כשרבי חיים מוולוז'ין (תלמידו של ה"גאון מווילנה") הקים את "ישיבת וולוז'ין" בשנת 1802, זה היה מוסד מסוג חדש בעולם היהודי. הישיבה הפכה לדוגמא לישיבות נוספות שקמו אחריה במזרח אירופה, וסדרי הלימוד בה במידה רבה דומים לאלה הנהוגים בעולם הישיבות של היום. הישיבה תפקדה עד שנת 1892, ונסגרה בעיקר בגלל התנגדות ראשיה להכניס את לימודי החול כדרישת השלטונות.

במהלך השנים עברו דרך הישיבה הרבה תלמידים, וביניהם רבים שהטביעו חותם על ההיסטוריה של העם היהודי. בהתאם לרוח התקופה, לא כולם בחרו בתחום העיסוק התורני. נציין כמה שמות מוכרים:

• הרב אברהם יצחק הכוהן קוק – הרב הראשי האשכנזי הראשון, הוגה דעות ואבי הציונות הדתית.
• הרב מאיר בר-אילן (ברלין) – רב ומנהיג תנועת "מזרחי" הציונית. על שמו נקראת אוניברסיטת בר-אילן.
• חיים נחמן ביאליק – גדול משוררי ישראל בעת החדשה
• מיכה יוסף ברדיצ'בסקי – סופר והוגה דעות.
• קלונימוס זאב ויסוצקי – הבעלים של אימפריית התה (משם "תה ויסוצקי") ועסקן ציוני.
• הרב נתן מיליקובסקי – איש חינוך ופעיל ציוני, סבו של בנימין נתניהו. הוא עיברת את שם משפחתו ל"נתניהו" לאחר עלייתו לארץ.

האמת היא שעם כל הכבוד לערך הפלורליזם שהאמירה מייצגת בתודעה שלנו, המשפט לא מופיע כפסוק במקורות. יש אמנם פסוק בספר חבקוק ב ד: "הִנֵּ֣ה עֻפְּלָ֔ה לֹא־יָשְׁרָ֥ה נַפְשׁ֖וֹ בּ֑וֹ וְצַדִּ֖יק בֶּאֱמוּנָת֥וֹ יִֽחְיֶֽה". פשט הדברים הוא שהצדיק יחיה בזכות אמונתו. הנביא לא עוסק כלל בסבלנות דתית, זה לא הנושא.

אך מה הייתה בדיוק כוונת הנביא? סביר שמשמעות המילה "אמונה" בתנ"ך אינה זהה למושג האמונה ה"דתית" בעברית של היום. "כִּי יָשָׁר דְּבַר ה' וְכָל מַעֲשֵׂהוּ בֶּאֱמוּנָה." (תהילים לג ד). "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא." (דברים לב ד). אמונה כאן היא יושר. הצדיק יחיה בזכות היותו ישר ותמים דרך.

כן, זה היה בהונגריה במסגרת האימפריה האוסטרו-הונגרית, שם בחצי השני של המאה ה 19 התרחש תהליך של חלוקת הקהילות בין "אורתודוקסים" ו"ניאולוגים" שאושר ע"י השלטונות.

בקצרה: האורתודוקסים והרפורמים (שלא היו נאמנים להלכה האורתודוקסית) לא כל כך הסתדרו ביניהם. בתוך מוסדות הקהילה היה סכסוך חריף. על מנת למצוא פתרון, האורתודוקסים פנו לפרלמנט ההונגרי עם הטענה שלמעשה מדובר בשתי דתות שונות (של יהודים) ולא בדת אחת, ולכן כל אחת צריכה לקבל הכרה נפרדת עם המוסדות נפרדים משלה.

ההונגרים הסכימו עם טענה ואישרו לאורתודוקסים להקים ארגון משלהם, ובהמשך גם הקיסר אישר את ההחלטה. כך במשך עשרות שנים התקיימו שני הארגונים היהודיים במקביל.

הסיפור אולי נותן להסבר לכך שההתנגדות החזקה ביותר של היהודים האורתודוקסים לציונות קמה דווקא בהונגריה. מוצאו של מייסד חסידות סאטמר הרב יואל טייטלבוים הוא מהונגריה.

קשה לדבר בהכללה על כל העולם הנוצרי. מדובר בכמה מיליארדי אנשים שמחולקים להרבה כתות ומפוזרים בין מדינות רבות בעולם. אך יש בהחלט כמה שינויים שכדאי להכיר.

נתחיל מההחלטות הרשמיות של הוותיקן שמחייבות כמובן רק את הענף הקתולי. ב 1965 התקבלה ההחלטה בה נקבע שאין להאשים יהודים שחיים בזמן הזה במותו של ישו. [לקח קצת זמן, אבל מרשים]. 50 שנה אחרי זה, בשנת 2015, התקבל המסמך שמצהיר שאין צורך לפעול להמרת דתם של היהודים לנצרות, ולמעשה מכיר בקיום היהדות לצד הנצרות. לא צריך להיות מומחה לתיאולוגיה הנוצרית על מנת להבין שזו מהפכה של ממש בעולמם.

הענף הנוסף שחשוב להכיר הוא הזרם האוונגליסטי, שרבים מהם (לא כולם) מביעים תמיכה עקבית במדינת ישראל ובציונות. בציבור מסתובב הרעיון שהסיבה הדתית לתמיכתם בישראל קשורה לאסכטולוגיה (תורת אחרית הימים): לפי אמונתם, יש צורך לקבץ את היהודים בארץ ישראל כשלב הכרחי בתסריט "סוף העולם". אבל זה לא הטעם היחידי וגם לא העיקרי, והעיסוק בו נראה יותר כמו ניסיון שלנו לברוח מהאהדה של ציבור נוצרי רב במספר ובהשפעה. למעשה, המחקר מראה ששיעור התמיכה בישראל נמצא ביחס הפוך לחוזק האמונה האסכטולוגית. בואו נעריך ונכבד את מי שאוהד אותנו, יש לנו מספיק שונאים.

העמקה: מוזמנים לצפות בשיחה של הרב חיים נבון עם חוקר האוונגליזם תום זיו:

האם לפי ההלכה היהודית ניתן לקבוע מתי המשיח מגיע? כמובן שיש דיונים הלכתיים מסביב לסוגיה, ומעניין שהרבנים ממגזרים שונים מסתמכים דווקא על הרמב"ם. הסיבה קשורה לגישה בה הרמב"ם נקט כשכתב את ספרי ההלכה. במשנה ובתלמוד יש דיון בהלכות שלא היו אקטואליות בזמן כתיבתן, כגון הלכות הקרבנות בבית המקדש. אבל רוב ספרי ההלכה של ימי הביניים התייחסו למצוות הנהוגות "בזמן הזה" בלבד, כלומר לאלה שהיו מעשיות עבור העם שישב בגלות ללא בית מקדש. בדרך זו הלך גם רבי יוסף קארו, מחבר "שולחן ערוך".

לא כך הרמב"ם. הוא בחר בכתיבה של "מעל הזמן" והקיף בחיבורו "משנה התורה" גם את ההלכות שלא היה בהן שימוש במציאות של הגלות. בין השאר, הוא כתב הלכות מלכים ומלחמות, שם הוא דן במנוי המלך לישראל וגם (בפרק יא) במלך המשיח לעתיד לבוא, מההיבט ההלכתי. הפרק מתחיל במשפט: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש ומקבץ נדחי ישראל." – אין ספק שהרמב"ם ראה את המשיח כאישיות פוליטית ולא רק רוחנית.

אבל על מה יכול היה הרמב"ם להסתמך? יש בידינו מסורת שרבי עקיבא – אחד מגדולי חכמי המשנה – ראה בבר כוכבא (מנהיג המרד נגד הרומאים) את מלך המשיח. הרמב"ם מתייחס לכך בפרק יא ג, מוזמנים לקרוא.

הזרם המרכזי של היהדות רואה את חופש הבחירה של האדם כדבר אמתי. במילים פשוטות, אנו באמת יכולים לבחור בין א' לב', ובין טוב לרע. אין "מכּתוּבּ". הבחירה איננה אשליה, היא ממשית. מבחינה מוסרית היא הסיבה המרכזית שמאפשרת לשפוט אדם על מעשיו.

עכשיו נשאלת השאלה: "אם אנו יכולים לבחור, איך זה מסתדר עם ההנחה שה' יודע הכל, ובפרט גם יודע מראש מה נבחר"? איך ליישב את דברי המשנה: (אבות ג טו): "הכל צפוי והרשות נתונה"? .הסוגיה הזאת – שנקראת בספרות "פרדוקס הידיעה והבחירה" – העסיקה חכמים רבים מישראל ומאומות העולם. אין לה פתרון מושלם, ואולי הדבר הכי קרוב למוסכם הוא ההסבר של הרמב"ם. ב"מורה הנבוכים" טען ש"ידיעתו [של ה'] לא כידיעתנו", ולכן אין סתירה מהותית.

למרות הקושי להתמודד עם הפרדוקס, הייתי מציע לכל אחת ואחד מאתנו לא לשכוח את ההתחלה של הדיון: יש לנו יכולת לעשות את הבחירה.

למי שרוצה להעמיק בסוגיה, ממליץ לצפות בשיעורו של הרב אורי שרקי בנושא, לפי ספרו שך הרב הנזיר ז"ל.

כן, ואפילו פעמיים. הרב שניאור זלמן מלאדי, המכונה גם "האדמו"ר הזקן" ו"בעל התניא" – היה פעמיים במאסר ברוסיה הצארית במאה ה 18. כך "צילמה" אותו הבינה המלאכותית:

כאן אנחנו נחשפים למאבקים המכוערים שהיו בין קהילות היהודים במזרח אירופה של אז. המלחמה האידאולוגית בין ה"חסידים" לבין ה"מתנגדים" גלשה להלשנות לשלטונות הגויים (משני הצדדים, אגב). ה"מתנגדים" הלשינו על הרב ששלח כספים לארץ ישראל. באותן השנים הארץ הייתה בשליטת הטורקים שנחשבו ל"מדינת אויב" עבור רוסיה. ההלשנה הזאת גרמה למאסרו למשך כחודשיים. גם בהמשך הוא נאסר לתקופה ממושכת יותר, בחשד שעסק בהמרדה.

האדמו"ר הזקן ידוע בכך שביטא בכתב באופן מסודר את יסודות שיטתו, בניגוד לענפים רבים בחסידות שלא עסקו בכתיבה מסודרת של רעיונות.

ידועה ההקפדה של המסורת על הכתיבה המדויקת של ספרי התורה. לפי ההלכה, ספר שיש בו טעות – צריך לתקן או לגנוז. האם זה אומר שכל ספרי התורה שבשימוש זהים מבחינת סדר האותיות? לא בהכרח. מתברר שמסורת יהדות תימן שונה משאר העדות. כאן ניתן למצוא 14 הבדלים. חלקם ממש הבדלי אותיות. אז כל עדה ממשיכה את המסורת שלה בקפדנות. יש אפילו סיבות לחשוב שנוסח תימן מהימן יותר.

ומה בין האשכנזים לספרדים, אתם שואלים? בפסוק מסוים, לפי המסורת האשכנזית הקדומה, מילה "דכא" נכתבה באות א' כמו אצל התימנים, בעוד שהספרדים כותבים "דקה" באות ה'. בדורות האחרונים, רבים מספרי התורה של האשכנזים (אך לא כולם) נכתבו באות ה' – וכך נראה שספרים אלה זהים למסורת הספרדית מבחינת האותיות. כמובן, יש הבדלים בכתב ובקישוטים, אך לא בטקסט.

רש"י נחשב לגדול פרשני החומש, אך יש סיבות להניח שהטקסט שהיה לפניו אינו זהה לגרסה שלנו. יש לו פירוש בו הוא דורש אות ו' בפסוק מסוים… רק שבמקום הזה אנו לא רואים ו' בטקסט. מוזמנים ללמוד לפרטים ממאמרו של מנחם כהן בנושא.

אגב, יש לנו עדות ממסכת סופרים על כך שהבדלי הנוסח היו גם בזמנים הקדומים. מסופר שם על שלושה ספרי תורה שנמצאו בעֲזָרָה (חצר בית המקדש): "ספר מעונה", "ספר זאטוטי", "ספר היא". בכל אחד מהספרים האלה היה הבדל של אות אחת לפחות, והם נקראו לפי המילה שנכתבה שונה מהמקובל בשר הספרים.

"בן איש חי" זה כינויו של רבי יוסף חיים מבגדאד, מגדולי הרבנים של ארצות האסלאם שפעל בסוף המאה ה 19 ותחילת המאה ה 20. היה חכם מופלג ומקובל, ושימש כמנהיג רוחני של יהדות עיראק למרות שלא נשא בתפקיד רשמי.

מסופר שבביקורו בארץ ישראל הגיע לקברו של בניהו בן יהוידע באזור צפת, ושם התגלו לו סודות גדולים. לכן הרב בחר לספריו בשמות שקשורים לדמות המקראית הזאת. בניהו בן יהוידע מתואר בתנ"ך כ"בן איש חי" (או בן איש חייל), וכך ספר דרשותיו של הרב קיבל את השם הזה. כמו רבנים רבים שזכו לכינוים לפי שמות ספריהם הבולטים, כך קרה לרבי יוסף חיים שזכה להיות "בן איש חי" בפי העם.

לבן איש חי דרך ייחודית בפסיקת ההלכה, בה יש נטייה להחיל על כל ישראל את ההלכות שמבוססות על שיטות המקובלים.

תמונתו (מקור: ויקיפדיה)

הספר "שולחן ערוך" שנכתב ע"י רבי יוסף קארו במאה ה 16 הפך לשם נרדף להלכה האורתודוקסית. גם אם נזכור שהוא לא התקבל כדין מחייב ע"י כל העדות והקהילות, הוא הפך לבסיס של הדיון ההלכתי, גם לאלה שחולקים עליו. אבל מהו החידוש הגדול בספר הזה?

בתקופת הראשונים נכתבו ספרי הלכה רבים. בספרים האלה היה נהוג להביא את הנימוקים לפסיקת ההלכה על בסיס הסוגיות בתלמוד. הדיון הנימוק לפסיקה היה חלק בלתי נפרד מהספר. גם רבי יוסף קארו כתב ספר הלכתי מפורט בשם "בית יוסף", בו ביסס את שיטתו של פסיקת ההלכה על בסיס דעות הראשונים שקדמו לו.

ואז רבי יוסף קארו עשה צעד לא מקובל לזמנו. בחיבורו "שולחן ערוך" הוא השאיר רק את המסקנה ההלכתית – "הלכה למעשה". מי שקורא את הספר – יודע מה ההלכה מורה, ללא ידיעת הנימוקים. כמו לכל חידוש, קמה בעולם הרבני ביקורת על הגישה החדשה הזו, וכנראה מסיבות טובות. אבל קשה להתווכח עם ההצלחה.