האם הרבנים הצליחו במקום שבו נביאי ישראל נחלו כישלון? כך בהחלט ניתן להבין את המאמר של הרב קוק "חכם עדיף מנביא". אמנם הביטוי "חכם עדיף מנביא" מופיע כבר בתלמוד, אך הרב קוק נותן לו פירוש בראייה ההיסטורית. וכך הרב מתאר את תפקיד הנביאים: "הנבואה ראתה את זרם הקלקלה הגדולה של עבודה זרה בישראל ומחתה נגדו בכל עז, את הדרת נעם ד' אחד אלוהיו ותתארהו בכל יופי וזהר, את ההשחתה של כל הפרעות המוסריות, ריצוץ דלים עושק אביונים, רצח וניאוף, חמס ושוד…" – נביאי ישראל נלחמו בכל התופעות הרעות הללו. אך מה הייתה התוצאה ההיסטורית של המאבק?

השיר "יחזקאל" נותן את התשובה המצערת: "איזה מילים ואיזה ביטויים, אך העם צחק לו ורץ לבילויים!". למה? הרב קוק משווה את הנביאים למשוררים שפועלים באמצעות "הכוח המדמה החם והעז". דברי הנביאים השיריים "החוצבים להבות אש" אמנם הצביעו על תחלואי החברה, אך לא "נכנסו לפרטים" של הצד המעשי של התיקון הנדרש. מי כן עסק בפרטים הללו? אלה היו החכמים (הרבנים) שטיפלו בפרטי ההלכה, או בלשונו של הרב "המצוות המעשיות כולן ופרטי הלכותיהן, בכל דיוקם הנמרץ". בחשבון ההיסטורי, דווקא ההלכות הפרטניות האלה הצליחו להעמיד דגם של יהודי מתוקן יותר מבחינה מוסרית. "מה שלא עשתה הנבואה, … ,עשו החכמים בהרחבת התורה, בהעמדת תלמידים הרבה ובשנון החוקים הפרטיים ותולדותיהם.". חכם עדיף מנביא: במבחן התוצאה, עולם ההלכה ה"משעמם" הצליח יותר מעולם הדמיון הנבואי.

האם זה סוף הסיפור? ממש לא. הרב קוק חי בדור בו יהודים ניתקו בהמוניהם את המחויבות לעולם ההלכה ה"משעמם". מה שהספיק לדורות הקודמים – לא התאים לדורו. וכך הוא כתב: "על כן באחרית הימים שצמיחת מהלך שיבת אור הנבואה תתחיל להופיע, "אשפוך את רוחי על כל בשר", אז שנאת הפרטים תתגבר". צרכי הדור מחייבים לא להישאר רק בעולם הטכני של הפרטים, אלא לחזור לגדלות התפיסה הנבואית.

האם כל אחד נענש לפי חטאיו, או שהבנים עלולים לסבול עונשים בגלל שאבותיהם חטאו? האם יש אחריות מוסרית לכל דור ודור גם על פשעי הדורות הקודמים, או שהצדק מחייב שכל אחד יישא באחריות על מעשיו בלבד?

בתורה יש פסוקים לכאן ולכאן. גם (דברים כד טז) "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ.", אך גם (שמות לד ז) "… פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים.". איך ליישב את הסתירה?

התלמוד הבבלי (סנהדרין כז ב) נותן לתשובה יפה: הבנים נענשים על חטאי אבות רק "כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם", כלומר ממשיכים בעצמם את המעשים הרעים של הדורות הקודמים. עכשיו זה מסתדר מהבחינה המוסרית: אם הדור מצליח לעזוב את הרשע של אבות אבותיהם – הם לא נענשים. אין "מַכְּתוּבּ", והכל תלוי בבחירה של האדם ושל העם אליו הוא משתייך.

רלוונטי יותר מתמיד כשבוחנים את האנטישמיות בעולמנו מול הדורות הקודמים.

מקור הביטוי "ארץ אוכלת יושביה" הוא בפרשת המרגלים בתורה. משה שולח את המרגלים לתור את ארץ ישראל. המרגלים חוזרים ומספרים שאמנם אכן היא ארץ "זבת חלב ודבש" אך יושבים שם עמים חזקים ולא ניתן לכובשה. במדבר יג פסוק לב: "וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת". ברור מההקשר שמשמעות הביטוי היא שלילית.

צריך את כוח הפרשנות של רבי נחמן מברסלב על מנת להפוך את הביטוי לחיובי, וזה אכן קורה בתורה קכט בליקוטי מהר"ן. רבי נחמן מסביר תחילה כי הטבע של המזון הנאכל הוא להתחבר עם מי שאוכל אותו. ואז הרבי דורש את המילה "ארץ" בתור "אמונה", על בסיס הפסוק (תהילים לז ג): "בְּטַח בה' וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה." "ארץ אוכלת יושביה" מקבל בדרשה הזאת משמעות אחרת: אדם הופך מעין "מזון" עבור הארץ, הארץ "מעכלת" את האדם ונותנת לו כוח אמונה גדול. "כִּי הִיא 'אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ', שֶׁהַיּוֹשֵׁב שָׁם נֶאֱכָל אֶצְלָהּ, וְנִתְהַפֵּךְ לְמַהוּתָהּ הַקָּדוֹשׁ וְעַל כֵּן אֲפִילּוּ 'הַמְהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן עוֹלָם הַבָּא' כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שָׁם." לארץ ישראל יש כוח לחזק את האמונה.

אך האם הדבר באמת מובטח? לא בדיוק. בהמשך אומר רבי נחמן כך: "אַךְ אַף עַל פִּי כֵן הָעִקָּר תָּלוּי בְּרָצוֹן". לארץ יש יכולת השפעה לטובה, אך אם אדם בה בגישה שמתנגדת לקבל את הקדושה, זה לא עובד אוטומטית. "אַךְ אִם אֵין רְצוֹנוֹ כְּלָל לַעֲבד אֶת הַשֵּׁם, לא יוֹעִיל לוֹ שׁוּם הִתְקָרְבוּת לְצַדִּיקִים וְהוּא בְּחִינַת מָזוֹן שֶׁאֵינוֹ נִתְהַפֵּךְ לַנִּזּוֹן". לאדם יש חופש בחירה לגבי דרכו, והישיבה בארץ לא יכולה לבטל זאת.

אז מתברר שהביטוי סלע המחלוקת קשור במקורו לשאלה אקטואלית עד מאוד: האם על מנהיג להעדיף את טובת המדינה על פני טובת המפלגה או הסיעה? הסיפור מתואר בשמואל א בסוף פרק כג. שאול המלך רודף במדבר יהודה אחרי דוד ואנשיו. הצבא של שאול קרוב מאוד לתפוס את דוד. אך בדיוק אז (פסוק כז): "וּמַלְאָךְ בָּא אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר מַהֲרָה וְלֵכָה כִּי פָשְׁטוּ פְלִשְׁתִּים עַל הָאָרֶץ.".

מה שאול אמור לעשות בתור מלך? האם להמשיך לרדוף אחרי דוד אויבו, או לנטוש את המרדף ולהתארגן עם צבאו למלחמה נגד האויב החיצוני (פלישתים)? הבחירה של שאול מופיעה בפסוק הבא (כח): "וַיָּשָׁב שָׁאוּל מִרְדֹף אַחֲרֵי דָוִד וַיֵּלֶךְ לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים עַל כֵּן קָרְאוּ לַמָּקוֹם הַהוּא סֶלַע הַמַּחְלְקוֹת". שאול מעדיף את טובת הגנת המדינה ועוזב את המרדף אחרי דוד! וזה קרה במקום שנקרא "סלע המחלוקת".

אפשר לתת פירוש ל"מחלוקת" בפשטות בתור סלע שחלק (הפריד) בין מחנה שאול למחנה דוד. אך רש"י בפירושו לפסוק מביא כיוון עמוק יותר :"שהיה לבו של שאול חלוק לשתי דעות אם לשוב להציל את ארצו מיד פלישתים או לרדוף ולתפוש את דוד". המחלוקת שמדובר בה הייתה למעשה בתוך ליבו של שאול: באיזו דרך לבחור.

פרק ל"ז בנבואת יחזקאל מתאר את מה שמכונה "חזון העצמות היבשות". הנביא רואה בחזונו ביקעה מלאה בעצמות יבשות. ואז העצמות הללו קמות לתחייה! "כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י ה' לָעֲצָמ֖וֹת הָאֵ֑לֶּה הִנֵּ֨ה אֲנִ֜י מֵבִ֥יא בָכֶ֛ם ר֖וּחַ וִחְיִיתֶֽם׃ ווְנָתַתִּי֩ עֲלֵיכֶ֨ם גִּידִ֜ים וְֽהַעֲלֵתִ֧י עֲלֵיכֶ֣ם בָּשָׂ֗ר וְקָרַמְתִּ֤י עֲלֵיכֶם֙ ע֔וֹר וְנָתַתִּ֥י בָכֶ֛ם ר֖וּחַ וִחְיִיתֶ֑ם וִידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י ה'" (פסוקים ג, ד שם). אך מה בדיוק מתואר במחזה המרשים הזה?

יש דעה שיחזקאל מדבר כאן על תחיית המתים. אך הקושי עם הגישה הזאת הוא שלחז"ל יש מסורות סותרות בשאלה מיהם (בלשון התלמוד) "מתים שהחיה יחזקאל". לעומת זאת, מפשט הפסוקים בהמשך הפרק (יא, יב) ניתן להבין שמדובר בתחייה הלאומית דווקא: "וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ. לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל."

הנביא כותב את הדברים בגלות בבל, והוא מדמה את מצב האומה בגולה ("בית ישראל") לעצמות יבשות. אך העם לא יישאר על אדמת ניכר לנצח, חלילה. העצמות מקבלות חיים ו… עולות ארצה ישראל. האומה יוצאת מגלותה ומתעוררת לחיים אמתיים של עצמאות בארץ ישראל. וכך כותב הרב יונתן זקס בספרו "השותפות גדולה": "אבל אין זה חזון של החיים לאחר המוות בגן עדן. זוהי הצצה לרנסנס לאומי עתידי על פני האדמה". האם יחזקאל כיוון לשיבת ציון בתקופת הבית השני בימי עזרא ונחמיה, או להקמת מדינת ישראל בימנו אנו? אפשר רק לנחש.

נתחיל בשאלה: כשבבית הכנסת קוראים בתורה ומגיעים לעשרת הדברות (כנהוג, גם בחג בשבועות): האם הקהל צריך לקום במיוחד לכבוד המעמד, או שיכול להישאר לשבת כרגיל בזמן קריאה? התשובה על כך, שהיא לכאורה טכנית-הלכתית, תלויה בגישה לסוגיה הרבה יותר רחבה: האם לעשרת הדברות יש חשיבות מיוחדת בתורה? לפי המסורת, עשרת הדיברות נאמרו בהר סיני, וכל העם שמע אותן ישירות מפי הגבורה, וזאת בניגוד לשאר התורה שנמסרה למשה תחילה ורק משם הגיעה לעם. לפיכך יש הגיון לכבד את הקראת עשרת הדברות בקימה, וכך פסקו לא מעט רבנים.

אך במחשבה מכיוון אחר: אם נחשוב שעשרת הדברות הן העיקר, יש בכך חשש לכפירה. ובמיוחד בהתחשב בעמדה הנוצרית שלכאורה מקבלת את התורה כחלק מספרי הקודש, אך למעשה מבטלת את קיום מצוותיה. עקירת המצוות נעשית בנצרות בין השאר ע"י ההדגשה שעשרת הדברות הן עיקר התורה. וכך אומר התלמוד הירושלמי (ברכות ט ב): "בדין היה שיהיו קורין עשרת הדברות בכל יום, ומפני מה אין קורין אותן – מפני טענות המינין [נוצרים] שלא יהיו אומרים: אלו לבדן ניתנו לו למשה בסיני". ולכן רבנים רבים (וביניהם הרמב"ם) סברו שיש לשבת בזמן הקראת הדברות, כי אסור להביע בעמידה מתן "העדפה" לקטע מסוים בתורה על פני השאר.

המחלוקת הזאת לא נפתרה עד היום, וקהילות שונות נוהגות למעשה באופנים שונים בזמן קריאת הדברות, כל אחת לפי מנהגיה ופוסקיה. היה לי חשוב להביא בפניכם את המחלוקת הרעיונית שעומדת מאחורי חילוקי המנהגים.

חג השבועות הוא חג מתן תורה, אז מה יותר נכון מאשר ללמוד תורה בחברותא בליל החג? אך מתברר שזה מנהג חדש יחסית. תחילתו רק מהמאה ה 13, ומקורו בספר הזוהר הקבלי שהתפרסם באותה התקופה. בראשית המנהג לא היה לימוד חופשי כלל: המקובלים נשארו ערים כל ליל החג וקראו טקסטים (מתנ"ך, מתורה שבעל פה ומתורת הסוד) בסדר מוגדר וקבוע. כאן אפשר למצוא את סדר הטקסטים כפי שסודר ע"י גדול בעלי תורת הסוד האר"י מצפת. בין השאר המנהג כלל קריאה של שלושה פסוקים ראשונים ושלושה אחרונים מכל פרשיות התורה, כדי לנסות ולהקיף את התורה כולה.

מחבורת המקובלים הללו המנהג התפשט לרבות מקהילות ישראל. רק שאת מקום סדר הקריאה הקבוע תפסה השיטה בה קובעים שיעורי תורה בנושאים שונים למשך כל הלילה, כך שהלימוד הפך ליותר עיוני. המתמידים נשארים ערים עד לבוקר ומתפללים את תפילת השחרית.

אדם ששם משפחתו חכם קיבל כנראה את השם בגלל העיסוק של אבות אבותיו ברבנות. במדינות האסלאם המילה "חכם" הייתה תארו של הרב, וזאת (כפי שהוסבר בוויקיפדיה) בגלל שהמילה "אל-רבּ" היא אחד משמותיו של האל, ולכן לא השתמשו בתואר "רב". אז חכם הוא בן למשפחת הרבנים.

אז למעשה שם המשפחה רבינוביץ' אצל האשכנזים מקביל לחכם אצל יוצאי ארצות האסלאם. ואיך נקרא חזן אצל האשכנזים? תקראו כאן.

נאמר בתהלים (קכב ג): "יְרוּשָׁלַ͏ִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו". בתודעתנו אנו מיד מקשרים את הפסוק עם שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים ואיחוד העיר. אבל רגע, האם לכך התכוון משורר התהילים באומרו "שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו"? האם הוא גם התכוון לאיחוד העיר? לפי הפרשנים המסורתיים, התשובה כנראה שלילית.

למשל, רבי מנחם המאירי מציע פירוש על דרך הפשט: "שאין שם מקום פנוי, אלא הכל בנוי והכל מלא". ויש פירושים שמצביעים על ירושלים כעל מקום בו כולם מתקבצים ומתחברים. כמובן, ישנם גם פירושים יפים על דרך הדרש: רש"י מזהה ב"חיבור" את הקשר בין ירושלים לשִׁילֹה (מקום המשכן), בעוד שרבי יוחנן בתלמוד רואה בפסוק את קשר בין ירושלים של מעלה עם ירושלים של מטה. נשמע רחוק מהמשמעות של איחוד חלקי העיר.

ובכן, הרב אלחנן סמט במאמרו מצליח לראות את איחוד העיר ממש גם בטקסט המקורי. הכוונה היא לחיבור בין "עיר דוד" (הגבעה המזרחית) עם הגבעה המערבית (שכוללת את הר ציון ואת הרובע היהודי של היום). בהנחה שהחיבור בין שתי הגבעות התרחש כבר בתקופת כתיבת ספר תהילים, המזמור משבח את ירושלים מנקודת המבט של הצופה המתפלא מעיר גדולה שמאחדת את שני החלקים: המזרחי והמערבי. ממש כמו בימנו.

התמונה מתפרסמת לפי תנאי רישיון קריאייטיב קומונז ייחוס 2.5 כללי.
ייחוס: התמונה צולמה ונערכה על ידי עמי אביאל (רמת גן, 2010)

לא כולם בישראל לא מכירים את המנהג של "תפילה לשלום המלכות": ברבות מארצות הגולה מוסיפים לתפילה קטע בקשה לשלום המלכים והשליטים של המדינה בה "מתארחים". מקור המנהג במשנה (אבות ג ב): "רבי חנינא סגן הכהנים אומר, הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו." ומפרש רבי עובדיה מברטנורא: "בשלומה של מלכות – ואפילו של אומות העולם". היהודים רוצים שהמדינה בה הם גרים תהיה יציבה, וזו גם דרך להביע נאמנות לשלטונות.

לפני שנים רבות התפללתי בבית כנסת בקיימברידג' אנגליה עם הסידור המקומי, ולפתע מצאתי את עצמי מברך את מלכת אנגליה ואת הנסיך מוויילס. אז כאן תוכלו למצוא את נוסח התפילה המעודכן לשלום מלך בריטניה שהוכתר רק ב 2022. ומה עושים במדינות דמוקרטיות בהם אין מלכים? או שמזכירים את שמות הנשיאים וראשי הממשלה המכהנים, או שמברכים את "שריה ויועציה" של המדינה באופן כללי.

לא לבלבל בבקשה עם התפילה לשלום מדינת ישראל.