אפשר למצוא (בעיקר בחוגים דתיים) טענות על כך שתאודור הרצל מקבל "קרדיט" גדול מדי כהוגה הציונות המדינית, בעוד שהתרומה של "מבשרי הציונות" הדתיים הושכחה. מדובר בעיקר בשני רבנים חשובים: הרב יהודה אלקלעי מסרייבו, והרב צבי הירש קלישר מפרוסיה. שני הרבנים הללו (שפעלו במאה ה 19) אכן תרמו לניסוח התיאורטי של הרעיון של הציונות המדינית. שניהם לא הסתפקו בכתיבה העיונית-למדנית, ופעלו למען הקידום המעשי של הציונות כמיטב כוחותיהם. אז היכן האמת ההיסטורית?

קשה לשפוט, ובכל זאת… צריך להכיר בכך שהרצל לא הגה את רעיון המדינה היהודית בחלל ריק, וקדמו לו רבים וטובים. אך אין ספק שהרצל התקדם הרבה יותר רחוק מקודמיו. בתור משפטן, עיתונאי ואדם בקיא במדעי המדינה – הוא הצליח הן לגבש חלקים משמעותיים מהעם היהודי מאחורי הרעיון והתנועה הציונית, והן להגיע לשליטי העולם עם המסרים שלו. כך שבהחלט יש מקום לראות בהרצל את מייסד התנועה הציונית.

אך בוויכוח הלגיטימי של "מי קדם למי", אסור לקבל את הניסון של יצירת הניגוד בין הרצל לבין היהדות (שהצבת הדמויות הרבניות במקומו אולי נועדה לכך). הרצל אמנם לא היה קרוב ליהדות מצד קיום המצוות, אך כל פועלו בא מתוך ההזדהות העמוקה עם היהדות כאומה, והרצון העז שלו להיטיב עם עמו. במובן הזה, המחשבה של הרצל הייתה יהודית. אני ממליץ בחום לקרוא את הספר "הרצל – קריאה חדשה" של יצחק וייס, שעוסק בנושא ושובר את המיתוס של "יהודי מתבולל" חלש הזהות.

ולמי שמעדיף סרטונים: הרב אורי שרקי מסביר על הרצל והיהדות (וגם מזכיר את הרב קוק) בסרטון קצר:

בחברה היהודית בישראל, יום כיפור הוא המועד המשמעותי ביותר בו רבים כל כך מצטרפים למעגל קיום המצוות. ביום הזה ציבור כדול צם ומתפלל, וגם אלה שלא – בדרך כלל נמנעים מנסיעה ברכב. אגב, מבחינה הלכתית-למדנית, אולי אין בכך הגיון: לפי דין ההלכה, מחלל שבת חייב סקילה, ולו מחלל יום הכיפורים נענש רק בכרת ולא במיתה. ואף על פי כן יום כיפור דווקא נתפס ע"י יהודים רבים כיום הקדוש ביותר בשנה, ודווקא בו מקפידים לקיים את מצוות ה"עשה" וה"לא תעשה".

מסקרן שמצב זה אינו חדש, וכבר מתואר בכתבי פילון האלכסנדרוני, יהודי חכם וחשוב שחי לפני כאלפיים שנה בעיר אלכסנדריה באימפריה הרומית (היום מצרים). בספרו "על החוקים לפרטיהם" (הנה קישור לפסקה באנגלית) הוא כותב: "ובעשירי [לחודש תשרי] יש צום שנשמר באדיקות לא רק ע"י החרדים לקודש ויראי השמיים, אלא גם על ידי כאלה שאינם מקיימים טקסי דת בשאר חייהם". ממש כמו בימנו.

אולי יש משהו מיוחד ביום של כפרת החטאים שמאפשר לאחד את מרבית העם וליצור מרחב ציבורי ערכי משותף. ומה עם מנהג התקיעה בשופר – האם הוא מיוחד לכיפור?

"אֲפִילוּ בְּהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַהַסְתָּרָה בְּוַדַּאי גַּם שָׁם נִמְצָא הַשֵׁם יִתְבָּרֵךְ" – מילות השיר נכתבו ע"י… רבי נחמן מברסלב. על מנת להבין את פשר המילים, נתחיל במאמר מהתורה: (דברים לא יח): "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים." הפסוק מתחבר לדרשה המפורסמת בתלמוד (חולין קלט ב) : "אסתר מן התורה מנין?" – כלומר, איפה בתורה נרמז הסיפור של מגילת אסתר? הפסוק שלנו רומז שבעתיד ה' ינהג מנהג "הסתר פנים", וזו בדיוק המציאות של מגילת אסתר שמתרחשת בחשכת הגלות, כשבאופן גלוי המלך אחשוורוש מנהל את העולם, ונוכחות ה' לא נראית לעין.

עמוק בתוך הגלות, וקצת לפני רבי נחמן: סבו, מייסד החסידות הבעל שם טוב, מסביר (וילך ד') שעצם ההסתרה איננה בהכרח דבר רע: אם אדם יודע שה' "מסתתר", "אז הוא נכנע מלפני השם יתברך ומבקש מלפניו"– גם אם אין נוכחות ישירה של ה', מתוך מודעות לקיומו של "משחק המחבואים" הזה יכול אדם לעשות תשובה. הבעיה היא עם ההסתרה הכפולה (הַסְתֵּר אַסְתִּיר) – "פירוש, ההסתרה עצמה אני אסתר, ולא יוודע שהוא הסתרה". הקושי בעולמנו הוא שאדם אפילו לא מודע לכך שה' "מסתתר "מתחבא", ולכן לא מוצא דרך אליו.

ואז בא רבי נחמן… בליקוטי מוהר"ן (תורה נו, ג) הוא חוזר על הרעיון של סבא שלו שההסתרה של ההסתרה מונעת מאדם למצוא את הדרך אל ה', אך ממשיך :"אֲבָל בֶּאֱמֶת אֲפִילּוּ בְּכָל הַהַסְתָּרוֹת, וַאֲפִילּוּ בְּהַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹך הַסְתָּרָה בְּווַדַּאי גַּם שָׁם מְלֻבָּשׁ הַשֵּם יִתְבָּרַך, כִּי בְּוַודַּאי אֵין שׁוּם דָּבָר שֶׁלּא יִהְיֶה בּוֹ חִיּוּת הַשֵּם יִתְבָּרַך". בגישה הכוללנית של רבי נחמן, לא תיתכן המחשבה שיש מקום בו ה' אינו נמצא כלל, אלא "יֵשׁ שָׁם גַּם כֵּן הִתְלַבְּשׁוּת הַתּוֹרָה אַך שֶׁהוּא בְּהֶעְלֵם וּבְצִמְצוּם גָּדוֹל בִּבְחִינַת הַסְתָּרוֹת." ה' נוכח בכל מקום, ולו בהעלם ובצמצום. על כך השיר.

התשובה: אי אפשר לדעת, כי אלה צדיקים נסתרים בכל דור ודור. ביסוד התפיסה של ל"ו הצדיקים עומד הרעיון המוסרי: על מנת להתקיים, העולם חייב שבכל רגע ורגע תהיה לפחות קבוצה של צדיקים, שהם מחזיקים את העולם מבחינה רוחנית-מוסרית.

כמה צדיקים צריך? האמת שאין דעה אחת ויחידה בחז"ל. המספר 36 (ל"ו) מופיע בדברי החכם אַבַּיֵּי בתלמוד (סנהדרין, צז ב, תרגום שטיינזלץ): "אין העולם פחות משלושים וששה צדיקים שמקבלים את פני השכינה בכל דור". מכאן המסורת על ל"ו הצדיקים. לא חשוב מיהם בדיוק. העיקר שהעולם יכול להתקיים בזכותם.

ראוי להתחיל בכך שתנועת החסידות (שקמה במזרח אירופה במאה ה 18) לא המציאה מאפס את הסיפור היהודי. אגדות וסיפורי חז"ל מופיעים לא רק בספרות המדרשים: חלק גדול מנפח התלמוד הנו "אגדה". בתלמוד גם מסופר על רבי מאיר (מחכמי המשנה המרכזיים) שידע "שלוש מאות משלי שועלים". מכאן אפשר להבין שזכינו לקבל לידנו רק חלק קטן מאגדות חז"ל. אמנם דברי האגדה של חז"ל נלמדו וזכו לפירושים, אך באופן כללי עם השנים הדגש בלימוד התלמוד עבר לסוגיות בהלכה, ודברי האגדה לא היו במרכז העיסוק הרבני.

ואז באה תנועת החסידות וחידשה את הז'אנר של הסיפור היהודי-תורני. חשוב להבין את הרקע: במזרח אירופה של אז היה פער גדול לבין האליטה של תלמידי חכמים, לבין היהודים הפשוטים. החסידות חיפשה את הדרך ל"יהודי הפשוט", שלא ניתן היה להגיע אליו באמצעות דרשות למדניות. הרבה יותר קל היה להגיע אליו… באמצעות סיפור. ועצם זה שמדובר בסיפור ומשל, עוד לא אומר שאין כאן עומק. רוצים לקרוא על הסיפור החסידי על ה"הינדיק" (תרנוגל הודו)?

רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן ס ט) מסביר שהמעשיות… מעירים את האנשים משנתם ומכוונים אותם לדרכה של תורה: "כִּי יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁיְּשֵׁנִים אֶת יְמֵיהֶם", ואז כשאדם קצת מעורר, "צְרִיכִים לְהַרְאוֹת לוֹ פָּנָיו וּלְהַלְבִּישׁ לוֹ אֶת הַפָּנִים בְּסִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת" – שהם הכלי באמצעותו הצדיק יכול להביא יהודי פשוט לידי יראת שמיים. מעניין להתבונן בעולם הסיפורים של רבי נחמן: לכאורה, אין בהם שום תוכן יהודי. הסיפורים הם בסגנון אגדות עם של אירופה, שמדברים על מלכים, נסיכות, חיות קסומות, אנשים קשי יום. ודווקא דרך עולם האגדות "של הגויים" רבי נחמן מצליח להעביר מסר יהודי עמוק. מוזמנים לקרוא את הסיפורים.

לאחר חטא העגל, התורה מספרת שמשה עולה להר סיני לקבל את הלוחות השניים, ושם נאמר: (שמות לד ו-ז) "וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים." מקובל לפרש שכאן ה' גילה למשה את שלוש עשרה (י"ג) מידות של רחמים בהם ה' מנהיג את עולמו. האמת היא שאין בידנו שיטה אחידה איך לחלק את הפסוקים לי"ג החלקים, ופרשנים שונים הציעו דרכים שונות, אך מקובל לראות כאן י"ג מידות.

בגלל שפשט הפסוקים מתאר את האל בתור רחום וסולח לעוונות, אך טבעי שהטקסט משתלב באמירת הסליחות ובתפילות של הימים הנוראיים. רק נשים לב לפרט קטן: לכאורה, הפסוקים נחתכים בתפילה באמצע! אנו אומרים עד וְנַקֵּה (ראו הדגשה לעיל) ולא ממשיכים ב לֹא יְנַקֶּה. נדמה שזה מעוות לגמרי את משמעות המילים, אם מבינים את "לא ינקה" כביטוי של שלילה. האם מותר לקחת רק את החלק החיובי באמצעות חיתוך הפסוק?

שאלה זו כבר נשאלה בתלמוד. אחת מהתשובות שם (שבועות לט א): "מנקה הוא לשבים, ואינו מנקה לשאינן שבים". מי שעושה תשובה – זוכה למידת "נקה". ואפשר להבין זאת לפי המסורת שאין סליחה לחטא בין אדם לחברו, אלא אם ביקש סליחה מחברו, ואם לא ביקש סליחה – אז "לא ינקה". מי שרוצה הרחבה: ממליץ על מאמרו של הרב יוסף כרמל בנושא. אנו נמשיך לומר את י"ג המידות בתפילות.

בתלמוד (ברכות לג ב) נאמר: "אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: "הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם". אבל איך להבין מאמר זה? האם באמת הכל בידי שמיים? והאם נשאר לאדם לטפל "רק" בענייני היראה? נפרש כאן לפי התפיסה המקובלת ביהדות שמאמינה בחופש הבחירה של האדם, ונלך בדרכו של הרמב"ם.

הרמב"ם ב"שמונה פרקים", פרק ח' מתווכח עם התפיסה ש"הכל למעלה", או בלשונו: "אולם הרבה טועים וחושבים על כמה מעשי האדם הבחיריים, שהם הכרחיים לו, כזיווג פלונית, או היות ממון זה בידו, וזה בלתי נכון." אחד מהטיעונים של הרמב"ם: אם נניח שהכל נעשה ב"פקודה" מלמעלה, אז לפי זה יוצא שכך גם הפשעים, ואין זה הגיוני לייחס לה' לתת הוראה למישהו לגנוב או לרמות.

הרמב"ם מדגיש שלאדם יש שליטה במעשיו, לטוב ולרע, וממשיך: "מה שאמרו: "הכל בידי שמים" – לא אמרו זה אלא על הדברים הטבעיים, שאין לאדם בחירה בהן, כגון שיהיה ארוך או קצר; או ירידת הגשמים או עצירתם, או קלקול האוויר או צחותו, וכיוצא בזה מכל מה שבעולם". אמנם יש נתונים טבעיים שאין לאדם שליטה, אך זה לא פוגם בחופש הבחירה.

אז מה זה "יראת שמיים"? רמב"ם כותב באגרתו שדנה בסוגיה: "וכל מעשה בני האדם בכלל יראת שמים הם". לפי פירוש זה, "יראת שמיים" איננה מצטמצמת ליחס היראה בין אדם לבוראו, אלא מכילה באופן רחב את כל מעשי האדם הבחיריים. הרי האדם מתהלך לפני ה' ואחראי למעשיו שבידיו לבחור לעשותם.

אם בוחנים את מנהגי התפילה של יום כיפור בעיון קר, ברור ש"כל נדרי" איננה התפילה החשובה ביותר בסדר התפילות. "כל נדרי" – שנאמרת בתחילת הערבית של ליל כיפור – לא מוזכרת במשנה ובתלמוד. היא חוברה כנראה רק בתקופת הגאונים, והיו רבנים לא מעטים שהתנגדו לתפילה זו. אך אם מביטים אל תוך עולם הרגש, אז מגלים שתפילה זו מסמלת את יום כיפור ליהודים רבים. אפילו התנועה הרפורמית – שניסתה להוציא את "כל נדרי" מנוסח התפילה – החזירה אותה לסידורים שלהם.

מדובר בעצם במנהג של התרת הנדרים בתחילת השנה. בתפילה מכריזים שכל הנדרים והשבועות שלקחנו על עצמנו בשנה שעברה – בטלים ומבוטלים. הכוונה כמובן אך ורק כלפי שמיים: אין התפילה מתירה ליהודי לא לקיים התחייבות כלשהי. למרות זאת, נוצרים אנטישמים השתמשו בה בתור הוכחה שאי אפשר לסמוך על המילה של היהודים.

אך חייבים להודות שהטקסט של התפילה נשמע כמו מסמך משפטי לא מרגש במיוחד. אז אם לא המילים, אז כנראה הניגון המיוחד של "כל נדרי" הוא זה שמצליח לחבר את היהודים ליום הכיפורים. כמובן, כל עדה לפי מנהגיה. מוזמנים להקשיב:

רוצה לקרוא סיפור חסידי על בכי של תינוק בזמן תפילת כל נדרי?

התלמוד (מגילה כה א) מספר סיפור על רבי חנינא: הזדמן לו להיות נוכח בתפילה בה שליח ציבור אמר לא רק "האל הגדול הגיבור והנורא" (הנוסח המקובל), אלא הוסיף על כך עוד תארי שבח: "… האדיר והחזק והאמיץ". בסיום התפילה, רבי חנינא ניגש לשליח הציבור ושואל אותו באירוניה: הסיימת לומר את כל השבחים של אדוניך? הרי אנו אומרים "האל הגדול הגיבור והנורא" רק בגלל שזה כתוב בתורה (דברים י יז).

רבי חנינא מסביר: "משל לאדם שהיו לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב והיו מקלסין [משבחים] אותו באלף דינרי כסף, וכי לא גנאי הוא לו?" המשמעות: בגלל שה' נבדל מאתנו באופן מהותי, כל התשבחות שנאמר עליו לא מציגות נאמנה את גדולתו. לכן זה רק לגנאי, ועלינו לומר את הנוסח הקצר שבמסורת. או כמו שאמר קהלת (ה, א) : "… עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים".

מעניין שהרמב"ם מביא את הסיפור של רבי חנינא ב"מורה הנבוכים" (חלק א' פרק לט) על מנת… לתמוך בשיטת "שלילת התארים" שלו. הרמב"ם טוען שכל דבר חיובי שנאמר על ה' יהיה מוטעה במידה רבה, כי ה' הוא נבדל מאתנו. לכן הדרך היחידה הנכונה פילוסופית לתאר את ה' היא בביטויי השלילה, כלומר "אין לא גוף", "הוא לא מורכב מחלקים" וכ"ו. ברמב"ם מסיים את הסברו בנושא בדוגמא של רבי חנינא, שהתנגד כאמור להרבות בתארי חיוב לתפילה, והסביר שאין זה באמת מוסיף לכבודו של ה'.

הגישה המקובלת במסורת היא שמאז חתימת התלמוד הבבלי, אין לפוסקי ההלכה רשות לחלוק על מסקנותיו. יש לכך הסברים רבים, אך נראה שכולם בנויים מסביב לנקודה המרכזית: התלמוד שבבלי הוא החיבור האחרון שכל עם ישראל קיבל על עצמו, ולכן יש לו סמכות מתוקף הקבלה הזאת.

כך מספר לנו הרמב"ם בהקדמה ל"משנה תורה": "רבינא ורב אשי הם סוף חכמי התלמוד… נמצא רבינא ורב אשי וחבריהם סוף גדולי חכמי ישראל המעתיקים תורה שבעל פה, ושגזרו גזֵרות, והתקינו תקנות, והנהיגו מנהגות. ופשטו גזֵרתם ותקנותם ומנהגותם בכל ישראל, בכל מקומות מושבותם." בהמשך העם התפזר בין הגלויות, וסמכות מרכזית כבר לא הייתה קיימת: "נתפזרו ישראל בכל הארצות פיזור יתר, והגיעו לקצוות ולאיים הרחוקים. ורבת קטטה בעולם, ונשתבשו הדרכים בגייסות… וכל בית דין שעמד אחר התלמוד בכל מדינה ומדינה, וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו או לבני מדינות – לא פשטו מעשיו בכל ישראל".

אז אם כך הדבר, היינו יכולים לצפות שההלכה היום תיראה בדיוק כמו בתקופת התלמוד. אך הדבר לא נכון. כתבנו כאן למשל על השינוי הגדול של רבנו גרשום "מאור הגולה" בדיני אישות. אז נכון שאסור לחלוק חזיתית, במובן של לטעון שחכמי התלמוד טעו וצריך לשנות את המסקנה. אך יש לחכמים גם יכולת לבצע התאמות ולהתקין תקנות חדשות.

דבר נוסף שכדאי לחשוב עליו: אמנם רמב"ם וחכמים אחרים חשבו בכנות שכל העם קיבל על עצמו את התלמוד. אך בימינו אנו יודעים שזה לא מדויק: קהילת "ביתא ישראל" (יהודי אתיופיה) שמרו על המסורת משלהם בצהלך הדורות, אך היא לא כללה את התלמוד.