לא כולם בישראל לא מכירים את המנהג של "תפילה לשלום המלכות": ברבות מארצות הגולה מוסיפים לתפילה קטע בקשה לשלום המלכים והשליטים של המדינה בה "מתארחים". מקור המנהג במשנה (אבות ג ב): "רבי חנינא סגן הכהנים אומר, הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו." ומפרש רבי עובדיה מברטנורא: "בשלומה של מלכות – ואפילו של אומות העולם". היהודים רוצים שהמדינה בה הם גרים תהיה יציבה, וזו גם דרך להביע נאמנות לשלטונות.

לפני שנים רבות התפללתי בבית כנסת בקיימברידג' אנגליה עם הסידור המקומי, ולפתע מצאתי את עצמי מברך את מלכת אנגליה ואת הנסיך מוויילס. אז כאן תוכלו למצוא את נוסח התפילה המעודכן לשלום מלך בריטניה שהוכתר רק ב 2022. ומה עושים במדינות דמוקרטיות בהם אין מלכים? או שמזכירים את שמות הנשיאים וראשי הממשלה המכהנים, או שמברכים את "שריה ויועציה" של המדינה באופן כללי.

לא לבלבל בבקשה עם התפילה לשלום מדינת ישראל.

אפשר היה לחשוב שאסתר היא הגיבורה הראשית כי על שמה נקראה המגילה. אך שלחז"ל הייתה דעה אחרת בנושא. נתחיל ממנהג קריאת המגילה. בימינו נהוג לקרוא את המגילה בשלמותה, וכי אפשר אחרת? אך במשנה (מגילה ב ג) מובאת מחלוקת בנושא: "וּמֵהֵיכָן קוֹרֵא אָדָם אֶת הַמְּגִלָּה וְיוֹצֵא בָהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כֻּלָּהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מֵאִישׁ יְהוּדִי. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מֵאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה." איך להבין את שלושת הדעות?

רבי יוחנן מסביר בתלמוד (מגילה יט א) שמקור המחלוקת הוא בדיוק בשאלה שהתחלנו ממנה: מי הדמות המרכזית במגילה? רבי מאיר סובר שאחשוורוש הוא במרכז, ולכן חייבים לקרוא את המגילה מההתחלה (כי הוא מוזכר במשפט הראשון). רבי יהודה לעומתו רואה במגילה את הסיפור של מרדכי היהודי, ולכן לשיטתו אפשר להתחיל מהמקום בו מרדכי מופיע בפרק ב' ("אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי"). רבי יוסי מתמקד במעשה של המן הרשע, ולכן לדעתו אפשר להתחיל מפרק ג' שם מוזכר לראשונה המן: "אַחַ֣ר הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה גִּדַּל֩ הַמֶּ֨לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֜וֹשׁ אֶת־הָמָ֧ן בֶּֽן־הַמְּדָ֛תָא הָאֲגָגִ֖י…".

אבל ההלכה היא כמובן כשיטת רבי מאיר: קוראים את המגילה מתחילתה, כלומר אחשוורוש המלך במרכז! וכך מתחילה המגילה: "וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה.". הזמן של הסיפור הוא הזמן שלו. ואגב, גם לקראת סיום המגילה מוזכרת גדולתו של אחשוורוש המלך. האירועים מתרחשים עמוק בגלות, שם (לפחות בצד הגלוי) אחשוורוש הוא השולט והקובע. הוא זה שמאשר להמן את ה"פתרון הסופי". אך האם היו לו גם מידות טובות שעזרו ליהודים להינצל בסופו של דבר? על כך כתבנו כאן.

"אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" – המשפט קורא לשפוט דברים לפי התוכן הפנימי, ולא המראה החיצוני. אבל איפה זה נאמר, ובאיזה הקשר?

המשפט נאמר ע"י רבי (רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה) במסכת אבות (ד כ). הוויכוח קשור לשאלה מיהם האנשים שמהם ראוי ללמוד תורה. רבי יוסי בר יהודה אומר שם שיש ללמוד מן הזקנים ולא מן הקטנים (צעירים). לעומתו, רבי טוען שלא נכון לבחור את המורה לפי הגיל: "אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו. יש קנקן חדש מלא ישן, וישן שאפילו חדש אין בו."

האם רבי צדק בוויכוח? כדאי לעיין בסיפורו של האר"י שחי במאה ה 16 ונחשב לאחד מגדולי הקבלה (תורת הסוד) של כל הזמנים. האר"י מגיע לצפת בגיל 36 – גיל צעיר מאוד לעיסוק בקבלה. למרות זאת, הוא הופך במהירה למנהיג חבורת המקובלים המכובדת של צפת. אחרי כשנתיים מהגעתו לצפת האר"י נפטר, ורוב דבריו נכתבו ע"י תלמידיו הגדולים (כתבתי כאן על התופעה). בהחלט ניתן ללמוד מהצעירים כשהם ראויים.

ירבעם בן נבט, מלכה הראשון של ממלכת ישראל, זוכה לביקורת חריפה אצל חז"ל. נאמר עליו במשנה (אבות ה יח) שהוא "חָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים" (בכך שהציב עגלים של זהב לצרכי פולחן), והוא גם נמנה עם שלושת המלכים (סנהדרין י ב) שאין להם חלק לעולם הבא. אבל אולי ניתן למצוא "נסיבות מקלות" בראייה ההיסטורית. ירבעם לא אשם בפיצול הממלכה. אחיה השילוני כבר ניבא את הקרע כעונש על חטאי שלמה המלך. בהמשך רחבעם בן שלמה מסתכסך עם שבטי הצפון, והפיצול קורה בפועל. הממלכה של ירבעם נותקה מבית המקדש בירושלים, והיה לו צורך להקים מקום פולחן חלופי. סביר שהעגלים נועדו לעבודת ה' (אמנם לא לפי ההלכה), ולא לעבודת האלילים.

אבל יש במקורות גם כיוון אחר של ביקורת על ירבעם. הנה קטע מתלמוד בבלי (סנהדרין קב א) עם התרגום וביאור של הרב שטיינזלץ ז"ל:

נאמר בירבעם "אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה" (מלכים א' יג, לג) מאי [מהי] משמעות "אחר" שנאמר? מהו אותו מאורע שמרומז לו? אמר ר' אבא: אחר שתפשו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו כלומר, ששלח נביאים והפציר בו, ואמר לו: חזור בך, ואז אני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו: מי יהיה בראש? אמר לו ה': בן ישי ילך בראש. אמר ירבעם: אי הכי, לא בעינא [אם כך, אין אני רוצה], שמפני גאוותו לא רצה לחזור בו.

אתם מבינים מה קורה כאן? ה' באופן ישיר מזמין את ירבעם לעשות תשובה ולטייל בגן עדן. מה התגובה הראשונה? "מי בראש?" – האם אני אוביל ואנווט? כששומע שדוד בן ישי "בראש" ולא הוא – מחליט שהוא לא בא. ירבעם מונע מגאווה יתרה, וזה אכן חטאו. לקח חשוב למנהיגים של היום: אנו מצפים מהם לשתף פעולה למען הכלל, גם אם לא מובטח שתמיד יהיו בראש ויובילו.

במשנה (מכות ג טז) מופיעה אמירה ידועה של רבי חנניא בן עקשיא: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר (ישעיה מב, כא):  ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. אבל האם ריבוי המצוות הוא אכן טוב לנו? ואם רבי חנניא אמר זאת, אז כנראה שהוא התווכח עם בעלי עמדה אחרת. עם מי בדיוק?

סביר לפרש שרבי חנניא מתעמת עם הנוצרים דווקא (שכבר היו קיימים בזמן המשנה), שהרי הנוצרים "הוציאו החוצה" מהיהדות את הצורך בקיום המצוות. לא במקרה המהר"ל מפראג – שהיה בקשר עם נוצרים משכילים בני דורו – הקדיש פרק שלם להצדקת ריבוי המצוות בספרו "תפארת ישראל". ב"נצח ישראל" (פרק כה) המהר"ל מתאר כך את עמדות הצדדים: "שאתם [הגויים] אומרים כי יצא השכר בהפסד, ואנחנו אומרים כי מדרך השם יתברך להשפיע השלימות" .ריבוי המצוות הוא שפע עבורנו.

אבל מה נמצא בשורש התפיסה הנוצרית ש"יצא השכר בהפסד", כלומר שהמצוות מזיקות? בפשטות, קושיית הנוצרים היא שריבוי המצוות גורם לריבוי החטאים: הרי מהרגע בו יהודים נצטוו במצוות רבות כל כך, ברור שיקרו גם הרבה חטאים. הנוצרים רואים בכך אסון. אבל היהודים לו מפחדים מאפשרות החטא, מתוך אמונה ביכולתו של אדם לעשות תשובה על חטאיו.

המשנה במסכת אבות (ג ד): רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי וּמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה, הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ . לכאורה, המשמעות ברורה. "המתחייב בנפשו" זה דבר רע, והמשנה מציינת מעשים לא טובים שגורמים לכך. אבל אצל רבי נחמן מברסלב בתורה נב הכל מתהפך.

ראשית, רבי נחמן מפרש את ה"מתחייב בנפשו" במובן שקיומו הופך להיות הכרחי ולא מקרי, בדומה ל"מחויב המציאות" בפילוסופיה. ואז כל המעשים הופכים לחיוביים, ברוח גישתו של רבי נחמן בשבח ההתבודדות. [מכאן ואילך דבריו]

• הנעור בלילה – כפשוטו, דהיינו שהוא נעור בלילה ומתבודד ומפרש שיחתו בינו לבין קונו.
• והמהלך בדרך יחידי – היינו כנ"ל, שהולך בדרך יחידי דייקא, במקום שאין בני אדם הולכים שם כנ"ל, כי אזי הוא עיקר שלימות ההתבודדות, בלילה…
• ומפנה ליבו לבטלה – דהיינו שמפנה ליבו מכל עסקי העולם הזה – לבטלה, כדי לזכות לבחינת ביטול כנ"ל

החלוקה הראשונית ביותר היא לפי סדר פרשות השבוע שבתורה. כך מסודרים ספרי המדרשים וספר הזוהר. בשיטה הזאת הדיון על ההלכה (מצוות) משויך לפרשה בה המצווה מופיעה. סדר זה לא מטיב עם לומד ההלכה.

רבי יהודה הנשיא שערך את המשנה חילק אותו לשישה סדרים (ש"ס) לפי נושאים, כאשר כל "סדר" בתורו חולק ל"מסכתות". התלמוד הולך בעקבות המשנה, ומאמץ את סדר הש"ס: הן בבבלי והן בירושלמי המסכתות מקבילות לאלה של המשנה. חשוב לציין שסדר הנושאים במשנה ובתלמוד איננו מוחלט: לחכמים הייתה נטייה לעבור מנושא לנושא בצורה "אסוציאטיבית", לכן יש הרבה דיונים שלכאורה לא במקומם לפי נושא המסכת.

ואז בא הרמב"ם עם חיבורו שנודע "משנה תורה". מכתביו אנו יודעים שהוא ראה את עצמו כממשיך את מפעל המשנה. הוא התחבט האם לאמץ את סדר הש"ס של המשנה, אך בסוף החליט במודע שעדיף לשנות. הוא ארגן את ההלכות לתוך 14 ספרים שמחולקים לנושאים ופרקים.

את הסדר המשמעותי האחרון בנה רבי יעקב בן אשר, בנו של הרא"ש. הוא כתב חיבור הלכתי בשם "ארבעה טורים", כאשר החידוש הגדול בו היה בחלוקה מחדש של החומר לפי ארבעה טורים . השיטה של הטורים אומצה ע"י רבי יוסף קארו ב"שולחן ערוך". כך יצא שרבי יעקב בן אשר השפיע יותר על סדר כתיבת ההלכות מאשר על תוכנן (והוא מכונה "בעל הטור" או לעיתים "הטור").

יש משהו יומרני בניסיון שלי לתמצת את הנושא – אך אנסה.

הזרם המרכזי של היהדות רואה את חופש הבחירה של האדם כדבר אמתי. במילים פשוטות, אנו באמת יכולים לבחור בין א' לב', ובין טוב לרע. אין "מכּתוּבּ". הבחירה איננה אשליה, היא ממשית. מבחינה מוסרית היא הסיבה המרכזית שמאפשרת לשפוט אדם על מעשיו.

עכשיו נשאלת השאלה: "אם אנו יכולים לבחור, איך זה מסתדר עם ההנחה שה' יודע הכל, ובפרט גם יודע מראש מה נבחר"? איך ליישב את דברי המשנה: (אבות ג טו): "הכל צפוי והרשות נתונה"? .הסוגיה הזאת – שנקראת בספרות "פרדוקס הידיעה והבחירה" – העסיקה חכמים רבים מישראל ומאומות העולם. אין לה פתרון מושלם, ואולי הדבר הכי קרוב למוסכם הוא ההסבר של הרמב"ם. ב"מורה הנבוכים" טען ש"ידיעתו [של ה'] לא כידיעתנו", ולכן אין סתירה מהותית.

למרות הקושי להתמודד עם הפרדוקס, הייתי מציע לכל אחת ואחד מאתנו לא לשכוח את ההתחלה של הדיון: יש לנו יכולת לעשות את הבחירה.

למי שרוצה להעמיק בסוגיה, ממליץ לצפות בשיעורו של הרב אורי שרקי בנושא, לפי ספרו שך הרב הנזיר ז"ל.

בקיצור נמרץ: הדבר המשותף הוא הצום ומנהגי התענית. כל השאר שונה. אולי קצת מפתיע, אבל במשנה (תענית ד ח) נאמר: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים." – יום ביפור מתקשר דווקא לשמחה.

איך זה מסתדר עם הצום ביום כיפור? בפשטות, אנו שמחים בכיפור על כך שקיימת דרך של תשובה ועל כפרת העוונות. אך בניגוד למועדים אחרים, אנו מגיעים לשמחה הזאת דרך היטהרות ועינוי הנפש, ולא דרך השמחה הרגילה של סעודות החג הדשנות. הלכות יום הכיפורים דומות להלכות של מועדים אחרים. לעומת זאת, תשעה באב הוא יום אבל "קלאסי", בו מתאבלים עם חורבן בית המקדש וצרות נוספות שקרו לנו ביום הזה לפי המסורת.