אמנם חובה על יהודי לבוא ליום כיפור לאחר שעשה תשובה, והרי לכך נועדו חודש אלול (המכונה "חודש הסליחות") ועשרת ימי תשובה ("בין כֶּסֶה לעשור). אך בתודעה היהודית יושב חזק הרעיון שעצם המעמד של יום כיפור הוא זה שמביא מחילה וכפרה מהיושב במרומים. איך זה עובד? על כל מנסה לענות סיפור חסידי שמובא בשמו של הרב לוי יצחק מברדיצ'ב, המכונה "סנגורם של ישראל".

מסופר באבא ובן. הבן רוצה לאכול תפוח טעים שנמצא אצל אבא, אך אבא לא מוכן לתת את התפוח לבנו. מה עושה הבן הפיקח? הוא מברך את הברכה "בורא פרי העץ"! אבא לא יכול להרשות שתהיה ברכה לבטלה, והוא נאלץ לתת לבנו את התפוח לאכול.

כך עם ישראל ביום כיפור שמברך בבתי הכנסת בתפילה: "מלך מוחל וסולח לעוונותינו ולעוונות עמו בית ישראל ומעביר אשמותינו בכל שנה ושנה". ה' לא מוכן שהברכה הזאת תהיה לבטלה, והוא נאלץ… לסלוח לעמו. אז אולי בהשאלה ניתן לומר שתפילת יום כיפור נכתבה ע"י סנגור מוצלח: בזכותה עם ישראל מקבל מחילה שאולי לא היה זכאי לה, אילו מידת הדין הייתה מיושמת עד סופה.

קודם כל, אפשר להירגע: אין בתורה מצווה של איסור אוטומטי על דברים חדשים. מצוות "איסור חדש" מתייחס לנושא מאוד ספציפי בהלכה: איסור לאכול מתבואה חדשה עד י"ז בניסן (מוזמנים לעיין בפרטים). בהקשר הצר הזה, אכן נאמר במשנה (ערלה ג ט): "החדש, אסור מן התורה בכל מקום". אך הביטוי אומץ ע"י החתם סופר – מחשובי הרבנים שהתנגדו לחילון ולרפורמה – כהצהרה של שמרנות דתית-הלכתית.

הרב משה סופר (1762 – 1839) המכונה "החתם סופר" על שם ספרו – נולד בגרמניה, אך עבר לפרשבורג בהונגריה (כיום זו העיר ברטיסלאבה בסלובקיה). משם הוא הנהיג את ההתנגדות ליהדות הרפורמית, שהפכה כבר זרם משמעותי בתחילת המאה ה 19. בפסקי ההלכה שלו הוא אימץ את מטבע הלשון "חדש אסור מן התורה" ככלל שמרני המבטא התנגדות לשינוי של מצב קיים. למען ההגינות: החתם סופר השתמש בכלל הזה לא רק להחמיר, אלא גם להקל: היה מקרה שהוא נשאל האם יש צורך לאסור על אתרוגים קטנים במיוחד, מטעם למדני כלשהו, למרות שהיה נהוג להכשירם – וענה שאין לשנות מהמנהג (גם לחומרה) כי "חדש אסור מן התורה".

חשוב להבין שזו הייתה שיטתו של החתם סופר, וראוי לראות אותה בהקשר ההיסטורי של המאבק בין האורתודוקסים והרפורמים. בהמשך אגב, הונגריה הופכת לאחד ממעוזי השמרנות האורתודוקסית (כתבנו כאן על "הפרדת הקהילות") וגם… של ההתנגדות לציונות. חסידות סאטמר הידועה בהתנגדותה האידאולוגית לציונות הוקמה בעיר סָאטוּ מָארֶה בהונגריה (היום רומניה), ומשם שמה של החסידות.

עמיר בניון שר בשירו על משיח: "שמעתי שאתה ממש עומד בשער". על איזו מסורת נשען הדימוי הזה? בתלמוד (סנהדרין צח א) מופיעים דברי אגדה על רבי יהושע בן לוי (מחכמי התלמוד בארץ ישראל) שמגיע למערת רשב"י ופוגש שם את… אליהו הנביא. רבי יהושע שואל את אליהו "מתי יבוא המשיח?". אליהו עונה לו "תשאל אותו בעצמך" – "איפה הוא נמצא?" – "על פתח העיר רומי". אז לפי האגדה, משיח ממתין בשערה של רומא (רומא אצל חז"ל מתחברת לתרבות המערבית בכללותה: ההסבר על "גלות אדום")

אבל בכך לא נגמר הסיפור: רבי יהושע שואל איך הוא יכול לזהות את המשיח, ואליהו הנביא אומר שמשיח נמצא יושב בשער עם עניים וסובלים, אך יש לו סימן זיהוי: כל הסובלים מתירים את כל התחבושות מהגוף ואז קושרים מחדש, ואילו המשיח כל פעם מותיר רק תחבושת אחת ומיד קושר אותה. הכוונה פשוטה: משיח תמיד נמצא ב"כוננות", עד כדי כך שאין לו זמן להוריד את כל התחבושות מפצעיו, שמא ייקרא לבוא מיד.

ואז הסיפור מגיע לשיא. רבי יהושע פוגש את המשיח, שואל אותו: "מתי יגיע?" ומקבל תשובה "היום!". אליהו שואל את רבי יהושע "מה אמר לך משיח?", ורבי יהושע מתלונן שמשיח שיקר לו: אמר לו "היום" והרי לא בא! על זה עונה אליהו: "היום" – הכוונה לפסוק בתהילים (צה ז): "… הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ". אז לפי האגדה המשיח תמיד מוכן, וביאתו תלויה בנו ובמעשינו!

"פרק חלק" זה פרק במסכת סנהדרין (צ – קיג) בתלמוד הבבלי, המתחיל בפירוש של המשנה הידועה (סנהדרין י א) שמתחילה במילים: "כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא": על כך נקרא "חלק". המשנה מתחילה בצורה אופטימית מאוד, אך בהמשך היא מביאה כאלה שאין להם חלק לעולם הבא, כגון מלכים רשעים מהתנ"ך וכופרים לסוגיהם. איך ליישב את הסתירה? מסביב הנושאים האלה מובא הדיון בתלמוד שכולל דברי אגדה רבים וחשובים.

נביא דוגמא לפירוש: המשנה אומרת: (סנהדרין י ב): "שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא. שלשה מלכים: ירבעם, אחאב, ומנשה… ארבעה הדיוטות: בלעם, ודואג, ואחיתופל, וגחזי." אך יתכן שאנשים כה חשובים לא יזכו לעולם הבא רק בגלל חטאיהם? אז בא התלמוד ו"מכשיר" כמעט את כולם לעולם הבא, בשם "דורשי רשומות" (אלה שמדקדקים בכתוב), על בסיס… פסוק בספר תהילים. איך? מוזמנים לקרוא במקור. ודרך אגב, האם לשלמה המלך יש חלק בעולם הבא (יש בכלל ספק?) תקראו כאן.

הידעתם? שלוש עשרה העיקרים המפורסמים של הרמב"ם נכתבו בהקדמת הרמב"ם לפרק חלק. הרמב"ם מתייחס לעיקרי האמונה גם במקומות אחרים, אך זה המקור היחידי בו הוא מביא לנו רשימה מסודרת של 13 העיקרים.

תפילת "עלֵינו לשבֵּח" – שנאמרת ברוב הנוסחים בסוף כל אחת משלושת התפילות (שחרית, מנחה וערבית) – מורכבת משני קטעים לא ארוכים. הקטע הראשון מדגיש את ההפרדה בין יהודים לגויים: "שֶׁלֹּא עָשָׂנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת, וְלֹא שָׂמָנוּ כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה. שֶׁלֹּא שָׂם חֶלְקֵנוּ כָּהֶם, וְגוֹרָלֵנוּ כְּכָל-הֲמוֹנָם" – אין סיכוי שמפשט כזה ייאמר ע"י גוי. אבל אז מגיעים לקטע השני, ושם התפילה הופכת לאוניברסלית לחלוטין: "וְכָל-בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ, לְהַפְנוֹת אֵלֶיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ. יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל, כִּי-לְךָ תִּכְרַע כָּל-בֶּרֶךְ, תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן." זה בהחלט משפט שראוי לאדם מאמין שאינו יהודי לאומרו.

נוסח התפילה: מאתר ויקיפדיה

מי חיבר את התפילה הזאת? אמנם אין לנו מסורת ודאית, אך בתשובות הגאונים מופיע יחוס התפילה ליהושע בן נון, כובש הארץ לאחר מותו של משה רבנו. הכיבוש נעשה במלחמות קשות, וגויים רבים גורשו או הושמדו על מנת לאפשר ליהודים להתנחל בארץ. לכאורה, זה ממש "ישראל נגד האומות". אך אם נאמץ את המסורת, אז יתברר לנו שיהושע כבר ראה בעיני רוחו, בזמן כניסה לארץ… את החלק השני של "עלינו לשבח", כלומר היעוד האוניברסלי של עם ישראל, ויכולת השפעת עמנו על טובת כלל האנושות.

איך זה מתחבר להמנון שלנו? אנשי ציבור רבים טענו שמילות "התקווה" אינן מאפשרות לאזרחי ישראל הלא יהודים להזדהות עם ההמנון הלאומי, והפתרון הוא להוסיף בית "אוניברסלי" בסוף השיר. הייתה גם התנגדות לרעיון הזה. אך אם בוחנים אותו מהזווית של "עלינו לשבח", יש בכך הגיון: מתחילים בייחודי ומסיימים בכלל עולמי.

הידעתם? בחלק מהסידורים, צונזר המשפט מהתפילה "שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וָרִיק, וּמִתְפַּלְּלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ", בגלל ש"וריק" בגימטרייה שווה ל"ישו", ומהמשפט התפרש כזלזול באמונה הנוצרית.

לפי המסורת, כל אחד מאבות האומה מייצג מידה אחרת: אברהם – חסד, יצחק – דין, יעקב – רחמים. לכן מוזר לקרוא בתלמוד (שבת פט ב) דברי אגדה בהן יצחק, איש מידת הדין, הוא אב האומה שמלמד זכות על ישראל. הנה הסיפור. ה' פונה לאברהם אבינו: "בניך חטאו לי" – לאברהם אין תשובה טובה. ה' מדלג על יצחק, ופונה ליעקב אבינו: "בניך חטאו" – גם יעקב לא מצליח ללמד זכות. ה' אומר (כאילו באכזבה): "לא בזקנים טעם, ולא בצעירים עצה" – ואז פונה ליצחק אבינו: "בניך חטאו לי". וכאן צפויה לנו הפתעה: יצחיק – שהוא מחזיק במידת הדין – הופך לעורך דין מוצלח, ונותן נאום הגנה מבריק עבור עם ישראל. (לקחתי את הדימוי משיעורו של הרב שלמן ברוך מלמד בנושא)

מה אומר יצחק? בתחילה, הוא מזכיר לה' שהעם קיבל על עצמו את התורה ב"נעשה ונשמע", ולכן הם בניו של ה' ולא רק בניו של יצחק. ואז יצחק ממשיך לנתח את החטא. אדם ממוצע חי 70 שנה, אבל אם מורידים מזה את שנות הילדות (שאין על זה עונש), זמן של שינה, של אכילה, תפילה ובית הכיסא – האדם למעשה אחראי רק על 12.5 שנים של פעילות. ואז שואל יצחק את ה': ועל מספר השנים המועט הזה לא יכול אתה לסלוח להם?

המהר"ל מפראג מביא את האגדה הזאת ב"נצח ישראל" ( פרק יג) ושואל: "ויש לתמוה על המאמר הזה, כי למה לא היה אברהם ויעקב מלמדים זכות על ישראל, והיה מלמד זכות יצחק". איך הדיין הופך פתאום לסנגור? אביא כאן בקצרה משיעורו בנושא של הרב אורי שרקי : "המהר"ל מסביר שביצחק אבינו בא לידי ביטוי עומק הדין, ולא רק מידת הדין הרגילה… כאשר בוחנים את המציאות בעומק הדין, אזי לוקחים בחשבון את כל הגורמים הקשורים לחטא, ואז רואים שהחטא כלל אינו חטא, ויוצאים זכאים על פי עומק הדין." דווקא יצחק, שהוא מחובר למידת הדין ומסוגל להעמיק בחטא – מצליח מתוך כך לבוא עם טיעוני סנגוריה מוצלחים. וברגע שיצחק אומר את דבריו, הם מתקבלים כי ברור מתוך מידותיו שהוא מייצג את האמת.

לפי מילון אבניאון, משמעות הביטוי "מֵסִיחַ לְפִי תומּוֹ" היא "מספר דבר בלי להתכוון, מגלֶה סוד בהיסח-הדעת מתוך תמימות". המקור הוא בתלמוד הבבלי. אבל מה המשמעות של הביטוי שם? הרעיון שהוא מבטא: ניתן במצבים מסוימים לקבל עדות של אדם שנאמרת באופן תמים, גם אם העדות אינה קבילה לפי הכללים המשפטיים הרשמיים. להלן ההסבר.

ההלכה קובעת כללים נוקשים למתן עדות בבית דין: בדרך כלל צריך לפחות שני עדים, הם צריכים להיות "כשרים" ולא מעורבים אישית, ונדרש לחקור אותם לפי הכללים. אך יש מצבים (לצערנו וזה קורה גם בימנו) שחשוב לקבוע עובדה מסוימת מבחינה משפטית – כגון קביעת מותו של אדם – ויש עדויות תומכות, אך הן לא עומדות בכל הכללים. כאן ניתן להקל, לפי הכלל של "מסיח לפי תומו": גם עדותו של עד אחד – ואפילו שלא נחשב "כשר" – מתקבלת, בתנאי שהעד אומר דברים בתמימות.

ההיגיון שבדבר: אם דבריו של עד נאמרו "דרך אגב" מתוך שטף דיבור טבעי, ולא במטרה להעיד ולקבוע תוצאה משפטית – לעד כזה לכאורה לא היה עניין לשקר, ויש סבירות גבוהה ביותר שהוא דובר אמת. זה בדיוק המעשה בתלמוד (יבמות קכב): קבוצה של יהודים נאלצה להשאיר חבר חולה במלון, וכשחזרו למלון – בעלת המלון סיפרה שחברם נפטר: "״זֶה מַקְלוֹ, וְזֶה תַּרְמִילוֹ, וְזֶה קֶבֶר שֶׁקְּבַרְתִּיו בּוֹ״". כיוון ש"וּמְסִיחָה לְפִי תּוּמָּה הָיְתָה", החברים קיבלו את העדות.

חודש אלול נקרא "חודש הרחמים והסליחות". מנהג הספרדים הוא להתחיל לומר סליחות מיד אחרי ראש חודש אלול. ומה עם האשכנזים? לפי המנהג שלהם, אומרים פחות. הרבה פחות.

האשכנזים תמיד מתחילים במוצ"ש, ואומרים סליחות לפחות ארבעה ימים לפני ראש השנה. כך שאם ראש השנה יוצא בחמישי או בשבת, מתחילים במוצ"ש לפני ראש השנה. אם החג יוצא בימים שני או שלישי, מקדימים בעוד שבוע אך מתחילים במוצ"ש. ומה עם שאר האפשרויות? הדבר אינו אפשרי בלוח השנה שלנו, לפי הכלל 'לא אד"ו ראש' – ראש השנה לעולם לא נופל על ימים א', ד' ו'.

לפיכך, בשנת 2025 מתחילים את הסליחות במוצ"ש ה 13.09.25

ולמי שרוצה להעמיק: למה לפחות ארבעה ימים? הרב מלמד ב"פניני הלכה" (ראו הערה לדף זה) מסביר שימי אמירת הסליחות קשורים למנהג התענית לפני יום כיפור. נהגו לפחות 10 ימי תענית, ובגלל שבין ראש השנה לכיפור אפשרי להתענות רק 6 ימים, אז צריך להוסיף 4 ימים לפני ראש השנה, באלול.

לא רבים מבני זמננו מצליחים להטביע חותם ממשי בעולם לימוד התורה. אחד מהם הוא הרב פנחס קהתי (1901-1976), המחבר של הפירוש למשנה שהתקבל בחוגים רחבים של ציבור הלומדים. פנחס קהתי עלה לארץ בשנות ה 30 של המאה ה 20, והתפרנס מעבודה בבנק וכן כרכז בתנועת נוער. בשלב מסוים הוא הבין שלא קיים פירוש למשנה שמתאים ללומד העכשווי: אמנם נכתבו פירושים למשנה במהלך הדורות, אך הם לא מתאימים לקורא הישראלי. אז הוא התחיל להוציא פירוש משלו.

המשנה נכתבה בארץ ישראל ונחתמה לפי המסורת ע"י רבי יהודה הנשיא בסוף המאה ה 2 לספירה. היא כתובה בעברית. לכאורה, הטקסט אמור להיות מובן ברובו לקורא. אמנם העברית המודרנית קרובה יותר לתנ"ך מאשר לשפת חז"ל, אך זה לא המכשול העיקרי בלימוד. המשנה נכתבה בסוג של קצרנות. מעבר לקושי להבין מילים מסוימות, לקורא קשה להבין את הרקע של הדיון ולתפוס את ההקשר המדויק. המידע הזה פשוט לא בטקסט. במשנה יש מעט סיפורים והסברים. כמו שנהוג לומר, החומר קצת "יבש".

הרב קהתי נשאר נאמן בפרשנותו למקורות הקלאסיים. הוא כתב הקדמות לפרקים והוסיף פירושים וביאורים בשפה ברורה, שחלקם לשוניים וחלקם מסבירים את מהות הדיון לפי התלמוד והפרשנים המאוחרים, וגם התייחס לקביעת ההלכה למעשה. אצל קהתי כל משנה הופכת לסיפור ברור ומעניין, ומי שרוצה – יש לו לאן ללכת ולהעמיק. כמובן, גם הטכנולוגיה נכנסת לתמונה: יש היום אפליקציה לטלפון שמכילה את הפירוש. הנה צילום מסך מהטלפון שלי:

רוצים לקרוא על עוד מהפכות: פירוש שטיינזלץ לתלמוד בעברית וכן מפעל הדף היומי?

כך התחיל רבנו אשר בן יחיאל (רא"ש) פיסקה בה הסביר שמותר לחלוק על דברי הגאונים: "אפילו חכמים שבכל דור ודור שאחריהם לאו קטלי קני באגמא הן [לא קוטלי קָנִים באגם הם] …" . כוונת המשפט היא שהרבנים הם אנשים חכמים, ויש להם היתר בנסיבות מסוימות לחלוק על פסיקת הדורות הקודמים. אך מה מקור הביטוי "קוטלי קנים"?

הביטוי נמצא בשימוש כבר בתלמוד. כנראה שבתקופה ההיא קיצוץ הקנים הייתה עבודה פשוטה ונחותה, ומי שעסק בה שימש כדוגמא לאדם פשוט ושאינו משכיל. בסנהדרין לג א מסופר על הדיון בין שני חכמים, רבינא ורב אשי (שהם היו מסדרי התלמוד הבבלי, לפי חלק המסורות). רבינא שואל: האם אתה אני גם נחשבים לחכמים שאסור לטעות בדבריהם? עונה לו רב אשי "אטו אנן קטלי קני באגמא אנן" [וכי אנו קוצצי קנים באגם אנחנו], כלומר, הלא גם אנחנו חכמים, וגם הכרעתנו בעלת משקל.

אילו עוד דרכים יש לרבנים על מנת לבטא רעיון שמותר להם לחלוק על דברי הקדמונים? מה זה "ננסים עומדים על כתפי ענקים"? מוזמנים לקרוא.