קודם כל, אפשר להירגע: אין בתורה מצווה של איסור אוטומטי על דברים חדשים. מצוות "איסור חדש" מתייחס לנושא מאוד ספציפי בהלכה: איסור לאכול מתבואה חדשה עד י"ז בניסן (מוזמנים לעיין בפרטים). בהקשר הצר הזה, אכן נאמר במשנה (ערלה ג ט): "החדש, אסור מן התורה בכל מקום". אך הביטוי אומץ ע"י החתם סופר – מחשובי הרבנים שהתנגדו לחילון ולרפורמה – כהצהרה של שמרנות דתית-הלכתית.

הרב משה סופר (1762 – 1839) המכונה "החתם סופר" על שם ספרו – נולד בגרמניה, אך עבר לפרשבורג בהונגריה (כיום זו העיר ברטיסלאבה בסלובקיה). משם הוא הנהיג את ההתנגדות ליהדות הרפורמית, שהפכה כבר זרם משמעותי בתחילת המאה ה 19. בפסקי ההלכה שלו הוא אימץ את מטבע הלשון "חדש אסור מן התורה" ככלל שמרני המבטא התנגדות לשינוי של מצב קיים. למען ההגינות: החתם סופר השתמש בכלל הזה לא רק להחמיר, אלא גם להקל: היה מקרה שהוא נשאל האם יש צורך לאסור על אתרוגים קטנים במיוחד, מטעם למדני כלשהו, למרות שהיה נהוג להכשירם – וענה שאין לשנות מהמנהג (גם לחומרה) כי "חדש אסור מן התורה".

חשוב להבין שזו הייתה שיטתו של החתם סופר, וראוי לראות אותה בהקשר ההיסטורי של המאבק בין האורתודוקסים והרפורמים. בהמשך אגב, הונגריה הופכת לאחד ממעוזי השמרנות האורתודוקסית (כתבנו כאן על "הפרדת הקהילות") וגם… של ההתנגדות לציונות. חסידות סאטמר הידועה בהתנגדותה האידאולוגית לציונות הוקמה בעיר סָאטוּ מָארֶה בהונגריה (היום רומניה), ומשם שמה של החסידות.

אנו רגילים להזכיר את קהילות הקונסרבטיבים והרפורמים בנשימה אחת. אך חשוב להבין שמדובר בשתי שיטות שונות, במיוחד כשמדובר בהיבט ההלכתי. בהכללה מסוימת ניתן לומר שהקונסרבטיבים הם ענף של העולם האורתודוקסי (למרות שרוב האורתודוקסים לא מכירים בו ככזה), בעוד שהרפורמים נטשו באופן מכוון את הגישה המסורתית של ההלכה כ"קאנון" מחייב. אסביר את הטענות.

פסק ההלכה של רבנים קונסרבטיביים נראה בדיוק כמו זה של האורתודוקסים: הוא מבוסס על התלמוד ועל הפרשנים והפוסקים שבאו בעקבותיו, ומשתמש באותן תבניות החשיבה והסקת מסקנות. קשה מאוד להצביע על עקרון מובהק שמבדל את הקונסרבטיבים בדרך חשיבתם. אז איך הם מגיעים למסקנות שונות? מדובר במחלוקת במספר קטן של נושאים (בלי לזלזל בחשיבותן, כגון שותפות הנשים בתפקידים בקהילה) – שלא נראית שונה במהות מכל מחלוקת אחרת של רבנים פוסקי ההלכה. הקונסרבטיבים רואים את כללי ההלכה כמחייבים את הציבור, גם אם יתכן ויהיו מי שלא יצייתו באופן מלא ומוחלט.

לעומת זאת, היהדות הרפורמית חרטה על דגלה את עקרון האוטונומיה האישית, שאומר שכל אחד הוא למעשה הפוסק האחרון עבור עצמו. אם מעמיקים בגישה, מגיעים למסקנה שלא קיימת הלכה מחייבת כלל! חשוב להפנים שלא מדובר כאן בטיעון נוסח "צריך לעדכן את ההלכה ברוח הזמן" (שלעיתים נשמע גם בעולם האורתודוקסי) – אלא בביטול קיום הכללים המחייבים. ודאי שגם הרפורמים ומנהיגיהם עוסקים בשאלות ההלכתיות (מה יהיה כתוב בסידור? מה עושים בטקס בר מצווה?) – והן משמעותיות עבור חלק ניכר מהציבור הרפורמי. אך דבר זה אינו מבטל את ההבדל המהותי בגישה.

כן, זה היה בהונגריה במסגרת האימפריה האוסטרו-הונגרית, שם בחצי השני של המאה ה 19 התרחש תהליך של חלוקת הקהילות בין "אורתודוקסים" ו"ניאולוגים" שאושר ע"י השלטונות.

בקצרה: האורתודוקסים והרפורמים (שלא היו נאמנים להלכה האורתודוקסית) לא כל כך הסתדרו ביניהם. בתוך מוסדות הקהילה היה סכסוך חריף. על מנת למצוא פתרון, האורתודוקסים פנו לפרלמנט ההונגרי עם הטענה שלמעשה מדובר בשתי דתות שונות (של יהודים) ולא בדת אחת, ולכן כל אחת צריכה לקבל הכרה נפרדת עם המוסדות נפרדים משלה.

ההונגרים הסכימו עם טענה ואישרו לאורתודוקסים להקים ארגון משלהם, ובהמשך גם הקיסר אישר את ההחלטה. כך במשך עשרות שנים התקיימו שני הארגונים היהודיים במקביל.

הסיפור אולי נותן להסבר לכך שההתנגדות החזקה ביותר של היהודים האורתודוקסים לציונות קמה דווקא בהונגריה. מוצאו של מייסד חסידות סאטמר הרב יואל טייטלבוים הוא מהונגריה.