ספר בראשית מספר שיוסף הצדיק פותר את חלום פרעה, עולה לגדולה ומתמנה למשנה ומלך מצרים, מתחיל לנהל את הכלכלה ומצליח להתגבר על שנות הרעב. אך מה בעצם הייתה השיטה הכלכלית שלו? ניתן ללמוד זאת מהפסוקים בפרק מז: "וַיִּ֨קֶן יוֹסֵ֜ף אֶת־כׇּל־אַדְמַ֤ת מִצְרַ֙יִם֙ לְפַרְעֹ֔ה כִּֽי־מָכְר֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ אִ֣ישׁ שָׂדֵ֔הוּ כִּֽי־חָזַ֥ק עֲלֵהֶ֖ם הָרָעָ֑ב וַתְּהִ֥י הָאָ֖רֶץ לְפַרְעֹֽה׃ וְאֶ֨ת־הָעָ֔ם הֶעֱבִ֥יר אֹת֖וֹ לֶעָרִ֑ים מִקְצֵ֥ה גְבוּל־מִצְרַ֖יִם וְעַד־קָצֵֽהוּ".

המעשים של יוסף שלנו מזכירים את פועלו של יוסף אחר, להבדיל, יוסף סטלין בברית המועצות. כמוהו, יוסף משתלט על האדמות, מעביר אוכלוסיות, קובע (כמסופר בהמשך הפסוקים) מכסות של העברת היבול לפרעה. מצרים עוברת מהפכה קומוניסטית של ממש! יהודי הופך לשותף בכיר בהנהגת המדינה, ולכוח המניע מאחורי השינוי המהפכני. זו דרכו של יוסף: בניגוד ליהודה אחיו שעוסק בעניינים הפנימיים של עמו ושבטו, יוסף שואף לתקן את העולם – ולא סתם, אלא בהובלת את השינוי במעצמה המשמעותית ביותר בתקופתו – מצרים.

האם זה עבד טוב? לא ממש. כידוע, בא פרעה שלא ידע את יוסף. יוסף יורד מגדולתו, ועם ישראל משתעבד לשנים ארוכות במצרים. הניסיון של היהודים לקדם את העולם דרך השתלבות בהנהגת אומות העולם נכשל בדרך כלל. אך השאיפה הבסיסית של יוסף להיות "אור לגויים" איננה טעות. רק שהדרך עוברת דרך קיום המדינה משלנו, ולא באמצעות ההשתלבות בהנהגות הזרות.

במסכת חולין בתלמוד (קלט ב) חז"ל מחפשים פסוקים בתורה המרמזים על גיבורי המגילה: "משה מן התורה מנין (בראשית ו, ג) "בשגם הוא בשר", המן מן התורה מנין (בראשית ג, יא) "המן העץ", אסתר מן התורה מנין (דברים לא, יח) "ואנכי הסתר אסתיר", מרדכי מן התורה מנין דכתיב (שמות ל, כג) "מר דרור" ומתרגמים "מירא דכיא".

הסבר קצר… "וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ." – עץ דעת טוב ורע מוזכר בסיפור אדם וחווה בגן עדן, והוא נחשב למקור והחטא והרע בעולם, מה שמתחבר עם דמותו של המן הרשע, שבסוף גם נתלה על העץ. "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים." – הפסוק חוזה את הסתר הפנים, כלומר סילוק השכינה. מגילת אסתר היא ההתחלה של תקופת העדר הנבואה והסתר הפנים בעולם. "מָר דְּרוֹר" נאמר בפסוק שמצווה להכין את שמן המשחה, והתרגום של הביטוי לארמית הוא "מֵירָא דָּכְיָא" – שזה נשמע דומה לשם מרדכי. באתר "חידוש" מופיע הסבר לקשר בין מרדכי היהודי לשמן המשחה.

אבל שמתם לב שבחילת המאמר חז"ל מזכירים את… משה רבנו? זה נשמע כמו חוש הומור מפותח של חז"ל: מה, צריך רמז בתורה למשה, נותן התורה? אך יש כאן עניין רציני: הפסוק שחז"ל מזכירים מדבר על המבול. בְּשַׁגַּם בגימטרייה יוצא בדיוק… משה (345). יש רמז למשה כבר במבול! בסיפור הלידה, משה נמשה מהמים בתור תינוק. "אין מים אלא תורה" – כתבנו כאן על הקשר העמוק בין המבול למתן התורה. חז"ל רצו לומר לנו שהיה פוטנציאל להופעת משה כבר בתקופת נוח, אך הדור לא זכה ונאלצנו להמתין לו עד סיפור יציאת מצרים.

מה מקור שמו של העיתון של הציבור החרדי-ליטאי "יתד נאמן"? כנראה המילה יתד מייצגת ראשי תיבות, אך הצירוף "יתד נאמן" מופיע כבר בישעיהו (כב כג), אמנם בדילוג על מילה: "וּתְקַעְתִּיו יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן וְהָיָה לְכִסֵּא כָבוֹד לְבֵית אָבִיו".

הנבואה מתייחסת לתקופה של חזקיהו המלך, והיא מדברת על החלפתו של שֶׁבְנָה, השר שמופקד על בית המלך, בשר אחר בשם אליקים בן חלקיהו. הביטוי "יתד נאמן" מבטא את הקביעה שעמדתו של אליקים בן חלקיהו בבית המלך תהיה חזקה.

עם הקמת המדינה, יום העצמאות הצטרף למניין המועדים של עם ישראל. אך מתברר שאכן חיכינו לתאריך הזה הרבה שנים, או כך לפחות לפי הצופן המפורסם. אז קודם כל, מה זה צופן אתב"ש? בעברית יש 22 אותיות. נחלק אותן לזוגות. הזוג הראשון יהיה א"ת (האות הראשונה והאחרונה). עכשיו נתקדם מהתחלה לסוף ומסוף להתחלה במקביל, נקבל עוד זוגות: ב"ש, ג"ר, ד"ק וכן הלאה (ראו תמונה. מקור: ויקיפדיה).

הטבלה היא "צופן" כי באמצעותה ניתן ליצור מעין "כתב סתרים", כאשר כל אות בטקסט המקורי מתחלפת בבת הזוג שלה. מענייננו, כבר ב"שולחן ארוך" (אורח חיים תכח ג) מופיע קטע בו משתמשים בצופן אתב"ש על מנת לזכור באיזה יום בשבוע יוצאים המועדים. הספירה היא לפי ימי חג הפסח, בהתאם ל"זוגות" של הטבלה:

• א"ת: יום א' (ראשון) של פסח הוא יום של תשעה באב (למשל, אם פסח יוצא בשלישי, אז תשעה באב גם בשלישי)
• ב"ש: יום ב' (שני) של פסח זהה ליום בשבוע של חג השבועות
• ג"ר: יום ג' של פסח הוא גם יומו של ראש השנה
• ד"ק: יום ד' של פסח הוא קריאה בתורה (שמחת תורה) – לפי מנהגי חו"ל
• ה"צ: יום ה' של פסח הוא גם יומו של צום כיפור
• ו"פ: יום ו' של פסח הוא גם יומו של חג פורים באותה השנה העברית (פורים קודם לפסח, כמובן)

רגע, פסח חוגגים שבעה ימים, מה עם היום השביעי (ז' של פסח)? במפתיע, "שולחן ארוך" שותק בנושא. אך לפי טבלת הצופן, זה אמור להיות ז"ע. ואכן יום העצמאות (בהנחה ומציינים אותו בה' באייר, יום הכרזה המדינה, ללא שינוי) יוצא בדיוק ביום השבוע של ז' של פסח. אז הקמנו את המדינה והשלמנו את החסר בלוח השנה.

"אילו מעשים נאים, של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם?" – שאלה זו, לפי המדרש, שאל טורנוסרופוס המצביא הרומאי את רבי עקיבא. במפתיע, רבי עקיבא ענה לו: "של בשר ודם נאים". הרומאי מקשה: "הרי השמים והארץ יכול אדם לעשות כיוצא בהם?!" עונה לו רבי עקיבא: "לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטים עליו, אלא אמור דברים שהם מצויים בבני אדם." – רבי עקיבא לא מתבלבל, הוא כמובן לא רואה את ה' ואת האדם באותה המדרגה, אלא מדבר על עולמו של האדם בלבד.

אז איך להבין את רבי עקיבא? בואו נשמע את טיעוניו: "הביא לו רבי עקיבא שיבולים וגלסקאות [כיכרות לחם]. אמר לו: אלו מעשה הקדוש ברוך הוא, ואלו מעשה ידי אדם. אמר לו: אין אלו נאים יותר מן השבלים?!" מה אתה הרומאי מעדיף לאכול: חיטה (שהיא חלק מהטבע, ולכן מעשה ה') או לחם (שהוא מעשה אדם מובהק)? עכשיו ברורה כוונתו: העולם נברא גולמי, ובידי האדם (שנברא בצלם ה') הבחירה והאפשרות לתקן לרפא. בני אנוש קיבלו משימה ואחריות להפוך את העולם לטוב יותר, גשמית ורוחנית. במובן הזה, מעשיהם "עדיפים", כי הם ההשלמה הראויה של הבריאה האלוהית.

ואיך זה מתחבר לאבחנה בין ששת ימי בראשית ליום השבת? מוזמנים לקרוא כאן.

אמנם מאורעות חנוכה התרחשו לאחר חתימת התנ"ך, אך זה עדיין לא מסביר את מיעוט החומר במקורות המסורתיים על החג הזה. לשם השוואה, לכבוד פורים יש מסכת מגילה במשנה ובתלמוד. אמנם מעשי החשמונאים מתוארים בספרים החיצוניים (ספרי המקבים), אך בספרות חז"ל יש מעט מאוד התייחסות לחנוכה, ואף זאת אגב דיון בסוגיות אחרות. מדוע?

גם החכמים לאורך הדורות תהו על כך. כאן מובא המאמר של הרב קוסמן שמביא קשת רחבה של הסברים. יש מסבירים שלרבי (מסדר המשנה) הפריע שהחשמונאים – שהיו כידוע כוהנים – תפסו את המלוכה ששייכת לשבט יהודה. יש התולים את ההשמטה בפחד מנקמת הגויים על פרסום ניצחון היהודים. קיימת דעה שמסכת חנוכה אכן נכתבה, אך היא לא נכללה במשנה ובסוף לא הגיעה לידנו.

אך ההסבר המרתק ביותר לדעתי נותן הרב אשכנזי ("מניטו") בשיעורו על "נר מצווה": "אבל אחת מהסיבות [היא] שאותה מלחמה, בין יוון לעם ישראל, לא נגמרה. זה עוד לא נגמר". איך להבין זאת? יוון העתיקה מייצגת תרבות משמעותית שהביאה לאנושות הישגים אדירים בהרבה תחומים: פילוסופיה, מתימטיקה, אמנות. אך דרכם של היוונים מבוססת על החקר הטבע והשכל הטבעי, בעוד שעם ישראל רואה את העולם דרך הפריזמה של הנבואה והמוסר. במובן הזה, המאבק התרבותי בין "יוון" ל"ישראל" לא הסתיים וממשיך בימנו (ולא בהכרח בדרך של התנגשות צבאית). לפי הפירוש של "מניטו", החכמים שלנו הרגישו זאת, ולא כתבו את המסכת על חנוכה מתוך הבנה שטרם הגענו לפרק האחרון בסיפור המאבק. דפי ההיסטוריה עדיין נכתבים.

יש בדיחה על יהודי שספינתו נטרפה בים, והוא נקלע לאי בודד שם הצליח לשרוד לבד במשך כמה שנים. כשסוף סוף מצאו אותו אנשים, ראו שהוא בנה באי שני בתי כנסת. כנשאל על כך, הסביר: "בבית הכנסת האחד אני מתפלל, אך בבית הכנסת השני – רגלי לא תדרוך שם!".

לא תמיד התקיים מצב בו באותו היישוב היה מותר לבנות בתי כנסת עם נוסחי תפילה ומנהגים שונים. בעבר נהגו בכך איסור. המצווה מן התורה לֹא תִתְגֹּדְדוּ קיבלה בתלמוד פירוש של "איסור לעשות אגודות אגודות". וכך כתב הרמב"ם במשנה תורה: "ובכלל אזהרה זה שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר שדבר זה גורם למחלוקות גדולות שנאמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות." יהודי שעבר ממקום למקום – היה מקבל על עצמו את מנהגי הקהילה החדשה שלו.

גירוש יהודי ספרד ב 1492 "טרף את הקלפים". קהילות שלמות נעקרו והועתקו בחלקים למקומות חדשים. נוצר מצב מאתגר: ציבור עצום שהיו לו מנהגים מגובשים עבר לגור בישובים של הקהילות הוותיקות. לא היה הגיון לכפות על העקורים לקבל את מנהגי המקומות שאליהם עברו. הרבנים השלימו עם המצב והתירו לקיים קהילות מקבילות, וכך זה נמשך עד ליום הזה.

ומה התרחש עם ראשית התנועה הציונית, העלייה ההמונית והקמת המדינה? היו אז ויכוחים עזים גם על איחוד נוסח התפילה וגם על ההגייה הראויה. כתבנו על כך כאן.

גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ מתמנה להנהיג את ישראל בתקופה לא פשוטה. המצב הרוחני של העם היה ירוד ביותר: ישראל עובדים לבעל, אליל הכנענים. אפילו בפכרו בנחלת משנה, כל הסביבה, כולל אביו יואש, עובדים לבעל. בעקבות כך גם המצב הביטחוני מדרדר, והעם סובל מפשיטות המדיינים שמרוששים אותו. על רקע זה, נבחן איך מתנהל המפגש של גדעון עם המלאך (שופטים ו יב): "וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' וַיֹּאמֶר אֵלָיו: ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל." איך גדעון יענה על הברכה? לכאורה, יש הרבה חוצפה בתשובה: "… וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה' וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה'וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן". אתה מברך אותי ב"ה' עמך", אך היכן ה' כשאנו בצרה?

אפשר היה לחשוב שגדעון אדם שחצן מטבעו. אך בהמשך הוא ממאן לקבל את תפקיד השופט, ומסביר שהוא לא ראוי (פסוק טו): "וַיֹּאמֶר אֵלָיו בִּי אֲדֹנָי בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי". גדעון טוען שהוא שייך למשפחה קטנה בשבט, והוא צעיר בין אחיו. זה לא מתאים לדמות שחצנית.

אך ההמשך מפתיע: ה' רואה את הדיבור המתפרץ של גדעון באור חיובי! פסוק יד: "וַיִּפֶן אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ". חז"ל אומרים במדרש שגדעון לימד סניגוריה על ישראל, אך קשה לראות זאת בטקסט. אז מהי גדולתו של גדעון? הוא לא מוכן עקרונית לקבל את המצב הירוד של ישראל, גם אם אפשר להצדיק אותו באשמת החטאים. ה"חוצפה" של גדעון היא התביעה מה' להביא את העם למצב מתוקן ונעלה ללא פשרות, כפי שקרה ביציאת מצרים. התגובה של ה' מלמדת שתכונה זו לראויה למנהיג.

הידעתם: אזכור יציאת מצרים בפרק מנוי גדעון מחזק את הטענה שיציאת מצרים הינה באירוע היסטורי. הרי השיחה בין מלאך לגדעון לא עוסקת בנושא יציאת מצרים. גדעון מזכיר את העניין כמסיח לפי תומו: האמירה מצביעה על כך שיציאת מצרים הייתה צרובה בזיכרון הלאומי בתקופת השופטים.