מלחמת גוג ומגוג מוזכרת בנבואת יחזקאל. מדובר בנבואה על מלחמה גדולה, בה צבאות ענק יתקפו את עם ישראל היושב בארצו, שתסתיים במפלתם הנחרצת של הצבאות הפולשים. פירושים רבים ניתנו לנבואה זו, חלקם קשורים לרעיונות של ביאת משיח ואחרית הימים.

במקור אצל יחזקאל, גוג הוא שם של נשיא (מנהיג), בעוד שמגוג זה שם של ארץ ממנה הוא בא. אך הביטוי "מלחמת גוג ומגוג" קיים כבר אצל חז"ל. וכך מתאר התלמוד את האפשרות שחזקיהו המלך היה יכול להיות משיח: "ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג". מוזמנים לקרוא בתלמוד למה חזקיהו לא זכה להיות משיח.

ומה עם "ארמגדון"? גם כאן מדובר בנבואה על מלחמה גדולה שתתרחש בארץ, אך המקור אינו בתנ"ך אלא בברית החדשה. השם "ארמגדון" הוא שיבוש של "הר מגידו" שהוא כנראה תל מגידו בעמר יזרעאל.

אכן הרב קוק בתור הרב הראשי התנגד משיקולי הלכה לעליה להר הבית, ואף דאג להפיץ כרוז המודיע על כך. אך לממשיכי דרכו יש דעות שונות בסוגיה. על מה מסתמכים המתירים?

מעבר לשיקולים הפוליטיים של ריבונות (שכמובן לא היו בתקופת הרב קוק), יש גם טענה שהמחקר התקדם מאז. ולכן' על בסיס המחקר והמיפוי, יש לנו הבנה שהמסלול שנקבע עבור עליית היהודים אינו חוצה את התחום האסור, ולכן אין כל עבירה בהליכה במסלול זה.

כן! לפי המסורת, יהודים בחו"ל קוראים את ההגדה, אוכלים את מאכלי הסדר ושותים ארבע כוסות – שני לילות רצוף! בחו"ל נהוג יום טוב שני של גלויות: החגים מן התורה נמשכים יומיים ולא יום. היסטורית, זה קשור למנהג הקדום לקבוע את ראשי החודשים לפי ראיית הירח בבית דין. מועד ראש החודש היה נקבע בבית הדין בירושלים. אך אמצעי הקשר אז לא היו יעילים במיוחד. לכן לא הייתה ודאות שהידיעה על קביעת תחילת החודש בארץ הגיעה לחו"ל בזמן, ולכן קבעו שהחגים יצוינו יומיים מטעמי הספק.

כמה דברים מעניינים בהקשר זה:

• את ראש השנה נהוג לחגוג יומיים גם בישראל
• יום כיפור גם בחו"ל הוא יום אחד בלבד, בגלל שמסוכן לצום יומיים רצוף.
• התפתחו שמות שונים לשני ימי החג, כגון "שמיני עצרת" ו"שמחת תורה": בחו"ל אלה ימים שונים של אותו החג, בעוד שבארץ שני השמות מתייחסים לאותו היום ממש.
• יש הרבה דיונים בהלכה מסביב לשאלות של מה עושה בן חו"ל בארץ או ישראלי בחו"ל: האם ללכת לפי מנהג המקום, או לפי ארץ המוצא?

מנהגי קריאת התורה עברו שינויים רבים במהלך הדורות. לשמחתנו הגענו לאחדות מרשימה: בימנו כמעט כל הקהילות קובעות את הקריאה השבועית לפי אותם הכללים, שמקורם בשיטת רבנו תם בצרפת במאה ה 12. אנו מסיימים את מחזור הקריאה השנתי בשמחת תורה – ואז מתחילים שוב – מבראשית. אבל איך נקבעת החלוקה?

התורה מחולקת היום ל 54 פרשות (בעבר היו שיטות שונות). אך מספר השבתות בשנה אינו קבוע, ובפרט בשנה מעוברת יש יותר שבתות. גם חג שיוצא בשבת משנה את הקטע הנקרא. על מנת להשלים את המחזור של התורה בזמן, היה צורך לקבוע שבשבתות מסוימות יקראו יותר מפרשה אחת.

הפתרון היה לקבוע 7 זוגות של פרשות, שלפי רוח המסורת "מתאימות" לאיחוד ביניהן: ויקהל – פיקודי, תזריע – מצורע, אחרי מות – קדושים, בהר – בחוקתי, מטות – מסעי, חוקת – בלק, ניצבים – וילך. נקבעו כללים הקובעים מתי הזוג "מתאחד" לפי לוח השנה. לכן יש שבתות שקוראים בהן שתי פרשות (שהן תמיד אחד ה"זוגות"), וכך הן גם השבתות מסומנות בלוחות השנה. להרחבה (גם היסטוריה וגם השיטה המקובלת היום) מציע לקרוא מאמר זה.

מהו מקור של הדימוי (המקובל אצל החרדים) שממשיל את עולם החילוני לעגלה הריקה? מדובר בזיכרון מהמפגש ההיסטורי שהתקיים בשנת 1952 בין דוד בן גוריון לחזון אי"ש, מנהיג החרדים דאז. לבן גוריון היו סיבות פוליטיות לנסוע לבני ברק לפגוש את הרב. בן גוריון שאל בפגישה, איך לדעת החזון אי"ש הדתיים והחילונים יכולים לחיות ביחד.

כנראה שחזון אי"ש לא הזכיר בתשובתו את העגלות כלל. הרב הביא משל מהתלמוד על גמלים (גרסה אחרת: על ספינות): במקום צר, יש לתת לגמל העמוס לעבור לפני הגמל הריק. יש עדות על כך שהרב לא התכוון בתשובתו לזלזל בחילונים, אלא בעיקר להדגיש שהציבור הדתי "עמוס" במחויבות לשמירת תרי"ג המצוות – ועל זה הוא אינו יכול לוותר. כמובן, בן גוריון לא הסכים לגישת הרב, וטען במפגש שהציבור החילוני נושא בנטל רב במדינה.

הידעתם:

1. פרופ' בנימין בראון כתב עבודת דוקטורת על החזון אי"ש, שהפכה גם לספר של מאות עמודים על תולדות הרב והשפעתו.
2. יצחק נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל, היה האיש היחיד שנכח בפגישה המדוברת (בתור מזכירו האישי של בן גוריון). יש לא מעט גרסאות על מה בדיוק נאמר שם.

המשנה במסכת אבות (ג ד): "רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר: הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי וּמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה, הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ ". לכאורה, המשמעות ברורה. "המתחייב בנפשו" זה דבר רע, והמשנה מציינת מעשים פסולים שגורמים לכך. אבל אצל רבי נחמן מברסלב, בתורה נב, הכל מתהפך.

ראשית, רבי נחמן מפרש את הביטוי "מתחייב בנפשו" במובן שקיומו הופך להיות הכרחי ולא מקרי, בדומה ל"מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת" בפילוסופיה.

ואז כל המעשים הופכים לחיוביים, ברוח גישתו של רבי נחמן בשבח ההתבודדות. תראו איך הוא כותב:

• הנעור בלילה – כפשוטו, דהיינו שהוא נעור בלילה ומתבודד ומפרש שיחתו בינו לבין קונו.
• והמהלך בדרך יחידי – היינו כנ"ל, שהולך בדרך יחידי דייקא, במקום שאין בני אדם הולכים שם כנ"ל, כי אזי הוא עיקר שלימות ההתבודדות, בלילה…
• ומפנה ליבו לבטלה – דהיינו שמפנה ליבו מכל עסקי העולם הזה – לבטלה, כדי לזכות לבחינת ביטול כנ"ל

ואיך זה קשור למנהג ההתבודדות? תמשיכו לקרוא כאן.

ממליץ לכולם לצפות בשיעור של הרב יובל שרלו – תלמיד חכם, מומחה לאתיקה ולאתיקה הרפואית בפרט – בנושא החשוב הזה. אנסה לסכם את השיעור בקצרה:

• מבחינת ההלכה, יש בעיה בדחייה של רגע קביעת המוות, ולא רק בהקדמתו (כנהוג לחשוב).
• הסיכום של הגישה המסורתית של ההלכה: אם מישהו נראה כמו מת, לא נושם וגם אין שינוי לאחר המתנה מסוימת (לוודא שאין טעות) – ניתן לקבוע את המוות.
• בימנו, מכונות ההנשמה מסבכות את העניין, כי לא ברור האם החולה שמחובר למכונה מסוגל לנשום עצמאית. לכן יש הגיון רב בבדיקת ה"פיקוד" (במוח) של הנשימה.
• הרפואה היום טוענת שהיא יודעת לזהות באופן אמין את המצב הבלתי הפיך של "מוות מוחי" (מות ה"פיקוד"). ההצעה להסתמך על המוות המוחי (המתרחש לפני הפסקת הנשימה) – מאפשרת השתלת איברים מגופו של חולה.
• בהלכה יש גישות רבות לעניין, הנמצאות בין ההסכמה לקביעת המוות לפי שיקולי הרפואה עם פיקוח מתאים, לבין הגישה הרואה במצב של מוות מוחי "ספק חי".
• היום במדינת ישראל יש חוק (שחוקק על דעת הרבנות הראשית) שמסדיר את ענייני קביעת המוות ומאפשר ביצוע של השתלות איברים. אך לחוק יש סייג שנותן למשפחת הנפטר זכות לבצע החרגה, ולדחות את קביעת המוות באופן שהשתלת האיברים כבר לא תתאשפר.

מומלץ לצפות בשיעור המלא (כשעה ועשרים דקות), כמובן.

ספר איוב מביא סיפור של איש צדיק שעובר ייסורים. בסוף הספר ה' מתגלה אל איוב. לא ברור מהטקסט מה בדיוק מבין איוב מתוך ההתגלות שחווה, אך אנו יודעים שמצבו של איוב חוזר לקדמותו ואף יותר מזה. כלשון הכתוב (איוב מב י): וַה' שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ וַיֹּסֶף יְהוָה אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה.

היה צריך לבוא הרב דוב יוסף סולובייצ'יק (הגרי"ד) – איש המאה ה 20 – שיסביר לנו שהפסוק הנ"ל מתאר את השינוי הפנימי העמוק שבזכותו ובגללו תמו הייסורים של איוב. בתחילת הספר, איוב הוא "צדיק במעיל פרווה" שאמנם נוהג בצדקות ומקריב קרבנות בשיטתיות, אבל לא מצליח "לגעת" באחרים. אחרי ההתגלות, אנו רואים את איוב מתפלל בעד חבריו! וכך מתאר הרב סולובייצ'יק את המהפך של איוב (בספרו "קול דודי דופק"):

הפלא הגדול התרחש; איוב עמד פתאום על טיבה של התפילה היהודית. הוא גילה בשעה אחת את לשון הרבים, את מידת-החסד הסוחפת את האדם מרשות היחיד לרשות הרבים. הוא התחיל לחיות את חיי הכלל; לכאוב את מכאוביו, להתאבל על אסונו ולשמוח בשמחתו. ייסורי-איוב מצאו את תיקונם האמיתי בהחלצו מן ההסגר שהיה נתון בו, וחמת א-להים שככה. 

לפי פירוש זה, איוב היה צריך לעבור מעין חוויה מתקנת וגרמה לו לראות את האחר סביבו.

ידוע ומפורסם סיפור החרם של רבני אמסטרדם על ברוך שפינוזה. פחות מפורסמת העבודה שהסיפור כמעט חזר על עצמו 50 שנים אחרי זה, אבל הפעם עם סוף הרבה יותר טוב. בשנת 1703 הרב דוד נייטו נותן דרשה בבית כנסת בלונדון, בה משמיע דברים על הזהות בין האל לבין הטבע ("פנתאיזם"). דבריו גרמו למחלוקת, והרב הואשם בכפירה נוסח שפינוזה.

אבל כאמור העניין הסתיים בטוב. "החכם צבי" – שמונה להיות מעין בורר בסוגיה – פסק שלא רק שאין בדברים של הרב נייטו כפירה, אלא הצביע על מספר מקורות במסורת המקובלת בהם מובאים רעיונות דומים מאוד. מסתבר שיש דרך לשלב תפיסה פנתאיסטית כרובד בתוך היהדות. לא במקרה הסיפור של הרב נייטו מובא באתר חב"ד בהקשר הזה (המאמר באנגלית כאן).

ביקשתי מהבינה המלאכותית לצייר ויכוח בין רבנים לבושים בלבוש מסורתי:

ועוד מחזיק בנחש חי בתור המושכות? לפי האגדה, בדיוק כך הרב אפרים אנקווה הגיע לעיר תלמסאן באלג'יריה (כתבנו עליה כבר כאן). האגדה מספרת שהרב נאלץ להישאר במקום מסוכן כי לא רצה לחלל שבת, ובדיוק אז הגיע אריה לשמור עליו, ובצאת השבת נתן לרב "טרמפ" ליעד.

חייבים להאמין לסיפור הזה? מתברר שעל הנושא הזה נכתב ספר ע"י הרב חיים בלייח מתלמסן. תשובה קצרה יותר ברוח החסידות כאן.