פרק ל"ז בנבואת יחזקאל מתאר את מה שמכונה "חזון העצמות היבשות". הנביא רואה בחזונו ביקעה מלאה בעצמות יבשות. ואז העצמות הללו קמות לתחייה! "כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י ה' לָעֲצָמ֖וֹת הָאֵ֑לֶּה הִנֵּ֨ה אֲנִ֜י מֵבִ֥יא בָכֶ֛ם ר֖וּחַ וִחְיִיתֶֽם׃ ווְנָתַתִּי֩ עֲלֵיכֶ֨ם גִּידִ֜ים וְֽהַעֲלֵתִ֧י עֲלֵיכֶ֣ם בָּשָׂ֗ר וְקָרַמְתִּ֤י עֲלֵיכֶם֙ ע֔וֹר וְנָתַתִּ֥י בָכֶ֛ם ר֖וּחַ וִחְיִיתֶ֑ם וִידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י ה'" (פסוקים ג, ד שם). אך מה בדיוק מתואר במחזה המרשים הזה?

יש דעה שיחזקאל מדבר כאן על תחיית המתים. אך הקושי עם הגישה הזאת הוא שלחז"ל יש מסורות סותרות בשאלה מיהם (בלשון התלמוד) "מתים שהחיה יחזקאל". לעומת זאת, מפשט הפסוקים בהמשך הפרק (יא, יב) ניתן להבין שמדובר בתחייה הלאומית דווקא: "וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ. לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל."

הנביא כותב את הדברים בגלות בבל, והוא מדמה את מצב האומה בגולה ("בית ישראל") לעצמות יבשות. אך העם לא יישאר על אדמת ניכר לנצח, חלילה. העצמות מקבלות חיים ו… עולות ארצה ישראל. האומה יוצאת מגלותה ומתעוררת לחיים אמתיים של עצמאות בארץ ישראל. וכך כותב הרב יונתן זקס בספרו "השותפות גדולה": "אבל אין זה חזון של החיים לאחר המוות בגן עדן. זוהי הצצה לרנסנס לאומי עתידי על פני האדמה". האם יחזקאל כיוון לשיבת ציון בתקופת הבית השני בימי עזרא ונחמיה, או להקמת מדינת ישראל בימנו אנו? אפשר רק לנחש.