הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865-1935) נתפס בציבור כאבי הציונות הדתית. אך מה בעצם הוא חידש? אפשר להבין זאת רק על רקע התהליכים שהעם היהודי עבר במהלך חייו. מהחצי השני של המאה ה-19 אנו מזהים תהליך של חילון מואץ: יהודים בהמוניהם נוטשים את המחויבות להלכה. הרבנים מגיבים ב"הגבהת החומות": הפרדת הקהילות, החמרה בפסיקת ההלכה, התרחקות מעולם המדע וקשרים עם הגויים. במקביל, הוקמה התנועה הציונית הפוליטית. רוב הרבנים (לא כולם) התנגדו לציונות, משיקולים אימוניים או מתוך רתיעה מתנועה שמנהיגיה לא היו יראי שמיים.

הרב קוק עצמו מתאר את העולם היהודי של זמנו ב"שמונה קבצים" (א ג): "שלשה כחות מתאבקים כעת במחננו… הקודש, האומה, האנושיות, אלה הם שלשת התביעות העיקריות…". במילים שלנו: "קודש" – הרעיון הדתי-אורתודוקסי, "האומה" – הציונות, "האנושיות" – ערכים אוניברסליים, חילון וסוציאליזם. היינו מצפים מרב שיאמר לנו שה"קודש" ינצח. הרב קוק מפתיע ומספר לנו שנדרשת סינתזה ולא ניצחון: "יהיו המניות של ההרכבה הזאת איך שיהיו, יהיה חלק אחד תופס מקום יותר עקרי, אצל איזה יחיד או אצל איזה ציבור, אבל לא נמצא ולא נוכל למצא שום צורה של חיים שלא תהיה מורכבת משלשתם." כל זאת לא מתוך רצון לפשרה לשמה, אלא מתוך ראיה שזו הדרך הנכונה לעם שלנו לפי התורה!

איך ניתן להגיע לכך? הרב קוק ניווט את דרכו באמצעות רעיון חשוב: הפתרון לאתגרי הזמן אינו במגננה ובדחיה, אלא עובר דרך ההכרה בערך של הרעיונות החדשים, ובנייה של קומה תורנית גבוהה יותר על בסיס האינטגרציה עם הטוב שיש בחידושים. וכך הוא כתב באגרת קלד: "ובכלל זהו כלל גדול במלחמת הדעות, שכל דעה הבאה לסתור איזה דבר מן התורה, צריכים אנו בתחילה לא דווקא לסתור אותה, כ"א לבנות את ארמון התורה ממעל לה, ובזה הננו מתרוממים על ידה, ובעבור ההתרוממות הזאת הדעות מתגלות, ואח"כ כשאין אנו נלחצים משום דבר, הננו יכולים בלב מלא בטחון להילחם עליה ג"כ". דווקא מתוך אמונה ובטחון, במלחמת הדעות ראוי לבנות קומה של "ארמון התורה" מעל השיטה המתנגדת, ולא לעסוק בדחיה.

איפה זה תופס אותנו? הרב קוק אמנם השאיר לנו ספרים, אגרות וגם תלמידים ממשיכי דרכו, אך אין בידנו "מתכון" להצלחה. ואולי גם לא הגיוני שיהיה כזה. אך הרב התווה דרך תורנית חדשנית של התמודדות מול אתגרי הזמן, בה רבים הולכים גם בימינו. ואגב, האם הרב קוק הושפע מרעיונות הדיאלקטיקה? תקראו כאן.

הביטוי "דִּבְּרָה תוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם" אצל חז"ל מתייחס למחלוקת על דרכי הפרשנות של הפסוקים בתנ"ך. חז"ל מסכימים שלתורה יש מקור עליון. אך גישה אחת אומרת שבטקסט נבואי כל פרט ופרט הוא משמעותי, ולכן ניתן לבנות דרשות שלמות על בסיס המילים והאותיות. לעומתה, יש מחשבה שלמרות המקור האלוהי, "דיברה תורה כלשון בני אדם": פסוקי התנ"ך נוסחו כך שיהיו מובנים לעם, ואין להסיק מסקנות מרחיקות לכת מדקדוקיהם.

בואו נכיר את המייצגים הגדולים של שתי הגישות: רבי עקיבא שלפי המדרש דרש "כתרי אותיות" (כלומר, יצר פירושים על בסיס צורות העיטורים שבכתב), מול רבי ישמעאל חברו שהחזיק בדעה ש"דיברה תורה כלשון בני אדם". נדגים את המחלוקת על בסיס הפסוק המדבר על עונשו של המגדף (במדבר טו לא): "כִּי דְבַר ה' בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֺנָה בָהּ". יש בו כפילות של "הִכָּרֵת תִּכָּרֵת". "״הִכָּרֵת״ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״תִּכָּרֵת״ – לָעוֹלָם הַבָּא, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא." (תלמוד סנהדרין סד ב) – רבי עקיבא רואה בכפל המילים… רמז לשני העולמות! ואילו רבי ישמעאל סבור ש"דִּבְּרָה תוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם", זאת פשוט צורה לשונית מקובלת ואין לחפש לה פירוש בעולמות גבוהים.

ומה קרה מאז? האמת שלא הייתה הכרעה במחלוקת, וניתן לזהות את שני הכיוונים גם אצל הפרשנים המודרניים. המַלְבִּי"ם, הרב מאיר לייבוש ויסר, מפרשני התורה החשובים של המאה ה-19, במובן הזה ודאי היה תלמידו הנאמן של רבי עקיבא. וכך מתואר הסגנון של המלבים במאמרה של ד"ר אביגיל ראק: "המאפיין הבולט ביותר של פירוש מלבי"ם הוא פירושיו למלים הנרדפות ולכפילויות שונות במקרא (צלעות מקבילות וסיפורים החוזרים על עצמם). לדעתו, המקרא הוא אלוקי, ובתור שכזה הוא איננו מדבר בלשון בני אדם, ולכן אין בו מילים נרדפות ליופי המליצה, אלא לכל מילה משמעות מיוחדת משלה, וכל מילה נבחרה בקפידה בכדי להעביר מסר מסוים ומדויק. כמו כן, אין כפילויות של משפטים וחזרות מיותרות של סיפורים במקרא".

כמובן, מדובר בדימויים. אכן יש במסורת אזכור של משיח שמגיע על חמור, אך הצבע הלבן הוא סוד של שיבוש המקורות. הכל מתחיל מפסוק בנבואת זכריה (ט ט): "גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלַ͏ִם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת." רש"י בפירושו אומר עליו: "אי אפשר לפותרו אלא על מלך המשיח…".

הפסוק מוזכר גם בדברי רבי אלכסנדרי בתלמוד (סנהדרין צח א) על המשיח. וממש בהמשך, מסופר על מלך פרס שפנה לשמואל (חכם תלמודי) בלגלוג: "אתם אומרים שמשיח שלכם בא על חומר. אז אשלח לכם סוס רכיבה שיש לי". ענה לו החכם: "האם יש לך סוס בן אלף צבעים?" – רצה לומר שחמורו של משיח ודאי אינו עניין פשוט! אך המילה הפרסית ששמואל השתמש בה ("חיור" או "חאר") הייתה דומה למילה הארמית "חִיוָּור" שמשמעותה "לבן". מכאן התפשט הדימוי העממי על כך שמשיח יבוא על חמור לבן, בעוד שבתלמוד הוא צבעוני דווקא:

לכאורה, ראש השנה הוא א' בתשרי, אך כרגיל אצל היהודים, העסק קצת מסובך. בזמן יציאת מצרים שהתרחשה בחודש ניסן, נצטווינו כך (שמות יב ב): "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". אך סמלי הוא שעם ישראל סופר את החודשים מהיציאה לחירות, או בלשונו הציורית של הרב קוק: "יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו". אז בתנ"ך ספירת החודשים בדרך כלל מניסן. למשל, כתוב במגילת אסתר (ג ז): "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ…".

ואפילו כשראש השנה מוזכר בתורה בתור מועד, ספירת החודשים היא מניסן! "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם." (במדבר כט א). החודש השביעי מניסן הוא… תשרי! האמת היא שהשם "ראש השנה" לא מופיע בתורה אלא רק במשנה. אז יוצא שתחילת השנה היא לא בחודש הראשון במספור החודשים, ואנו חיים עם הכפילות בספירה. חז"ל הגדילו לעשות ודיברו על ארבעה ראשי שנה – לא שניים. נדמה לי שכולם מכירים לפחות את "ראש השנה לאילנות".

רגע, אולי ניתן להכריע לפי תאריך בריאת העולם? אך גם בעניין זה יש לנו שתי מסורות: בתלמוד (ראש השנה יא א) מסופר שנחלקו בזה גדולי החכמים של המשנה: רבי יהושע אומר שהעולם נברא בניסן, ורבי אליעזר – בתשרי. נשארנו עם הכפילות.

משמעות הביטוי "מדקדק כחוט השערה" היא "מקפיד בהקפדה רבה". מקור הביטוי בתלמוד הבבלי (יבמות קכא ב), שם רבי אבא מפרש פסוק בתהילים כך: "מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו כחוט השערה".

לכן נהוג לומר שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. הפירוש הדבר: ה' מעניש את הצדיקים בעונש חמור גם על חטאים קטנים. יש הרבה סיפורים על כך במסורת. ואולי זה מתייחס גם למשה רבנו שנענש ולא זכה להיכנס לארץ כנען, בגלל חטאים שלכאורה לא היו קשים. אך יש גם הסבר שלא מדבר על חטאים כפשוטם, אלא על "אי התאמה": כתבנו על זה כאן.

ננסה לבאר את ההוכחה של אמיתות היהדות (ששמה הרשמי הוא "טיעון העד") באמצעות הטענה שאמונתנו מבוססת על ההתגלות בהר סיני שעם כולו היה שותף לו, ומאז הדבר עובר מדור לדור במסורת נאמנה. לטיעון יש היסטוריה ארוכה, מקורות רבים וגרסאות שונות. אנסה להביא ניסוח קצר.

נתחיל מעיון בהתחלות של אמונות אחרות. הרבה שיטות דתיות נוצרו ע"י דמות של "נביא" או "שליח", שזוכה לחוויה נבואית ראשונית של התגלות והארה. השליח ההוא בוחר לשתף קבוצה מסוימת של סובביו בהתגלות שחווה. אם אנשי הקבוצה משתכנעים להאמין לו, הם מצטרפים למייסד וממשיכים להפיץ הלאה את המסר, ובהמשך מצרפים עוד "משתכנעים" לזרם החדש. אך צריך לזכור שכל המבנה המפואר בנוי על החוויה הראשונית של המייסד. אם יבוא מישהו ויטיל ספק באמיתות הנבואה הראשונית של אדם אחד (!), מבחינתו זה פוסל את הכל.

לא כך היהדות. משה המנהיג מתנבא במעשה הסנה הבוער, ומשם הוא מקבל על עצמו – וגם מבצע בהצלחה – את המשימה של הוצאת ישראל מעבדות מצרים. עם ישראל מגיע למרגלות הר סיני במדבר, ושם קורה משהו מופלא: כל העם זוכה לחוויה הנבואית של התגלות האל! "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" (שמות כ יד). שורש המסורת על ההתגלות בסיני ועל מתן התורה הוא העם כולו, ולא נביא יחיד. אז מדובר בסיפור יסוד שונה במהות משאר האמונות. אין כאן עיסוק בשליח בודד שאנו נדרשים להחליט האם להאמין לו או לאו. מדובר בעם שלם.

רגע, אך איך זה מוכיח את אמיתות התורה והאמונה? על דרך השלילה, נאמר שקשה לראות איך ניתן "לזייף" סיפור יסוד כמו שלנו. כמעט בלתי אפשרי "להשתיל" לדור שלם הכרה שמעמד הר סיני שהתרחש בנוכחות אבות אבותיהם ומאז עובר במסורת, מבלי שיש להם ידיעה כלשהי על כך. זה נכון במיוחד בהתחשב בכך שלא מדובר בסתם אגדה או מיתוס, אלא שמתן התורה יוצר אצלם מחויבות עמוקה לקיום המצוות. למה שיקבלו על עצמם את העול, אם הבסיס של המסורת זר להם?

לדעתי, לא מדובר כאן בהוכחה מתמטית-לוגית, וניתן גם להתווכח מול הטיעון. אך יש בו בהחלט חיזוק לאמיתות המסורת והאמונה היהודית.

"אֵשֶׁת חַיִל" אינו שיר עצמאי. הוא מופיע בספר משלי פרק ל"א (החל מפסוק י') בתנ"ך.

המנהג לומר את השיר בערב שבת לפני הקידוש נוצר אצל מקובלי צפת במאה ה-16, בדומה למנהג לומר "לְכָה דוֹדִי". דמות האישה מתפרשת באלגוריה כשבת עצמה, או כשכינה, או כ"כנסת ישראל".

שמתם לב לאות הראשונה של כל שורה בשיר? תסתכלו טוב, הן בסדר האלף-בית. התופעה נקראת אקרוסטיכון, ויש לה עוד דוגמאות במקרא.

מסכת אבות במשנה מתחילה במשפט: "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה". יש לנו מסורת על העברת התורה מרב לתלמיד, בדרך של "סמיכת חכמים" שמתחילה במשה רבנו: חכם שהוא בעצמו קיבל "סמיכה" מרבו – מעביר אותה באופן רשמי לתלמידיו הראויים. וכך נמשכה השרשרת… עד היא נחתכה בתקופת הכיבוש הרומאי. למרות מסירות הנפש של החכמים, הרדיפות הצליחו לגרום להפסקת הסמיכה. וכך במצב בו כבר לא היו חכמים "סמוכים", לא היה ניתן להמשיך הלאה. יש לכך גם השלכות משפטיות-הלכתיות: אמנם ניתן למנות דיינים "לא סמוכים" לבתי דינים, אך סמכותם לדון מוגבלת. האם יש תקווה לתיקון?

אמנם התלמוד רק מתאר את המצב של הפסקת הסמיכה, ולא מביא פתרון. אך הרמב"ם בפירושו למשנה מציע רעיון מהפכני ולכאורה גם מעשי: "ויראה לי, כי כשתהיה הסכמה מכל החכמים והתלמידים להקדים עליהם איש מן הישיבה וישימו אותו לראש, ובלבד שיהא זה בארץ ישראל כמו שזכרנו, הנה האיש ההוא תתקיים לו הישיבה ויהיה סמוך, ויסמוך הוא אחר כן מי שירצה." כלומר, אם כל הרבנים בארץ ישראל ימנו ראש ישיבה מוסכם, אז ניתן לראות בו "סמוך" שיסמוך אחרים, באופן הזה שרשרת הסמיכה תבוא על תיקונה. רק "דבר קטן" נדרש: שהרבנים יגיעו להסכמה. נשמע לכם קל לביצוע?

ההצעה של הרמב"ם לא נשארה בתיאוריה. במאה ה-16, קבוצה חשובה של רבני צפת מינו את רבי יעקב בירב בתור ה"סמוך", והוא בתורו העניק סמיכה למספר חכמים גדולים. שלא במפתיע, קמה התנגדות למהלך, בעיקר מצד רבה של ירושלים באותה התקופה, רבי לוי בן חביב. בגלל שלא הייתה הסכמה כאמור, מהלך הסמיכה דעך, גם אם נמשך עוד כמה דורות. מאז ועד היום היו עוד מספר ניסיונות (כולל לאחר הקמת מדינת ישראל), אך אף אחד מהם לא הצליח להביא את הרבנים להסכמה. ואולי זה עוד יקרה?

האם היהודים הם באמת בעלי ריב ומחלוקת? כתבתי כאן על דעת המהר"ל מפראג בעניין.

כשאנו אומרים שלא עושים (או לא מבינים, או לא חושבים) "חשבונות שמיים", הכוונה היא שבימנו אין לנו (כולל אנשים גדולים, צדיקים וחכמים) יכולת לפרש באופן סיבתי את המציאות: למה דבר מסוים קרה או לא קרה, ומהי הסיבה הערכית-מוסרית לכך. בפרט, הדבר חל על אסונות אישיים או ציבוריים: אמנם המסורת מדברת על שכר ועונש, אך אין בידנו יכולת להצביע על ה"שרשרת" המחברת בין חטאיו של אדם או ציבור, לבין התוצאה המרה.

חשוב לזכור שיש לנו מקורות שכן מנסים לקבוע את הקשר. למשל, בענייני הציבור, במשנה (אבות ה ח) נאמר: "דֶּבֶר בָּא לָעוֹלָם עַל מִיתוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין, וְעַל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית. חֶרֶב בָּאָה לָעוֹלָם עַל עִנּוּי הַדִּין, וְעַל עִוּוּת הַדִּין ,וְעַל הַמּוֹרִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה." אפילו לגבי משה רבנו, חז"ל והמפרשים דנים בשאלה מה היה חטאו שלא נכנס לארץ כנען. אך נראה שיש הסכמה בעולם הרבני על כך שבזמננו לא ניתן ליישם עקרונות אלה ישירות, ושהעיסוק ב"חשבונות שמיים" מזיק ולא מועיל.

וכך אמר הרב קנייבסקי, מגדולי הציבור החרדי בזמנו על האסון בהר מירון בשנת 2021 בו נספו 45 איש (רובם ככולם חרדים): "יד ה' הייתה בנו , כאשר מתוך שמחה של מצווה נהרגו עשרות נפשות בציון התנא האלוקי רשב"י במירון… ואין אנו יודעים חשבונות שמים, וכל אחד ואחד מחויב לשוב בתשובה שלמה לפני ה', ותשובה ותפלה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה." הרב קובע שהייתה כאן יד ה', ויוצא בקריאה לעשות תשובה – אך נמנע במכוון לתת הסבר ישיר לאירוע הטרגי.