לעומת זאת, החגים הם זכר למאורעות בהם האדם נטל חלק (גם ביציאת מצרים עם ישראל ומנהיגיו עשו מעשים!). אז אמנם נצטווינו בתורת ה' על ה"מסגרת" של המועדים, אך מתוך השותפות במעשה ניתנה לנו הזכות לקבוע את המועד המדויק בעצמנו.
הצירוף "פחד יצחק" מופיע פעמיים בספר בראשית. המקרה הראשון בדברי יעקב ללבן הארמי: (בראשית לא מב) "לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ." השני מופיע בהמשך, שם יעקב נשבע לפני הפרידה מלבן (בראשית לא נג): "אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם וֵֽאלֹהֵ֤י נָחוֹר֙ יִשְׁפְּט֣וּ בֵינֵ֔ינוּ אֱלֹהֵ֖י אֲבִיהֶ֑ם וַיִּשָּׁבַ֣ע יַעֲקֹ֔ב בְּפַ֖חַד אָבִ֥יו יִצְחָֽק".
מה פירוש הביטוי? דרך אחת להבין אותו: "פחד יצחק" מתייחס למי שיצחק פחד מפניו, כלומר ליראת ה'. סביר שיעקב העדיף לא להישבע מול לבן בשם ה', אלא לעשות זאת דרך אזכור אביו. פירוש אחר (משלים) הוא שהביטוי מתייחס למעשה עקידת יצחק. אמנם עיקר הדיון בעקידה הוא מסביב לניסיונו של אברהם אבינו, אך נזכור שלפי חלק מהפירושים יצחק לא היה ילד קטן כשנעקד על המזבח, ומעשה זה השאיר בו רושם גדול. מאמרו של יאיר ברקאי מביא עוד מדברי המפרשים.
אפשר למצוא (בעיקר בחוגים דתיים) טענות על כך שתאודור הרצל מקבל "קרדיט" גדול מדי כהוגה הציונות המדינית, בעוד שהתרומה של "מבשרי הציונות" הדתיים הושכחה. מדובר בעיקר בשני רבנים חשובים: הרב יהודה אלקלעי מסרייבו, והרב צבי הירש קלישר מפרוסיה. שני הרבנים הללו (שפעלו במאה ה 19) אכן תרמו לניסוח התיאורטי של הרעיון של הציונות המדינית. שניהם לא הסתפקו בכתיבה העיונית-למדנית, ופעלו למען הקידום המעשי של הציונות כמיטב כוחותיהם. אז היכן האמת ההיסטורית?
קשה לשפוט, ובכל זאת… צריך להכיר בכך שהרצל לא הגה את רעיון המדינה היהודית בחלל ריק, וקדמו לו רבים וטובים. אך אין ספק שהרצל התקדם הרבה יותר רחוק מקודמיו. בתור משפטן, עיתונאי ואדם בקיא במדעי המדינה – הוא הצליח הן לגבש חלקים משמעותיים מהעם היהודי מאחורי הרעיון והתנועה הציונית, והן להגיע לשליטי העולם עם המסרים שלו. כך שבהחלט יש מקום לראות בהרצל את מייסד התנועה הציונית.
אך בוויכוח הלגיטימי של "מי קדם למי", אסור לקבל את הניסון של יצירת הניגוד בין הרצל לבין היהדות (שהצבת הדמויות הרבניות במקומו אולי נועדה לכך). הרצל אמנם לא היה קרוב ליהדות מצד קיום המצוות, אך כל פועלו בא מתוך ההזדהות העמוקה עם היהדות כאומה, והרצון העז שלו להיטיב עם עמו. במובן הזה, המחשבה של הרצל הייתה יהודית. אני ממליץ בחום לקרוא את הספר "הרצל – קריאה חדשה" של יצחק וייס, שעוסק בנושא ושובר את המיתוס של "יהודי מתבולל" חלש הזהות.
ולמי שמעדיף סרטונים: הרב אורי שרקי מסביר על הרצל והיהדות (וגם מזכיר את הרב קוק) בסרטון קצר:
בחברה היהודית בישראל, יום כיפור הוא המועד המשמעותי ביותר בו רבים כל כך מצטרפים למעגל קיום המצוות. ביום הזה ציבור כדול צם ומתפלל, וגם אלה שלא – בדרך כלל נמנעים מנסיעה ברכב. אגב, מבחינה הלכתית-למדנית, אולי אין בכך הגיון: לפי דין ההלכה, מחלל שבת חייב סקילה, ולו מחלל יום הכיפורים נענש רק בכרת ולא במיתה. ואף על פי כן יום כיפור דווקא נתפס ע"י יהודים רבים כיום הקדוש ביותר בשנה, ודווקא בו מקפידים לקיים את מצוות ה"עשה" וה"לא תעשה".
מסקרן שמצב זה אינו חדש, וכבר מתואר בכתבי פילון האלכסנדרוני, יהודי חכם וחשוב שחי לפני כאלפיים שנה בעיר אלכסנדריה באימפריה הרומית (היום מצרים). בספרו "על החוקים לפרטיהם" (הנה קישור לפסקה באנגלית) הוא כותב: "ובעשירי [לחודש תשרי] יש צום שנשמר באדיקות לא רק ע"י החרדים לקודש ויראי השמיים, אלא גם על ידי כאלה שאינם מקיימים טקסי דת בשאר חייהם". ממש כמו בימנו.
אולי יש משהו מיוחד ביום של כפרת החטאים שמאפשר לאחד את מרבית העם וליצור מרחב ציבורי ערכי משותף. ומה עם מנהג התקיעה בשופר – האם הוא מיוחד לכיפור?
"אֲפִילוּ בְּהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַהַסְתָּרָה בְּוַדַּאי גַּם שָׁם נִמְצָא הַשֵׁם יִתְבָּרֵךְ" – מילות השיר נכתבו ע"י… רבי נחמן מברסלב. על מנת להבין את פשר המילים, נתחיל במאמר מהתורה: (דברים לא יח): "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים." הפסוק מתחבר לדרשה המפורסמת בתלמוד (חולין קלט ב) : "אסתר מן התורה מנין?" – כלומר, איפה בתורה נרמז הסיפור של מגילת אסתר? הפסוק שלנו רומז שבעתיד ה' ינהג מנהג "הסתר פנים", וזו בדיוק המציאות של מגילת אסתר שמתרחשת בחשכת הגלות, כשבאופן גלוי המלך אחשוורוש מנהל את העולם, ונוכחות ה' לא נראית לעין.
עמוק בתוך הגלות, וקצת לפני רבי נחמן: סבו, מייסד החסידות הבעל שם טוב, מסביר (וילך ד') שעצם ההסתרה איננה בהכרח דבר רע: אם אדם יודע שה' "מסתתר", "אז הוא נכנע מלפני השם יתברך ומבקש מלפניו"– גם אם אין נוכחות ישירה של ה', מתוך מודעות לקיומו של "משחק המחבואים" הזה יכול אדם לעשות תשובה. הבעיה היא עם ההסתרה הכפולה (הַסְתֵּר אַסְתִּיר) – "פירוש, ההסתרה עצמה אני אסתר, ולא יוודע שהוא הסתרה". הקושי בעולמנו הוא שאדם אפילו לא מודע לכך שה' "מסתתר "מתחבא", ולכן לא מוצא דרך אליו.
ואז בא רבי נחמן… בליקוטי מוהר"ן (תורה נו, ג) הוא חוזר על הרעיון של סבא שלו שההסתרה של ההסתרה מונעת מאדם למצוא את הדרך אל ה', אך ממשיך :"אֲבָל בֶּאֱמֶת אֲפִילּוּ בְּכָל הַהַסְתָּרוֹת, וַאֲפִילּוּ בְּהַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹך הַסְתָּרָה בְּווַדַּאי גַּם שָׁם מְלֻבָּשׁ הַשֵּם יִתְבָּרַך, כִּי בְּוַודַּאי אֵין שׁוּם דָּבָר שֶׁלּא יִהְיֶה בּוֹ חִיּוּת הַשֵּם יִתְבָּרַך". בגישה הכוללנית של רבי נחמן, לא תיתכן המחשבה שיש מקום בו ה' אינו נמצא כלל, אלא "יֵשׁ שָׁם גַּם כֵּן הִתְלַבְּשׁוּת הַתּוֹרָה אַך שֶׁהוּא בְּהֶעְלֵם וּבְצִמְצוּם גָּדוֹל בִּבְחִינַת הַסְתָּרוֹת." ה' נוכח בכל מקום, ולו בהעלם ובצמצום. על כך השיר.
הסתרה בתוך הסתרה: גרסת יובל דיין, המילים של רבי נחמן מברסלב
התשובה: אי אפשר לדעת, כי אלה צדיקים נסתרים בכל דור ודור. ביסוד התפיסה של ל"ו הצדיקים עומד הרעיון המוסרי: על מנת להתקיים, העולם חייב שבכל רגע ורגע תהיה לפחות קבוצה של צדיקים, שהם מחזיקים את העולם מבחינה רוחנית-מוסרית.
כמה צדיקים צריך? האמת שאין דעה אחת ויחידה בחז"ל. המספר 36 (ל"ו) מופיע בדברי החכם אַבַּיֵּי בתלמוד (סנהדרין, צז ב, תרגום שטיינזלץ): "אין העולם פחות משלושים וששה צדיקים שמקבלים את פני השכינה בכל דור". מכאן המסורת על ל"ו הצדיקים. לא חשוב מיהם בדיוק. העיקר שהעולם יכול להתקיים בזכותם.
ראוי להתחיל בכך שתנועת החסידות (שקמה במזרח אירופה במאה ה 18) לא המציאה מאפס את הסיפור היהודי. אגדות וסיפורי חז"ל מופיעים לא רק בספרות המדרשים: חלק גדול מנפח התלמוד הנו "אגדה". בתלמוד גם מסופר על רבי מאיר (מחכמי המשנה המרכזיים) שידע "שלוש מאות משלי שועלים". מכאן אפשר להבין שזכינו לקבל לידנו רק חלק קטן מאגדות חז"ל. אמנם דברי האגדה של חז"ל נלמדו וזכו לפירושים, אך באופן כללי עם השנים הדגש בלימוד התלמוד עבר לסוגיות בהלכה, ודברי האגדה לא היו במרכז העיסוק הרבני.
ואז באה תנועת החסידות וחידשה את הז'אנר של הסיפור היהודי-תורני. חשוב להבין את הרקע: במזרח אירופה של אז היה פער גדול לבין האליטה של תלמידי חכמים, לבין היהודים הפשוטים. החסידות חיפשה את הדרך ל"יהודי הפשוט", שלא ניתן היה להגיע אליו באמצעות דרשות למדניות. הרבה יותר קל היה להגיע אליו… באמצעות סיפור. ועצם זה שמדובר בסיפור ומשל, עוד לא אומר שאין כאן עומק. רוצים לקרוא על הסיפור החסידי על ה"הינדיק" (תרנוגל הודו)?
רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן ס ט) מסביר שהמעשיות… מעירים את האנשים משנתם ומכוונים אותם לדרכה של תורה: "כִּי יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁיְּשֵׁנִים אֶת יְמֵיהֶם", ואז כשאדם קצת מעורר, "צְרִיכִים לְהַרְאוֹת לוֹ פָּנָיו וּלְהַלְבִּישׁ לוֹ אֶת הַפָּנִיםבְּסִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת" – שהם הכלי באמצעותו הצדיק יכול להביא יהודי פשוט לידי יראת שמיים. מעניין להתבונן בעולם הסיפורים של רבי נחמן: לכאורה, אין בהם שום תוכן יהודי. הסיפורים הם בסגנון אגדות עם של אירופה, שמדברים על מלכים, נסיכות, חיות קסומות, אנשים קשי יום. ודווקא דרך עולם האגדות "של הגויים" רבי נחמן מצליח להעביר מסר יהודי עמוק. מוזמנים לקרוא את הסיפורים.
לאחר חטא העגל, התורה מספרת שמשה עולה להר סיני לקבל את הלוחות השניים, ושם נאמר: (שמות לד ו-ז) "וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּהלֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים." מקובל לפרש שכאן ה' גילה למשה את שלוש עשרה (י"ג) מידות של רחמים בהם ה' מנהיג את עולמו. האמת היא שאין בידנו שיטה אחידה איך לחלק את הפסוקים לי"ג החלקים, ופרשנים שונים הציעו דרכים שונות, אך מקובל לראות כאן י"ג מידות.
בגלל שפשט הפסוקים מתאר את האל בתור רחום וסולח לעוונות, אך טבעי שהטקסט משתלב באמירת הסליחות ובתפילות של הימים הנוראיים. רק נשים לב לפרט קטן: לכאורה, הפסוקים נחתכים בתפילה באמצע! אנו אומרים עד וְנַקֵּה (ראו הדגשה לעיל) ולא ממשיכים ב לֹא יְנַקֶּה. נדמה שזה מעוות לגמרי את משמעות המילים, אם מבינים את "לא ינקה" כביטוי של שלילה. האם מותר לקחת רק את החלק החיובי באמצעות חיתוך הפסוק?
שאלה זו כבר נשאלה בתלמוד. אחת מהתשובות שם (שבועות לט א): "מנקה הוא לשבים, ואינו מנקה לשאינן שבים". מי שעושה תשובה – זוכה למידת "נקה". ואפשר להבין זאת לפי המסורת שאין סליחה לחטא בין אדם לחברו, אלא אם ביקש סליחה מחברו, ואם לא ביקש סליחה – אז "לא ינקה". מי שרוצה הרחבה: ממליץ על מאמרו של הרב יוסף כרמל בנושא. אנו נמשיך לומר את י"ג המידות בתפילות.
