לא כולם בישראל מכירים את המנהג של "תפילה לשלום המלכות": ברבות מארצות הגולה מוסיפים לתפילה קטע בקשה לשלום המלכים והשליטים של המדינה בה "מתארחים". מקור המנהג במשנה (אבות ג ב): "רבי חנינא סגן הכהנים אומר, הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו." ומפרש רבי עובדיה מברטנורא: "בשלומה של מלכות – ואפילו של אומות העולם". היהודים רוצים שהמדינה בה הם גרים תהיה יציבה, וזו גם דרך להביע נאמנות לשלטונות.

לפני שנים מספר התפללתי בבית כנסת בקיימברידג", אנגליה עם סידור תפילה מקומי, ולפתע מצאתי את עצמי מברך את מלכת אנגליה ואת הנסיך מוויילס. אז כאן תוכלו למצוא את נוסח התפילה המעודכן לשלום מלך בריטניה שהוכתר רק ב 2022. ומה עושים במדינות דמוקרטיות בהן אין מלכים? או שמזכירים את שמות הנשיאים וראשי הממשלה המכהנים, או שמברכים את "שריה ויועציה" של המדינה באופן כללי.

לא לבלבל בבקשה עם התפילה לשלום מדינת ישראל.

אפשר היה לחשוב שאסתר היא הגיבורה הראשית כי על שמה נקראה המגילה. אך שלחז"ל הייתה דעה אחרת בנושא. נתחיל ממנהג קריאת המגילה. בימינו נהוג לקרוא את המגילה בשלמותה, וכי אפשר אחרת? אך במשנה (מגילה ב ג) מובאת מחלוקת בנושא: "וּמֵהֵיכָן קוֹרֵא אָדָם אֶת הַמְּגִלָּה וְיוֹצֵא בָהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כֻּלָּהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מֵאִישׁ יְהוּדִי. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מֵאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה." איך להבין את שלושת הדעות?

רבי יוחנן מסביר בתלמוד (מגילה יט א) שמקור המחלוקת הוא בדיוק בשאלה שהתחלנו ממנה: מי הדמות המרכזית במגילה? רבי מאיר סובר שאחשוורוש הוא במרכז, ולכן חייבים לקרוא את המגילה מההתחלה (כי הוא מוזכר בפסוק הראשון). רבי יהודה לעומתו רואה במגילה את הסיפור של מרדכי היהודי, ולכן לשיטתו אפשר להתחיל מהמקום בו מרדכי מופיע בפרק ב' ("אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי"). רבי יוסי מתמקד במעשה של המן הרשע, ולכן לדעתו אפשר להתחיל מפרק ג' שם מוזכר לראשונה המן: "אַחַ֣ר הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה גִּדַּל֩ הַמֶּ֨לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֜וֹשׁ אֶת־הָמָ֧ן בֶּֽן־הַמְּדָ֛תָא הָאֲגָגִ֖י…".

אבל ההלכה היא כמובן כשיטת רבי מאיר: קוראים את המגילה מתחילתה, כלומר אחשוורוש המלך במרכז! וכך מתחילה המגילה: "וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה". הזמן של הסיפור הוא הזמן שלו. ואגב, גם לקראת סיום המגילה מוזכרת גדולתו של אחשוורוש המלך. האירועים מתרחשים עמוק בגלות, שם (לפחות בצד הגלוי) אחשוורוש הוא השולט והקובע. הוא זה שמאשר להמן את ה"פתרון הסופי". אך האם היו לו גם מידות טובות שעזרו ליהודים להינצל בסופו של דבר? על כך כתבנו כאן.

"אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" – המשפט קורא לשפוט דברים לפי התוכן הפנימי, ולא המראה החיצוני. אבל איפה זה נאמר, ובאיזה הקשר?

המשפט נאמר ע"י רבי (רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה) במסכת אבות (ד כ). הוויכוח קשור לשאלה מיהם האנשים שמהם ראוי ללמוד תורה. רבי יוסי בר יהודה אומר שם שיש ללמוד מן הזקנים ולא מן הקטנים (צעירים). לעומתו, רבי טוען שלא נכון לבחור את המורה לפי הגיל: "אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו. יש קנקן חדש מלא ישן, וישן שאפילו חדש אין בו."

האם רבי צדק בוויכוח? כדאי לעיין בסיפורו של האר"י שחי במאה ה 16 ונחשב לאחד מגדולי הקבלה (תורת הסוד) של כל הזמנים. האר"י מגיע לצפת בגיל 36 – גיל צעיר מאוד לעיסוק בקבלה. למרות זאת, הוא הופך במהירה למנהיג חבורת המקובלים המכובדת של צפת. אחרי כשנתיים מהגעתו לצפת האר"י נפטר, ורוב דבריו נכתבו ע"י תלמידיו הגדולים (כתבתי כאן על התופעה). בהחלט ניתן ללמוד מהצעירים כשהם ראויים.

במשנה (מכות ג טז) מופיעה אמירה ידועה של רבי חנניא בן עקשיא: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר (ישעיה מב, כא): ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. אבל האם ריבוי המצוות הוא אכן טוב לנו? ואם רבי חנניא אמר זאת, אז כנראה שהוא התווכח עם בעלי עמדה אחרת. עם מי בדיוק?

סביר לפרש שרבי חנניא מתעמת עם הנוצרים דווקא (שכבר היו קיימים בזמן המשנה), שהרי הנוצרים "הוציאו החוצה" מהיהדות את הצורך בקיום המצוות. לא במקרה המהר"ל מפראג – שהיה בקשר עם נוצרים משכילים בני דורו – הקדיש פרק שלם להצדקת ריבוי המצוות בספרו "תפארת ישראל". ב"נצח ישראל" (פרק כה) המהר"ל מתאר כך את עמדות הצדדים: "שאתם [הגויים] אומרים כי יצא השכר בהפסד, ואנחנו אומרים כי מדרך השם יתברך להשפיע השלימות" .ריבוי המצוות הוא שפע עבורנו.

אבל מה נמצא בשורש התפיסה הנוצרית ש"יצא השכר בהפסד", כלומר שהמצוות מזיקות? בפשטות, קושיית הנוצרים היא שריבוי המצוות גורם לריבוי החטאים: הרי מהרגע בו יהודים נצטוו במצוות רבות כל כך, ברור שיקרו גם הרבה חטאים. הנוצרים רואים בכך אסון. אבל היהודים לו מפחדים מאפשרות החטא, מתוך אמונה ביכולתו של אדם לעשות תשובה על חטאיו.

המשנה במסכת אבות (ג ד): "רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר: הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי וּמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה, הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ ". לכאורה, המשמעות ברורה. "המתחייב בנפשו" זה דבר רע, והמשנה מציינת מעשים פסולים שגורמים לכך. אבל אצל רבי נחמן מברסלב, בתורה נב, הכל מתהפך.

ראשית, רבי נחמן מפרש את הביטוי "מתחייב בנפשו" במובן שקיומו הופך להיות הכרחי ולא מקרי, בדומה ל"מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת" בפילוסופיה.

ואז כל המעשים הופכים לחיוביים, ברוח גישתו של רבי נחמן בשבח ההתבודדות. תראו איך הוא כותב:

• הנעור בלילה – כפשוטו, דהיינו שהוא נעור בלילה ומתבודד ומפרש שיחתו בינו לבין קונו.
• והמהלך בדרך יחידי – היינו כנ"ל, שהולך בדרך יחידי דייקא, במקום שאין בני אדם הולכים שם כנ"ל, כי אזי הוא עיקר שלימות ההתבודדות, בלילה…
• ומפנה ליבו לבטלה – דהיינו שמפנה ליבו מכל עסקי העולם הזה – לבטלה, כדי לזכות לבחינת ביטול כנ"ל

החלוקה הראשונית ביותר היא לפי סדר פרשות השבוע שבתורה. כך מסודרים ספרי המדרשים וספר הזוהר. בשיטה הזאת הדיון על ההלכה (מצוות) משויך לפרשה בה המצווה מופיעה. סדר זה לא מטיב עם לומד ההלכה.

רבי יהודה הנשיא שערך את המשנה חילק אותו לשישה סדרים (ש"ס) לפי נושאים, כאשר כל "סדר" בתורו חולק ל"מסכתות". התלמוד הולך בעקבות המשנה, ומאמץ את סדר הש"ס: הן בבבלי והן בירושלמי המסכתות מקבילות לאלה של המשנה. חשוב לציין שסדר הנושאים במשנה ובתלמוד איננו מוחלט: לחכמים הייתה נטייה לעבור מנושא לנושא בצורה "אסוציאטיבית", לכן יש הרבה דיונים שלכאורה לא במקומם לפי נושא המסכת.

ואז בא הרמב"ם עם חיבורו שנודע "משנה תורה". מכתביו אנו יודעים שהוא ראה את עצמו כממשיך את מפעל המשנה. הוא התחבט האם לאמץ את סדר הש"ס של המשנה, אך בסוף החליט במודע שעדיף לשנות. הוא ארגן את ההלכות לתוך 14 ספרים שמחולקים לנושאים ופרקים.

את הסדר המשמעותי האחרון בנה רבי יעקב בן אשר, בנו של הרא"ש. הוא כתב חיבור הלכתי בשם "ארבעה טורים", כאשר החידוש הגדול בו היה בחלוקה מחדש של החומר לפי ארבעה טורים . השיטה של הטורים אומצה ע"י רבי יוסף קארו ב"שולחן ערוך". כך יצא שרבי יעקב בן אשר השפיע יותר על סדר כתיבת ההלכות מאשר על תוכנן (והוא מכונה "בעל הטורים" או לעיתים "הטור").

הזרם המרכזי של היהדות רואה את חופש הבחירה של האדם כדבר אמתי. במילים פשוטות, אנו באמת יכולים לבחור בין א' לב', ובין טוב לרע. אין "מכּתוּבּ". הבחירה איננה אשליה, היא ממשית. מבחינה מוסרית היא הסיבה המרכזית שמאפשרת לשפוט אדם על מעשיו.

עכשיו נשאלת השאלה: "אם אנו יכולים לבחור, איך זה מסתדר עם ההנחה שה' יודע הכל, ובפרט גם יודע מראש מה נבחר"? איך ליישב את דברי המשנה: (אבות ג טו): "הכל צפוי והרשות נתונה"? .הסוגיה הזאת – שנקראת בספרות "פרדוקס הידיעה והבחירה" – העסיקה חכמים רבים מישראל ומאומות העולם. אין לה פתרון מושלם, ואולי הדבר הכי קרוב למוסכם הוא ההסבר של הרמב"ם. ב"מורה הנבוכים" טען ש"ידיעתו [של ה'] לא כידיעתנו", ולכן אין סתירה מהותית.

למרות הקושי להתמודד עם הפרדוקס, הייתי מציע לכל אחת ואחד מאתנו לא לשכוח את ההתחלה של הדיון: יש לנו יכולת לעשות את הבחירה.

למי שרוצה להעמיק בסוגיה, ממליץ לצפות בשיעורו של הרב אורי שרקי בנושא, לפי ספרו שך הרב הנזיר ז"ל.

בקיצור: הדבר המשותף הוא הצום ומנהגי התענית. כל השאר שונה. אולי קצת מפתיע, אבל במשנה (תענית ד ח) נאמר: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים." – יום כיפור מתקשר דווקא לשמחה!

איך זה מסתדר עם הצום ביום כיפור? בפשטות, אנו שמחים על כך שקיימת דרך של תשובה ועל כפרת העוונות. אך בניגוד למועדים אחרים, אנו מגיעים לשמחה הזאת דרך היטהרות ועינוי הנפש, ולא דרך השמחה הרגילה של סעודות החג הדשנות. הלכות יום הכיפורים דומות בהרבה היבטים להלכות של מועדים אחרים. יש דרשה ידועה: יום הכיפורים הוא כ"פורים". הכוונה היא שיש שתי דרכים להגיע לקרבה לבורא: בעוד שבפורים אנו עושים זאת מתוך שמחה, אכילה, שתיית יין ועיסוק בענייני העולם – ביום כפור הדרך היא עינוי הנפש.

הדרשה הזאת ודאי לא יכולה להיאמר על תשעה באב. כאן מדובר ביום אבל "קלאסי", בו בוכים על חורבן בית המקדש וצרות נוספות שקרו לנו ביום הזה, לפי המסורת.