משיח ואליהו: שת"פ בהנהגה בזמן הגאולה

מי יוביל את ישראל בזמן הגאולה העתידית? יש לנו מסורת על מלך המשיח מצד אחד, ועל בוא אליהו הנביא מצד שני. איך תיראה ההנהגה? המהר"ל מפראג בפרק נ"ג של "נצח ישראל" מציע גישה מעניינת שמשווה את הגאולה לעתיד לבוא מול גאולת מצרים. משה רבנו כידוע הוביל את העם ביציאת מצרים, אך למה היה צורך גם בשיתוף אהרון אחיו בתהליך? או בלשונו של המהר"ל: "ולכך מה שתמצא בגאולה ראשונה [מצרים] שהיו הגואלים שניים, שהם משה ואהרן, אל תאמר כי היה זה במקרה."

מתברר שביציאת מצרים לא היה מספיק לאחד את העם רק ע"י המנהיגות של משה, אלא היה הכרח גם בפעולה המחברת את חלקי העם: "כי על ידי אהרן נתקשרו ולא היה פירוד ביניהם, ומשה היה מלך להם". התפקיד של אהרון היה ביצירת החיבור הזה: "וכנגד זה היה אהרן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום בין איש לחברו" – וזה לפי המשנה באבות (א יב), בה הילל מתאר את אהרון כ"אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה". משה, כמנהיג הדור וכנותן התורה, לא היה יכול לדאוג לאהבה ולשלום טוב כמו אחיו.

המהר"ל ממשיך: "לעתיד תהיה הגאולה גם כן על ידי שניים, האחד הוא המלך המשיח, שהוא יהיה מאחד ישראל… כמו שהיה משה… והשני אליהו, שלא יהיה ענינו, רק לחבר ולקשר ולסדר את ישראל הכל בחיבור אחד". למרות שאליהו בחייו היה אדם קפדן וקשה, יש מסורת על כך בבואו לפני הגאולה הוא יבוא לפתור את המחלוקת בעם, או כדברי חכמים על משימתו של אליהו: "לקרב אבל לא לרחק", "להשוות המחלוקת", "לעשות שלום ביניהם".

כנראה שקשה למנהיג להיות רגיש לחיבור בין חלקי העם, ולכן להתחלק בשלטון עם מנהיג נוסף שהוא בעל יכולות החיבור ויישוב המחלוקות. מסכימים?

תקע בשופר גדול לחירותנו: מי היוזם של קיבוץ הגלויות?

אנו אומרים בתפילה: "תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ, וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵינוּ, וְקַבְּצֵנוּ מְהֵרָה יַחַד מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ לְאַרְצֵנוּ". מהי אותה התקיעה בשופר המבשרת את קיבוץ הגלויות? לכאורה, התפילה מופנית אל ה', אז אולי עלינו היה להמתין עם העלייה לארץ עד שה' בעצמו יתקע בשופר ויקרא לנו? אבל רגע, לרוב הטקסטים של התפילה יש מקור בתנ"ך, אולי כדאי לבחון אותו?

בנבואת ישעיהו (כז יג) נאמר: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָ͏ִם." לפי הנביא, קול השופר יישמע לפני שהיהודים יחזרו לארץ. אך בפסוק נאמר "יִתָּקַע" – כך שלא ברור בעצם מי יהיה התוקע, כאילו השאלה הזאת נשארת פתוחה להכרעה בעתיד. ואולי הזמן שלנו הוא העתיד?

וזה המשפט המפורסם שכתב אחד מ"מבשרי הציונות", הרב צבי קלישר ב"דרישת ציון": “גאולת ישראל אשר אנחנו חוכים לה, אל יחשוב החושב כי פתאום ירד ה’ יתברך משמים ארץ, או ישלח משיחו לתקוע בשופר גדול על נדחי ישראל ..כי אם מעט מעט תבוא גאולת ישראל.. כי ראשית הגאולה על ידי התעוררות רוח נדיבים ועל ידי רצון המלכויות”. ההבנה שהתקיעה הגורלית יכולה לבוא מתוך התעוררות העם לרעיון הציוני – הכריעה את מהלך ההיסטוריה שלנו.

רוצים לקרוא מה בין הרצל למבשרי הציונות?

הרב קלישר כתב "מעט מעט תבוא גאולת ישראל", היום נהוג לומר בארמית "קמעא קמעא".

"ושמחת בחגיך": אפשר לשמוח כשצריך?

מצוות השמחה בחג נאמרת בתורה בהקשר של חג הסוכות דווקא: (דברים טז יג-יד): "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ." אמנם חז"ל הרחיבו את המצווה לחגים נוספים מן התורה, אך רק בסוכות מדובר ב 7 ימים שלמים בהם "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ".
מספרים בשמו של הגאון מווילנה שהמצווה הזאת היא הקשה ביותר בתורה, כי באמת קשה להיות בשמחה 7 ימים ברצף. האם אנו מסוגלים לשמוח כי שאנו מצווים על לכך? היש לאדם דרך לינוק את השמחה מחוויית החג? או שזה מבחן כמעט בלתי אפשרי?

רוצים לשמוע סיפור חסידי על השמחה בסוכות?

עבודה צורך גבוה: משמעות

הביטוי "עבודה צורך גבוה" מבטא את הרעיון המעשים שלנו – קיום המצוות, לימוד התורה, תפילה, מעשים טובים – משפיעים על העולמות העליונים, כך שה' זקוק להם במידה מסוימת. רגע, האם ניתן בכלל לומר שה' זקוק לנו? מבחינה פילוסופית יש כאן קושי, הרי לא הגיוני לייחס לו חיסרון כלשהו. הדרך הפשוטה להסביר את הרעיון: ה' ברא את העולם שבו לאדם יש תפקיד משמעותי, ולכן העולם זקוק לנו ובמובן הזה גם ה'.

מקור הביטוי כנראה ספרו "עבודת הקודש" של הרב והמקובל מאיר אבן גבאי, שם הוא כותב (חלק ב פרק טז): "… שהעבודה צורך גבוה לא צורך הדיוט בלבד,… ובזה תבנה ותכונן התורה ומצותיה, ומזה יובן חיוב קבלתה לעם הנבחר והאזהרות הבאות בה על קיומה, והשכר העצום להוגה בה תמיד ושומר מצותיה, והעונש המופלג לעובר עליה ומבטל מצותיה", ובהמשך: "ולפי שתכלית בריאת האדם היה לצורך גבוה, כלומר לתקן הדמות, לכך נעשה בדמותו…".

נדבר על התפילה לרגע. לכאורה, איך אדם מרשה לעצמו להתפלל על משהו (כגון על הפרנסה, או על אדם חולה), הרי לא סביר לחשוב שה' לא מודע לבעיה? האם ה' צריך… תזכורת? אך אפשר לתת טעם לפי האמרה בתלמוד (יבמות סד א) לפיה ה' "מתאווה לתפילתם של צדיקים": ה' ברא את העולם כך שמאמץ התפילה שלנו נדרש! רב חיים מוולוז'ין מפרש ב"נפש החיים" (שער ב, י): "והוא מעורר בקולו דלתתא [מלמטה] את הקול העליון קול גדול הידוע בזוהר… שלקול תפלת האדם מתעורר לעומתו הקול העליון". העולמות העליונים מתעוררים מתפילת האדם הצדיק.

מומלץ מאוד להקשיב לקטע הקצר על משל הצ'ולנט (חמין), בו הרב אורי שרקי מסביר איך יתכן שה' זקוק לנו:

הרב אורי שרקי על סוד הצ'ולנט

שמיני עצרת או שמחת תורה? הסבר

בקיצור: בארץ ישראל מציינים את שמיני עצרת ואת שמחת תורה באותו היום (היום השמיני אחרי חג הסוכות). בחו"ל נוהגים שני ימי חג, אז הראשון הוא שמיני עצרת, והשני שמחת תורה.

בתורה כתוב (במדבר כט לה): "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ." מכאן שם החג "שמיני עצרת", שהוא מצווה מן התורה. "שמחת תורה" קשורה לציון סיום ותחילת המחזור השנתי של קריאת התורה, שהוא מנהג מאוחר יותר (מנהג ארץ ישראל המקורי היה לקרוא את כל התורה בשלוש שנים, והחלוקה השנתית היא מנהג בבלי שהיום התקבל על כולם). אך בחו"ל נהגו "יום טוב שני של גלויות" וחגגו את רוב המועדים יומיים. ולכן נקבע הפיצול: היום הראשון של החג בגלות נקרא "שמיני עצרת", והשני "שמחת תורה". בארץ ישראל יש יום חג אחד, וכך יש לו שני שמות, ורבים מכנים אותו "שמחת תורה" כי השם הזה יותר קליט.

כמובן, הימים האלה אינם ימי חג הסוכות שהם שבעה ימים בלבד: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת." (ויקרא כג מב). לכן בשמיני עצרת / שמחת תורה לא יושבים בסוכה. היום האחרון (השביעי) של חול המועד סוכות נקרא "הושענא רבה".

"

האם מותר לנו לקבוע את לוח השנה והחגים?

ידוע שבימים עברו ראשי החודשים נקבעו לפי ראית הירח בשמיים, כאשר העדים שראו את הירח הצעיר היו מגיעים לבית הדין, והדיינים היו שומעים את העדויות ומכריזים על ראש החודש. כמובן, החלטה זו קובעת גם את ימי החגים, כולל יום כיפור (שהוא העשירי בחודש תשרי). ומה אם בית הדין טועה? מעשה כזה תואר במשנה (ראש השנה ב ח): שרבן גמליאל (שהיה נשיא בית הדין) קיבל עדות שלא תיתכן מבחינה אסטרונומית. רבי יהושע חלק על הקביעה של הנשיא, אך רבן גמליאל כפה את דעתו על רבי יהושע.

מה ההסבר לכך? בתורה (ויקרא כג ד) נאמר: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם." והחכמים דרשו: במקום אֹתָם תקראו אַתֶּם (שינוי בניקוד). אַתֶּם תקראו את המועדים! לבית הדין ניתנת הרשות לקבוע את לוח השנה, וגם אם טעו – חייבים לקבל את הסמכות של בית הדין בנושא.

בימנו כבר לא נוהגים את מנהג קידוש החודש לפי הלבנה, אלא משתמשים בלוחות שנה "מוכנים מראש", כאשר יש כללים לקביעת יום ראש השנה (א' בתשרי) לפי מולד הירח האסטרונומי. אגב, הבעיות לא נגמרו בכך: במאה ה-10 בזמנו של הרב סעדיה גאון הייתה מחלוקת בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל על קביעת ראש השנה. כך או כך, בשורה התחתונה בני האדם הם שקובעים את לוח השנה הסופי.

איך אפשר להבין זאת מבחינה אמונית? ניתן לעשות השוואה בין קביעת השבת למועדים. שבת היא זכר למעשה בראשית בו אדם כמובן לא היה שותף, ולכן אין לנו "מילה" בקביעת יום השבת. לעומת זאת, החגים הם זכר למאורעות בהם האדם נטל חלק (גם ביציאת מצרים עם ישראל ומנהיגיו עשו מעשים!). אז אמנם נצטווינו בתורת ה' על ה"מסגרת" של המועדים, אך מתוך השותפות במעשה ניתנה לנו הזכות לקבוע את המועד המדויק בעצמנו.

כתבנו כאן על משימת האדם בעולם. ואיך יום העצמאות משתלב בתפיסה הזאת?

מה זה "פחד יצחק"?

הצירוף "פחד יצחק" מופיע פעמיים בספר בראשית. המקרה הראשון בדברי יעקב ללבן הארמי: (בראשית לא מב) "לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ." השני מופיע בהמשך, שם יעקב נשבע לפני הפרידה מלבן (בראשית לא נג): "אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם וֵֽאלֹהֵ֤י נָחוֹר֙ יִשְׁפְּט֣וּ בֵינֵ֔ינוּ אֱלֹהֵ֖י אֲבִיהֶ֑ם וַיִּשָּׁבַ֣ע יַעֲקֹ֔ב בְּפַ֖חַד אָבִ֥יו יִצְחָֽק".

מה פירוש הביטוי? דרך אחת להבין אותו: "פחד יצחק" מתייחס למי שיצחק פחד מפניו, כלומר ליראת ה'. סביר שיעקב העדיף לא להישבע מול לבן בשם ה', אלא לעשות זאת דרך אזכור אביו. פירוש אחר (משלים) הוא שהביטוי מתייחס למעשה עקידת יצחק. אמנם עיקר הדיון בעקידה הוא מסביב לניסיונו של אברהם אבינו, אך נזכור שלפי חלק מהפירושים יצחק לא היה ילד קטן כשנעקד על המזבח, ומעשה זה השאיר בו רושם גדול. מאמרו של יאיר ברקאי מביא עוד מדברי המפרשים.

ויש לפחות 2 ספרים חשובים שנושאים את השם הזה: האינציקלופדיה העברית מהמאה ה-18 של הרב יצחק למפרונטי, וסדרת ספרים במחשבת ישראל פרי עטו הרב יצחק הוטנר, בן המאה ה-20. שמתם לב מה היה שמם הפרטי של שני המחברים הללו?



הרצל מול "מבשרי הציונות": מיהו אבי הרעיון?

אפשר למצוא (בעיקר בחוגים דתיים) טענות על כך שתאודור הרצל מקבל "קרדיט" גדול מדי כהוגה הציונות המדינית, בעוד שהתרומה של "מבשרי הציונות" הדתיים הושכחה. מדובר בעיקר בשני רבנים חשובים: הרב יהודה אלקלעי מסרייבו, והרב צבי הירש קלישר מפרוסיה. שני הרבנים הללו (שפעלו במאה ה 19) אכן תרמו לניסוח התיאורטי של הרעיון של הציונות המדינית. שניהם לא הסתפקו בכתיבה העיונית-למדנית, ופעלו למען הקידום המעשי של הציונות כמיטב כוחותיהם. אז היכן האמת ההיסטורית?

קשה לשפוט, ובכל זאת… צריך להכיר בכך שהרצל לא הגה את רעיון המדינה היהודית בחלל ריק, וקדמו לו רבים וטובים. אך אין ספק שהרצל התקדם הרבה יותר רחוק מקודמיו. בתור משפטן, עיתונאי ואדם בקיא במדעי המדינה – הוא הצליח הן לגבש חלקים משמעותיים מהעם היהודי מאחורי הרעיון והתנועה הציונית, והן להגיע לשליטי העולם עם המסרים שלו. כך שבהחלט יש מקום לראות בהרצל את מייסד התנועה הציונית.

אך בוויכוח הלגיטימי של "מי קדם למי", אסור לקבל את הניסון של יצירת הניגוד בין הרצל לבין היהדות (שהצבת הדמויות הרבניות במקומו אולי נועדה לכך). הרצל אמנם לא היה קרוב ליהדות מצד קיום המצוות, אך כל פועלו בא מתוך ההזדהות העמוקה עם היהדות כאומה, והרצון העז שלו להיטיב עם עמו. במובן הזה, המחשבה של הרצל הייתה יהודית. אני ממליץ בחום לקרוא את הספר "הרצל – קריאה חדשה" של יצחק וייס, שעוסק בנושא ושובר את המיתוס של "יהודי מתבולל" חלש הזהות.

ולמי שמעדיף סרטונים: הרב אורי שרקי מסביר על הרצל והיהדות (וגם מזכיר את הרב קוק) בסרטון קצר:

הרב שרקי – הרצל והיהדות

יהודים ביום כיפור: בין אלכסנדריה של פעם לתל אביב של היום

בחברה היהודית בישראל, יום כיפור הוא המועד המשמעותי ביותר בו רבים כל כך מצטרפים למעגל קיום המצוות. ביום הזה ציבור כדול צם ומתפלל, וגם אלה שלא – בדרך כלל נמנעים מנסיעה ברכב. אגב, מבחינה הלכתית-למדנית, אולי אין בכך הגיון: לפי דין ההלכה, מחלל שבת חייב סקילה, ולו מחלל יום הכיפורים נענש רק בכרת ולא במיתה. ואף על פי כן יום כיפור דווקא נתפס ע"י יהודים רבים כיום הקדוש ביותר בשנה, ודווקא בו מקפידים לקיים את מצוות ה"עשה" וה"לא תעשה".

מסקרן שמצב זה אינו חדש, וכבר מתואר בכתבי פילון האלכסנדרוני, יהודי חכם וחשוב שחי לפני כאלפיים שנה בעיר אלכסנדריה באימפריה הרומית (היום מצרים). בספרו "על החוקים לפרטיהם" (הנה קישור לפסקה באנגלית) הוא כותב: "ובעשירי [לחודש תשרי] יש צום שנשמר באדיקות לא רק ע"י החרדים לקודש ויראי השמיים, אלא גם על ידי כאלה שאינם מקיימים טקסי דת בשאר חייהם". ממש כמו בימנו.

אולי יש משהו מיוחד ביום של כפרת החטאים שמאפשר לאחד את מרבית העם וליצור מרחב ציבורי ערכי משותף. ומה עם מנהג התקיעה בשופר – האם הוא מיוחד לכיפור?

"ואפילו בהסתרה": על מה השיר?

"אֲפִילוּ בְּהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַהַסְתָּרָה בְּוַדַּאי גַּם שָׁם נִמְצָא הַשֵׁם יִתְבָּרֵךְ" – מילות השיר נכתבו ע"י… רבי נחמן מברסלב. על מנת להבין את פשר המילים, נתחיל במאמר מהתורה: (דברים לא יח): "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים." הפסוק מתחבר לדרשה המפורסמת בתלמוד (חולין קלט ב) : "אסתר מן התורה מנין?" – כלומר, איפה בתורה נרמז הסיפור של מגילת אסתר? הפסוק שלנו רומז שבעתיד ה' ינהג מנהג "הסתר פנים", וזו בדיוק המציאות של מגילת אסתר שמתרחשת בחשכת הגלות, כשבאופן גלוי המלך אחשוורוש מנהל את העולם, ונוכחות ה' לא נראית לעין.

עמוק בתוך הגלות, וקצת לפני רבי נחמן: סבו, מייסד החסידות הבעל שם טוב, מסביר (וילך ד') שעצם ההסתרה איננה בהכרח דבר רע: אם אדם יודע שה' "מסתתר", "אז הוא נכנע מלפני השם יתברך ומבקש מלפניו"– גם אם אין נוכחות ישירה של ה', מתוך מודעות לקיומו של "משחק המחבואים" הזה יכול אדם לעשות תשובה. הבעיה היא עם ההסתרה הכפולה (הַסְתֵּר אַסְתִּיר) – "פירוש, ההסתרה עצמה אני אסתר, ולא יוודע שהוא הסתרה". הקושי בעולמנו הוא שאדם אפילו לא מודע לכך שה' "מסתתר "מתחבא", ולכן לא מוצא דרך אליו.

ואז בא רבי נחמן… בליקוטי מוהר"ן (תורה נו, ג) הוא חוזר על הרעיון של סבא שלו שההסתרה של ההסתרה מונעת מאדם למצוא את הדרך אל ה', אך ממשיך :"אֲבָל בֶּאֱמֶת אֲפִילּוּ בְּכָל הַהַסְתָּרוֹת, וַאֲפִילּוּ בְּהַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹך הַסְתָּרָה בְּווַדַּאי גַּם שָׁם מְלֻבָּשׁ הַשֵּם יִתְבָּרַך, כִּי בְּוַודַּאי אֵין שׁוּם דָּבָר שֶׁלּא יִהְיֶה בּוֹ חִיּוּת הַשֵּם יִתְבָּרַך". בגישה הכוללנית של רבי נחמן, לא תיתכן המחשבה שיש מקום בו ה' אינו נמצא כלל, אלא "יֵשׁ שָׁם גַּם כֵּן הִתְלַבְּשׁוּת הַתּוֹרָה אַך שֶׁהוּא בְּהֶעְלֵם וּבְצִמְצוּם גָּדוֹל בִּבְחִינַת הַסְתָּרוֹת." ה' נוכח בכל מקום, ולו בהעלם ובצמצום. על כך השיר.

הסתרה בתוך הסתרה: גרסת יובל דיין, המילים של רבי נחמן מברסלב