בעולם המשפט של היום קיים ויכוח: האם נכון לסיים סכסוכים בדרך של פשרה? לכאורה, פשרה זה דבר טוב, היא מאפשרת לסיים את המחלוקת יותר מהר, חוסכת זמן ואמצעים ומונעת עוגמת נפש. אבל לה גם צד אפל: לעיתים הפשרה לא מאשפרת את בירור האמת, וגם הצדיק וגם הרשע נאלצים להתפשר בתהליך. אז אולי לעדיף לברר את הדין עד הסוף? מתברר שהדילמה הזאת מופיעה כבר בתלמוד, והולכת אחורה עד למחלוקת בין משה רבנו לאהרון הכהן.

בתלמוד סנהדרין דף ו' עמ' ב' נאמר: רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע, וכל הבוצע – הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע – הרי זה מנאץ. ועל זה נאמר "בֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה'" (תהלים, י', ג'); אלא יקוב הדין את ההר , שנאמר "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא" (דברים, א', י"ז); וכן משה היה אומר: יקוב הדין את ההר. ["לבצוע" כאן במשמעות "לפשר"].

ההתנגדות לפשרה (המיוחסת למשה רבנו) מבוססת על ההנחה שהיא מסתירה את גילוי האמת בעולם. אבל המשך הסוגיה בתלמוד מביא גישה גמישה יותר המיוחדת לאהרון שדווקא כן היה איש של פשרה: אבל אהרן אוהב שלום, ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחבירו, שנאמר "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָו‍ֹן" (מלאכי, ב', ו').

בדיוק כמו שיש מקום גם לתורת משה וגם לתורת אהרון: כנראה שבמשפט יש מקום לשתי הגישות, והכל תלוי במקרה הנידון: לעיתים גילוי האמת עדיף, אך יש מצבים בהם הפשרה עדיפה.