לכאורה, התורה מתייחסת לנקמה באופן שלילי ביותר: (יקרא יט יח): לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵֽעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י ה'. מכאן לומדים את המצווה של "לא תיקום" שאוסרת להשיב רעה על רעה (לפחות לבן עמך). אבל מתברר יש גם התייחסות חיובית לנקמה במקורות.
בתלמוד (סנהדרין צב א) נאמר: "גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות דכתיב (תהלים צד, א) "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע". הפירוש של "שתי אותיות": המילה "נקמות" מופיעה בפסוק בתהילים באמצע בין שני שמות ה' (המכונים "אותיות"). מההקשר ברור שהתלמוד רואה את הנקמה כדבר חיובי: שם מוזכר שגם המילים "דעה" ו"מקדש" הן מילים שכתובות בפסוקים בין שני שמות ה' בהקשר חיובי.
איך אפשר להסביר את הסתירה? נראה שיש להבחין בין נקמה כנקמנות (שהיא תכונה רעה ולכן אסורה) לבין נקמה שמשמעותה עשיית הצדק עם הרשעים שהיא ודאי דבר ראוי.