בשר כשר רק בחנויות פתוחות בשבת? מתי ואיפה?

לפני כמאה שנה, הרב יוסף משאש מגיע ממרוקו לרבנות בעיר תלמסאן שבאלג'יריה. שם הוא נתקל במציאות בה כל האיטליזים בבעלות יהודית היו פתוחים בשבת, כך שלא ניתן היה להשיג בשר משחיטה כשרה אלא רק בחנויות מחללות שבת. הרב ניסה לשנות את המצב – ולא הצליח. הוא נאלץ לחפש דרכים הלכתיות להתמודדות עם האתגר, על מנת לאפשר לקהילה לקנות בשר כשר. אתם יכולים לקרוא כאן על הדרך ההלכתית בה הרב התמודד עם הנושא.

רבות נכתב על החילון באירופה. אבל חשוב להבין שתופעת החילון לא היתה רק אצל האשכנזים! בהכללה ניתן לומר שהקהילות היהודיות בארצות האסלאם הצליחו יותר בשמירה על הלכידות שלהן. [כתבתי כאן על מה שקרה בהונגריה].

"שקיעת החמה", "קידוש לבנה" – נשמע מיושן?

יש ביטויים שקשורים למסורת שנשמעים מיושנים. מה ההסבר לכך? בשפה העברית יש כמה שכבות. העברית של המקרא (תנ"ך) שונה מהעברית של המשנה ("לשון חכמים"). "שמש" במקרא – "חמה" במשנה, "ירח" במקרא – "לבנה" במשנה.

העברית המודרנית מעדיפה בדרך כלל את העברית המקראית על פני שפת המשנה, למרות שהיסטורית המשנה מאוחרת יותר מהמקרא. לכן ביום יום אנו אומרים "שמש" ו"ירח". אבל בעולם ההלכה והמסורת נשתמרו הביטויים שבנויים על לשון המשנה.

האם הגאון מווילנה התיר לגברים ללכת גלויי ראש?

כן! יותר נכון לומר שלדעתו כיסוי הראש לגברים אינו חובה אלא רק מידת החסידות. מול הפוסקים שמחייבים את כיסוי הראש לגברים עומד אתגר משמעותי: התלמוד מכיל במספר מקומות תיאורים של גברים "נורמטיביים" גלויי ראש! ניתנו לכך תירוצים הרבה.

הגאון מווילנה היה מפורסם בסגפנות וצניעות. אך כשהגיע למסקנה ההלכתית העיונית שיש להתיר, הוא עשה זאת ללא פקפוק. בביעורו לאורח חיים ח' הוא סוקר את פסקי ההלכה הקודמים בנושא כיסוי הראש, מתייחס לסיפורים מהתלמוד (ומגיע למסקנה שהם כפשוטם – הגברים היו גלויי ראש) ומסכם: אין איסור כלל בראש מגולה לעולם, רק לפני הגדולים, וכן בעת התפילה אז נכון הדבר מצד המוסר, ושאר היום לקדושים שעומדים לפני ה' תמיד.

שלומית בונה סוכת שלום – מה זאת אומרת?

המקור לביטוי "סוכת שלום" הוא בברכת "השכיבנו" שנאמרת אחרי קריאת שמע: שם מופיעים הביטויים (בשינויי נוסח) וּפְרֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ ו הַפּוֹרֵשׂ סֻכַּת שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְעַל יְרוּשָׁלָיִם.

האם יש לדעתכם אזכור בתנ"ך ל"סוכת שלום"? (רמז: לא בדיוק, אבל יש ביטוי דומה).

מה המשמעות של הביטוי הזה במסורת שלנו? כרגיל אצלנו, כאשר אין תשובה קצרה ותמציתית, יש תשובות ארוכות ומורכבות 😃 – מזמין לקרוא מאמר זה את מי שרוצה להעמיק.

מה זה "גלאט"?

לפחות במקור, "גלאט" ("חלק" ביידיש) התייחס לחומרה ההלכתית בשחיטת הבהמה, כאשר הסוגיה היא האם פגם מסוים בראות הבהמה פוסל או לא פוסל את השחיטה. הפרטים מוסברים במאמר של מכון עליה. אלה שהחמירו, נהגו לאכול רק בשר "גלאט" (שלא היה בו פגם כאמור). המאמר מציין שלמרות ההיתר של הרמ"א, היו אשכנזים שהחמירו. אבל גם ההיפך נכון: היו קהילות ספרדים שלא נהגו איסור "חלק" בניגוד לדעת ה"שולחן ערוך". הנה הרשימה שמציג הרב רפאל דלויה בפייסבוק (פוסט ציבורי).

ומה קורה בימנו? המילה "גלאט" מופיעה לעיתים בהקשר של כשרות מהודרת, ללא קשר למשמעות המקורית של המושג.

"בני נוח" – גויים שמאמינים בצדקת היהדות

מיהם "בני נוח"? מדובר באנשים – קהילות שלמות, משפחות ובודדים – שחיים בעולם מתוך ההבנה העמוקה שהיהדות היא הדבר הנכון, אך לא מעוניינים בגיור. מה מספרם? ספק אם יש הערכה מדויקת. השם קשור לשבע המצוות שניתנו לנוח לפי המסורת, מתוך תפיסה שהן שחייבות את כל האנושות ולא רק את עם ישראל.

מה יש לנו כיהודים מאמינים לומר להם? השאלה הזאת אמורה להטריד כל יהודי הסובר שאסור לנו כעם להסתגר בתוך הבעיות שלנו בלבד, ויש לאמונה שלנו יעוד אוניברסלי. לצערנו לא פיתחנו במהלך הדורות תפיסת עולם כוללנית שמתייחסת לבני הנוח. יש היום ארגונים שפועלים בכיוון, כמו "ברית עולם" בראשות הרב אורי שרקי. הנה הקישור לאתר שלהם באנגלית הפונה ישירות לבני נוח.

להמחשה: ראיון קצר עם בן נוח בעברית:

מתי נהוג לתקוע בשופר?

פעם שמעתי אמירה שעבור ישראלי חילוני, השופר מתקשר עם יום כיפור, בעוד שאצל ישראלי דתי השופר קשור לראש השנה. האמנם?

בתורה השופר במפורש מוזכר בהקשר של היובל בלבד. אבל על ראש השנה נאמר "יום תרועה" ו"זכרון תרועה" – והחכמים למדו שהתרועה היא בשופר דווקא. מנהגי התקיעה המדויקים של ראש השנה שונים בין נוסחי התפילה, ויש קהילות בהן משמיעים יותר מ 100 "קולות" של שופר בתפילות ראש השנה.

ביום כיפור נהוג תקוע בשופר בסוף הנעילה, בסמוך לסיום הצום. זה הרגע בו קהל רב נמצא בבתי הכנסת או בקרבתם, וזוכים לשמוע את קול השופר מבשר את סיום יום הכיפורים. לכן רבים מאלה שלא משתתפים בתפילות החג בבית הכנסת – מכירים את קול השופר של נעילת הצום.

האם תנ"ך הוא חלק מכתבי הקודש של הנוצרים והמוסלמים?

חשוב לדעת שיש שוני מהותי בין הנצרות לאסלאם בנושא.

ספרי התנ"ך שלנו כלולים בכתבי הקודש של הנוצרים, וזאת ללא שינויים משמעותיים בטקסט. ההבדל הגדול הוא כמובן בפרשנות שהנוצרים נותנים לפסוקים. נציין שמושג הנוצרי "הברית הישנה" בד"כ כולל בתוכו גם את התנ"ך שלנו, אך גם את הספרים החיצוניים שאינם חלק מהתנ"ך לפי המסורת.

אסלאם אמנם מכיר באברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, דוד (וגם ישו) בתור נביאים, אך לתפיסתו, היהודים והנוצרים זייפו את כתבי הקודש, ולכן הגרסה הנאמנה של המאורעות נמצאת בקוראן בלבד. לכן המוסלמים לא מקבלים את ספרי התנ"ך כפי שהם.

מעניין להשוות את סיפור העקדה בין התורה לבין הקוראן. התורה אומרת במפורש שיצחק הוא הבן הנעקד. סיפור העקדה הכתוב לא מזכיר את ישמעאל, אך יש ליהודים מסורת בעל פה שישמעאל היה אחד הנערים שליוו את אברהם ואת יצחק בדרכם. לעומת זאת, הקוראן לא אומר במפורש מי היה הבן הנעקד של אברהם. רוב חכמי האסלאם סברו שזה היה ישמעאל, אך חלקם סברו שזה היה יצחק דווקא.

"עושה שלום במרומיו" – מקור

"עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו" – כולנו מכירים את השיר. הבקשה נאמרת (עם שינויים קלים בין נוסחי העדות) גם בקדיש, בסוף תפילת העמידה ובברכת המזון.

מה שפחות שידוע זה המקור של המשפט בתנ"ך. הפסוק נאמר בספר איוב בדברי בלדד השוחי בשבחו של הקדוש ברוך הוא: "הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו"

שמעתי בשמו של הרב אשכנזי ("מניטו") פירוש קצת עצוב. אנו אומרים שהקדוש ברוך הוא יעשה שלום במרומיו, כי לצערנו רק הוא מסוגל לזה, בעוד שאנו בעולם שלנו נמצאים בעולם של מחלוקות ולא מסוגלים להשכין את השלום. רוצים לשמוע?

ש"ס או טורים? על הסידור של החומר ההלכתי-תורני…

החלוקה הראשונית ביותר היא לפי סדר פרשות השבוע שבתורה. כך מסודרים ספרי המדרשים וספר הזוהר. בשיטה הזאת הדיון על ההלכה (מצוות) משויך לפרשה בה המצווה מופיעה. סדר זה לא מטיב עם לומד ההלכה.

רבי יהודה הנשיא שערך את המשנה חילק אותו לשישה סדרים (ש"ס) לפי נושאים, כאשר כל "סדר" בתורו חולק ל"מסכתות". התלמוד הולך בעקבות המשנה, ומאמץ את סדר הש"ס: הן בבבלי והן בירושלמי המסכתות מקבילות לאלה של המשנה. חשוב לציין שסדר הנושאים במשנה ובתלמוד איננו מוחלט: לחכמים הייתה נטייה לעבור מנושא לנושא בצורה "אסוציאטיבית", לכן יש הרבה דיונים שלכאורה לא במקומם לפי נושא המסכת.

ואז בא הרמב"ם עם חיבורו שנודע "משנה תורה". מכתביו אנו יודעים שהוא ראה את עצמו כממשיך את מפעל המשנה. הוא התחבט האם לאמץ את סדר הש"ס של המשנה, אך בסוף החליט במודע שעדיף לשנות. הוא ארגן את ההלכות לתוך 14 ספרים שמחולקים לנושאים ופרקים.

את הסדר המשמעותי האחרון בנה רבי יעקב בן אשר, בנו של הרא"ש. הוא כתב חיבור הלכתי בשם "ארבעה טורים", כאשר החידוש הגדול בו היה בחלוקה מחדש של החומר לפי ארבעה טורים . השיטה של הטורים אומצה ע"י רבי יוסף קארו ב"שולחן ערוך". כך יצא שרבי יעקב בן אשר השפיע יותר על סדר כתיבת ההלכות מאשר על תוכנן (והוא מכונה "בעל הטורים" או לעיתים "הטור").