כתבנו בעבר שהתנ"ך ממעט לעסוק בשאלות הישארות הנפש ותחיית במתים, וכאשר חכמי התלמוד מחפשים את ההוכחות לאמונת העולם הבא בטקסט, הם מתקשים למצוא פסוק מפורש. כמובן, אין הדבר אומר כלל שהאמונה בעולם הנשמות לא הייתה קיימת כלל. רק שלא דיברו על זה מפורשות. יתכן, ואפילו סביר, שהנביאים והחכמים בזמן התנ"ך כן סברו שהנשמה נצחית. ננסה לבחון מספר קטעים ופסוקים. האם נמצא ראייה חד משמעית?
האם "חזון העצמות היבשות" של יחזקאל מדבר על תחיית המתים? יתכן, אך הראינו כאן שסביר יותר לפרש אותו לכיוון הלאומי דווקא: העצמות שקורמות עור וגידים הם עם ישראל שחוזר לארצו ולעצמאותו המדינית.
יש כמובן סיפור של בעלת האוב בספר שמואל: אישה מעלה בפני שאול המלך את רוחו של שמואל הנביא (שכבר נפטר), ואז שאול ושמואל מנהלים שיחה של ממש. מכאן ניתן לפחות להכיר בנוכחות הרעיונות של עולם הנשמות והופעת רוח הנפטר. אם כי לפי שיטת הרמב"ם לפחות, כל סיפורי המאגיה והעלאה באוב אינם אלא רמאות.
ב"תפילת חנה" נאמר: (שמואל א ב ו): "ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל". ניתן להבין את הביטוי "מוריד שאול ויעל" כאמונתו ביכולת האל להחיות מתים. אך יתכן ויותר פשוט להבין את הביטוי שהקבלה ל"ממית ומחייה", כלומר האמירה והחיים והמוות הם בידי האל.
בספר איוב, אליהוא פונה לאיוב במילים: (איוב לג כט-ל): "הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר. לְהָשִׁיב נַפְשׁוֹ מִנִּי שָׁחַת לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים." אפשר בהחלט לראות כאן רמז לגלגול הנשמות, ובדרך זו מפרש הרמב"ן. אך לא חייבים לפרש כך: ניתן לומר בפשטות שה' מסוגל להציל אדם מספר פעמים ממצב של מחלה מסוכנת או סכנת מוות.
בתורה (במדבר כג י) מובאת אמרת בלעם: "… תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ". בפשט הוא מדבר על מותו בעולם הזה, אך רבי יהודה הלוי (כוזרי מאמר ראשון כטו) מפרש שבלעם (המכונה שם "איש נוכרי") מתכוון לכך שאחריתו תהיה כמו של עם ישראל במובן של נצחיות הנשמה.
אולי נסיים בפסוק המובהק ביותר בו גם מסתיים גם הדיון בתלמוד במקורות העולם הבא, והוא מספר דניאל, מתקופת גלות פרס (דניאל יב ב): "וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם." – כאן יש התייחסות ברורה לתחיית המתים, וגם לעולם הבא שלא כולם יזכו להגיע אליו.
