לכאורה, אין בכלל מקום לשאלה. אנו מורגלים לחשוב שהמצוות התורה חלות על יהודי ללא קשר למיקומו, פרט למצוות ספציפיות (כגון שמיטה) שנהוגות רק בארץ ישראל. אך מתברר שהשאלה אכן עמדה ברצינות גמורה בפני החכמים. להלן הפירוש שנכתב במדרש (ספרי עקב פסקה מג):

אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצויינים במצות; שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו, וחזרה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך, וכשתחזרי לא יהיו עליך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, היו מצויינים במצות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים, שירמיהו [הנביא] אמר (ירמיה לא) "הציבי לך ציונים" – אלו המצות שישראל מצויינים בהם.

לפי פירוש המדרש, הקיום האמתי של עמנו הוא רק בארץ! המצוות בחו"ל הם רק "ציונים", מעין תזכורת על מנת שלא נשכח אותן חלילה עד שנחזור לארץ. גם רש"י בפירושו לתורה כותב (על בסיס המדרש שהבאנו): "אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצוות: הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו." אז תפילין ומזוזה בחו"ל: כן, כדי שנמשיך את המסורת בגלות, עד שנזכה לחזור לארץ, שם לחיים שלנו בכלל ולקיום המצוות בפרט יש ערך אמתי.

ישעיהו הנביא אומר בפרק א' (פסוק יא): "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי." לכאורה, ה' לא רוצה קרבנות. יש לא מעט פסוקים ברוח זו בספרי הנביאים, ראיתי אוסף כאן. גם הנוצרים פירשו את ספרי הנביאים ברוח זו: הרי הם לא ראו ערך במצוות בכלל, ובקרבנות בפרט.

אבל אז בעצם יוצא שהנביאים התנגדו לחלק ממצוות התורה. יותר קל להסביר את חידוש הנביאים כך: מפשט התורה ניתן היה אולי להבין שהקרבת הקרבן היא הפתרון המושלם לחטא. ואילו הנביאים אמרו שללא תיקון המידות ועשיית הצדק, אין לקרבנות טעם. ה' לא חפץ בקרבנות הרשעים! הרי בהמשך הפסוקים (פסוק טז) ישעיהו אומר: "רַֽחֲצוּ֙ הִזַּכּ֔וּ הָסִ֛ירוּ רֹ֥עַ מַעַלְלֵיכֶ֖ם מִנֶּ֣גֶד עֵינָ֑י חִדְל֖וּ הָרֵֽעַ׃". לסור מרע קודם להקרבת הקרבן.

הידעתם: הרב קוק בספרו "לנבוכי הדור" הציע אפשרות עתידית הקרבת הבהמות תוחלף בקרבנות מן הצומח. הוא לא פסק כך להלכה, אך הצביע על האפשרות לדרוש כך את הפסוקים ע"י סנהדרין לעתיד לבוא.

האמת היא שהרשימה המוסכמת של המצוות פשוט לא קיימת. התורה איננה "ספר מצוות" קלאסי: מצוות רבות משתלבות בתוך סיפורים. לא במקרה רש"י מתחיל את פירושו המפורסם לתורה מהמדרש של רבי יצחק: "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית?".

אך יש הסכמה רחבה לפחות בעניין כמות המצוות. המקור הוא דבריו של רבי שמלאי בתלמוד הבבלי (מכות כג ב): "שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה – שלוש מאות וששים וחמש לאווין כמניין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם". כלומר, יש 613 (גימטריה: תרי"ג) מצוות, ומהן 365 (שס"ה) מצוות "לא תעשה" שהן איסורים, ו 248 (רמ"ח) מצוות "עשה" שהן ציוויים. מכאן הביטוי תרי"ג מצוות.

ובכל זאת? הרשימה הראשונה הידועה מופיעה בספר "הלכות גדולות" מתקופת הגאונים (כנראה במאה ה 9). גדולי ישראל (בפרט רמב"ם ורמב"ן) עסקו רבות בבירור וסידור המצוות, אך המחלוקות הפרשניות נשארו. לכן כל רשימה שתמצאו ברשת (ובהחלט אפשר למצוא) – נכתבה לפי דעה מסוימת.

במשנה (מכות ג טז) מופיעה אמירה ידועה של רבי חנניא בן עקשיא: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר (ישעיה מב, כא):  ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. אבל האם ריבוי המצוות הוא אכן טוב לנו? ואם רבי חנניא אמר זאת, אז כנראה שהוא התווכח עם בעלי עמדה אחרת. עם מי בדיוק?

סביר לפרש שרבי חנניא מתעמת עם הנוצרים דווקא (שכבר היו קיימים בזמן המשנה), שהרי הנוצרים "הוציאו החוצה" מהיהדות את הצורך בקיום המצוות. לא במקרה המהר"ל מפראג – שהיה בקשר עם נוצרים משכילים בני דורו – הקדיש פרק שלם להצדקת ריבוי המצוות בספרו "תפארת ישראל". ב"נצח ישראל" (פרק כה) המהר"ל מתאר כך את עמדות הצדדים: "שאתם [הגויים] אומרים כי יצא השכר בהפסד, ואנחנו אומרים כי מדרך השם יתברך להשפיע השלימות" .ריבוי המצוות הוא שפע עבורנו.

אבל מה נמצא בשורש התפיסה הנוצרית ש"יצא השכר בהפסד", כלומר שהמצוות מזיקות? בפשטות, קושיית הנוצרים היא שריבוי המצוות גורם לריבוי החטאים: הרי מהרגע בו יהודים נצטוו במצוות רבות כל כך, ברור שיקרו גם הרבה חטאים. הנוצרים רואים בכך אסון. אבל היהודים לו מפחדים מאפשרות החטא, מתוך אמונה ביכולתו של אדם לעשות תשובה על חטאיו.

לכאורה, התורה מתייחסת לנקמה באופן שלילי ביותר: (יקרא יט יח): לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵֽעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י ה'. מכאן לומדים את המצווה של "לא תיקום" שאוסרת להשיב רעה על רעה (לפחות לבן עמך). אבל מתברר יש גם התייחסות חיובית לנקמה במקורות.

בתלמוד (סנהדרין צב א) נאמר: "גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות דכתיב (תהלים צד, א) "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע". הפירוש של "שתי אותיות": המילה "נקמות" מופיעה בפסוק בתהילים באמצע בין שני שמות ה'. מההקשר ברור שהתלמוד רואה את הנקמה כדבר חיובי: התלמוד מזכיר שגם המילים "דעה" ו"מקדש" הן מילים שכתובות בפסוקים בין שני שמות ה' בהקשר חיובי.

איך אפשר להסביר את הסתירה? נראה שיש להבחין בין נקמה כנקמנות (שהיא תכונה רעה ולכן אסורה) לבין נקמה שמשמעותה עשיית הצדק עם הרשעים (שלה יש מקום מכובד בעולמנו).

מצוות זכירת מעשה עמלק (כמו גם המצווה של מחיית זכר עמלק, שלא נהוגה למעשה בזמן הזה) מתבססת על הפסוקים מהתורה: (דברים כ"ה, י"ז – י"ט): "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ, וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח".

נשאלת השאלה: למה הפסוקים מתחילים ב"זכור" מסיימים ב"לא תשכח" – הרי הדברים חוזרים את עצמם? הרמב"ם ב"משנה תורה" מפרש ש"זכור" – זה בפה, בעוד ש"לא תשכח" – זה בלב. אבל שמעתי פירוש אחר: המוח שלנו רוצה לשכוח את הזוועה של ניסיון רצח עם. ולכן מי שמתחיל לקרוא את הפסוקים מ"זכור" ומגיע לסוף – כבר החל קצת בתהליך השכחה, ולכן נדרש שיופיע שם "לא תשכח" בתור תזכורת.