יש משהו יומרני בניסיון שלי לתמצת את הנושא – אך אנסה.

הזרם המרכזי של היהדות רואה את חופש הבחירה של האדם כדבר אמתי. במילים פשוטות, אנו באמת יכולים לבחור בין א' לב', ובין טוב לרע. אין "מכּתוּבּ". הבחירה איננה אשליה, היא ממשית. מבחינה מוסרית היא הסיבה המרכזית שמאפשרת לשפוט אדם על מעשיו.

עכשיו נשאלת השאלה: "אם אנו יכולים לבחור, איך זה מסתדר עם ההנחה שה' יודע הכל, ובפרט גם יודע מראש מה נבחר"? איך ליישב את דברי המשנה: (אבות ג טו): "הכל צפוי והרשות נתונה"? .הסוגיה הזאת – שנקראת בספרות "פרדוקס הידיעה והבחירה" – העסיקה חכמים רבים מישראל ומאומות העולם. אין לה פתרון מושלם, ואולי הדבר הכי קרוב למוסכם הוא ההסבר של הרמב"ם. ב"מורה הנבוכים" טען ש"ידיעתו [של ה'] לא כידיעתנו", ולכן אין סתירה מהותית.

למרות הקושי להתמודד עם הפרדוקס, הייתי מציע לכל אחת ואחד מאתנו לא לשכוח את ההתחלה של הדיון: יש לנו יכולת לעשות את הבחירה.

למי שרוצה להעמיק בסוגיה, ממליץ לצפות בשיעורו של הרב אורי שרקי בנושא, לפי ספרו שך הרב הנזיר ז"ל.

בקיצור נמרץ: הדבר המשותף הוא הצום ומנהגי התענית. כל השאר שונה. אולי קצת מפתיע, אבל במשנה (תענית ד ח) נאמר: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים." – יום ביפור מתקשר דווקא לשמחה.

איך זה מסתדר עם הצום ביום כיפור? בפשטות, אנו שמחים בכיפור על כך שקיימת דרך של תשובה ועל כפרת העוונות. אך בניגוד למועדים אחרים, אנו מגיעים לשמחה הזאת דרך היטהרות ועינוי הנפש, ולא דרך השמחה הרגילה של סעודות החג הדשנות. הלכות יום הכיפורים דומות להלכות של מועדים אחרים. לעומת זאת, תשעה באב הוא יום אבל "קלאסי", בו מתאבלים עם חורבן בית המקדש וצרות נוספות שקרו לנו ביום הזה לפי המסורת.