הביטוי "דִּבְּרָה תוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם" אצל חז"ל מתייחס למחלוקת על דרכי הפרשנות של הפסוקים בתנ"ך. חז"ל מסכימים שלתורה יש מקור עליון. אך גישה אחת אומרת שבטקסט נבואי כל פרט ופרט הוא משמעותי, ולכן ניתן לבנות דרשות שלמות על בסיס המילים והאותיות. לעומתה, יש מחשבה שלמרות המקור האלוהי, "דיברה תורה כלשון בני אדם": פסוקי התנ"ך נוסחו כך שיהיו מובנים לעם, ואין להסיק מסקנות מרחיקות לכת מדקדוקיהם.

בואו נכיר את המייצגים הגדולים של שתי הגישות: רבי עקיבא שלפי המדרש דרש "כתרי אותיות" (כלומר, יצר פירושים על בסיס צורות העיטורים שבכתב), מול רבי ישמעאל חברו שהחזיק בדעה ש"דיברה תורה כלשון בני אדם". נדגים את המחלוקת על בסיס הפסוק המדבר על עונשו של המגדף (במדבר טו לא): "כִּי דְבַר ה' בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֺנָה בָהּ". יש בו כפילות של "הִכָּרֵת תִּכָּרֵת". "״הִכָּרֵת״ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״תִּכָּרֵת״ – לָעוֹלָם הַבָּא, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא." (תלמוד סנהדרין סד ב) – רבי עקיבא רואה בכפל המילים… רמז לשני העולמות! ואילו רבי ישמעאל סבור ש"דִּבְּרָה תוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם", זאת פשוט צורה לשונית מקובלת ואין לחפש לה פירוש בעולמות גבוהים.

ומה קרה מאז? האמת שלא הייתה הכרעה במחלוקת, וניתן לזהות את שני הכיוונים גם אצל הפרשנים המודרניים. המַלְבִּי"ם, הרב מאיר לייבוש ויסר, מפרשני התורה החשובים של המאה ה-19, במובן הזה ודאי היה תלמידו הנאמן של רבי עקיבא. וכך מתואר הסגנון של המלבים במאמרה של ד"ר אביגיל ראק: "המאפיין הבולט ביותר של פירוש מלבי"ם הוא פירושיו למלים הנרדפות ולכפילויות שונות במקרא (צלעות מקבילות וסיפורים החוזרים על עצמם). לדעתו, המקרא הוא אלוקי, ובתור שכזה הוא איננו מדבר בלשון בני אדם, ולכן אין בו מילים נרדפות ליופי המליצה, אלא לכל מילה משמעות מיוחדת משלה, וכל מילה נבחרה בקפידה בכדי להעביר מסר מסוים ומדויק. כמו כן, אין כפילויות של משפטים וחזרות מיותרות של סיפורים במקרא".