נהוג לומר שיש בנו גוף ונשמה. אבל אם כך, האם בכלל ניתן לדבר על אחדות האדם? אולי נכון יותר להביט עלינו כעל יצורים שבהם פועלים שני כוחות מנוגדים? אם נניח זאת, יהיה קשה לשפוט אדם על מעשיו, כי בעצם יש בו רק חלקים, כשכל חלק – גוף ונשמה – מטבעו "מושך" לכיוון אחר. על כל מנסה לענות "משל החיגר והסומא" שמובא בתלמוד (סנהדרין צא א).

משל למלך שהיה לו פרדס ושני שומרים: אחד חיגר (צולע) ושני סומא (עיוור). המלך חשב ששומריו לא מסוגלים לגנוב פירות. אמר החיגר לסומא: "תן לי לרכוב עליך, כך נגיע לפירות ונאכל אותם". וכך עשו: רכב החיגר על הסומא, ואכלו את הפירות. כשהגיע המלך לשאול היכן הפירות, החיגר טען שאין לו רגליים ללכת, והסומא – שאין לא עיניים לראות. לכאורה, לא ניתן להאשים אף אחד. מה עשה המלך בעל הפרדס? הרכיב את החיגר על הסומא, ודן אותם כאחד!

איך להבין את המשל? נשים לב לתחילת הדיון בתלמוד: "גוף ונשמה יכולים לפטור עצמן מן הדין. כיצד? גוף אומר: נשמה חטאת… ונשמה אומרת: גוף חטא…". במשל שלנו, הנשמה היא ה"חיגר" (הרי היא לא יכולה לזוז בעצמה), והגוף הוא ה"סומא" (שאינו רואה דברים שהנשמה רואה). אפשר ללמוד מהמשל איך כן אפשר לדון אותם: "אף הקדוש ברוך הוא מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד". אבל אם הקב"ה עושה זאת, כנראה שזה לא במקרה. הגוף והנשמה אינם כוחות נפרדים: הם משולבים זה בזו ופועלים יחדיו. תפיסה אחדותית זו מביאה למסקנה שניתן לייחס לאדם אחריות על מעשיו.

ואולי אפשר לחלק את האדם לשניים בדרך אחרת: כוחות הטוב מול כוחות הרע? גם על כך יש משל בתלמוד. תקראו כאן.

לאיזו שנה שייכים עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה בין ראש השנה ליום כיפור? מצד אחד, זה כבר אחרי ראש השנה, אז התחילה כבר שנה חדשה. מצד שני, עד יום כיפור אנו אמורים לעשות תשובה על מעשינו בשנה הקודמת, אז הזמן הזה שייך לשנה היוצאת. קשה להשתחרר מהתחושה התקופה הזאת היא סוג של מעבר משנה לשנה. אך האם ניתן לתת לכך הסבר מדויק יותר?

רעיון מעניין מצאתי בשיעוריו של הרב יואל בן נון. נתחיל מלוח השנה שלנו. לעיתים חושבים בטעות שהלוח שלנו הוא ירחי. למעשה מדובר בלוח שמשי-ירחי: אמנם קביעת ראשי החודשים נעשית לפי מחזור הירח, אך הלוח כולו בנוי כך שלאורך זמן המועדים נשארים במקומם לפי הלוח השמשי. השנה הירחית המלאה – 12 החודשים – היא בערך 355 יום. שנת השמש היא בערך 365 יום. הרב מסביר שאם מתחילים בראש השנה, שנת הירח מסתיימת אמנם בראש השנה הבאה. אך במועד הזה שנת השמש טרם הסתיימה! חסרים 10 ימים! הזמן החסר זה בדיוק עשרת ימי תשובה – הם משלימים את השנה הירחית לשמשית. עכשיו ברור יותר למה יש לנו תקופה של 10 ימים ששייכת גם לשנה היוצאת, וגם לזו הנכנסת.

אתם מוזמנים לשמוע את שיעור הווידאו של הרב יואל בן נון על הנושא. שם הוא לא רק מפרט את קו המחשבה, אלא גם מספר שהרעיון קיים כבר בכתביהם של גדולי העולם: המאירי, הגאון מווילנא ו"בעל הלבוש" הרב מרדכי יפה.

שו"ת ("שאלות ותשובות", בלעז: responsa) זה ספרים שמורכבים מתשובות הרבנים לשאלות שנשאלו בחייהם ע"י אנשים שונים. מסורת השו"ת מתחילה מתקופת הגאונים ונמשכת עד ימנו, כאשר השו"ת המודרני עבר בהצלחה לאמצעים טכנולוגיים (SMS, אתרים, ספרים דיגיטליים). רוב השאלות היו בענייני ההלכה השונים. מדובר בחומר עצום שיש לו ערך מעבר לענייני ההלכה: מתוך הדיון ניתן ללמוד הרבה על הדברים שהעסיקו יהודים בקהילות שונות במהלך הדורות.

בחזרה לעולם ההלכה: בעצם יש לנו שני סוגים של ספרים. קטגוריה אחת הן אלה שנכתבו כמדריכים כלליים לציבור, כגון "משנה תורה" לרמב"ם או "שולחן ערוך" של רבי יוסף קארו. מדובר בהוראות שאמורות להתאים לכל זמן ומצב. לעומתם, בספרות השו"ת מופיעה כל פעם מחדש התייחסות לשאלה קונקרטית של שואל ספציפי. הפסק ההלכתי בשו"ת מתייחס בראש ובראשונה לנסיבות של השאלה ולשואל. לעיתים אף ניתן למצוא סתירות אצל אותו המחבר בין הוראות הספרים הכלליים לבין המענה הספציפי שהוא נתן בשו"ת מסוים. מה עלינו להעדיף?

לכאורה, יכולנו לחשוב שצריך ללכת לפי הספר הכללי והמסודר. מול הגישה הזאת מתווכח הנצי"ב מוולוז"ין, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין שחי במאה ה 19 (תשובות משיב דבר חלק א כ״ד): "ואדרבה בשעה שמשיבים הלכה למעשה באים לעומק העניין יותר ממה שבא העניין בדרך לימוד וגם סייעתא דשמיא עדיף בשעת מעשה". מאחורי חשיבת הנצי"ב עומדת התפיסה שעולם ההלכה איננו קודקס חוקים מאובן אלא דבר המחובר לחיים עצמם. לפיכך, פוסק ההלכה מגיע למסקנה טובה יותר כאשר הוא עוסק בדבר "למעשה", מול מקרה ספציפי שמונח לפניו, ולא בתיאוריה. מסכימים? כתבו לנו.

ויקיפדיה מתארת את הרב משה שמואל גלזנר (1856-1924) כאחד "מהרבנים הציוניים המעטים בהונגריה". נזכיר לכם את הסיפור המוזר של יהדות הונגריה בחצי השני של המאה ה-19, כשהשלטונות שם הכירו רשמית בשתי "דתות יהודיות": האורתודוקסית והנאולוגית (רפורמית). יצא כך ששתי הקהילות הללו שגשגו והסתדרו לא רע עם הגויים. אז הציונות של הרצל – שהצליחה לכבוש לבבות של יהודים רבים כל כך – כמעט ולא תפסה אחיזה בהונגריה של אז.

איך הגלגל מסתובב… עם תום מלחמת העולם הראשונה, האימפריה האוסטרו-הונגרית – שהייתה בצד המפסיד – פורקה. הונגריה הפכה למדינה קטנה יחסית שאדמותיה הרבות הועברו למדינות אחרות, בעיקר לרומניה. במצב החדש, היהודים באזור הרגישו הרבה פחות נוח, מה שהפנה רבים מהם (לא כולם!) לתמוך בתנועה הציונית. הרב גלזנר הפך לאחד המנהיגים הבולטים של הציונות באזור. אך במבט עכשווי, גדלותו באה לידי ביטוי בדברים שכתב שבמאמרו "ציונות באור האמונה" (1920). ברקע הכתיבה היה הוויכוח מול החרדים האנטי-ציונים וגם מול הרפורמים, אך מפליא עד כמה הרב בכישרונו וחזונו הצליח לנסח ולבסס באופן למדני תורה ציונית רלוונטית גם לדורנו. עיקרי הטיעונים: ¹.

• טעות יסודית לראות ביהדות דת , בדומה לדתות ושיטות אמוניות נפוצות בעולם. מהות היהדות במשפט: "הננו עם בעל שאיפות לאומיות, לארץ משלנו וללשון משלנו."
• קיום המצוות קשור קשר הדוק להיסטוריה של העם ולקיומנו בארץ. תורתנו היא חוקה מדינית לאומית, וקיום אמתית של מצוות התורה אפשרי רק בארץ.
• בזמן הגלות, אידאל תלמוד התורה הוא זה שהחזיק אותנו כאומה, אך כאשר עוברים אנו לחיי עצמאות בארצנו – גם למקצועות החול ועיסוקים כגון חקלאות ומלאכה יהיה ערך יהודי אמתי.
• בהתאם לכך גם סדר העדיפויות החינוכי ישתנה, והדגש יהיה על השפה, התנ"ך ומקצועות אחרים, כאשר מיעוט התלמידים יגיעו לעיסוק התלמודי ה"קלאסי". אין לחשוש מכך, כי תקופת הגלות מסתיימת והעם חוזר למצב הבריא והטבעי של חיי עצמאות.
• גם אם אין כעת הבנה איך יתנהלו כל ענייני המדינה לפי התורה, אבסורדי לחשוב שהתורה לא תאפשר לנו לקיים מדינה. יקומו לנו מנהיגים גדולים שתפקידם יהיה למצוא פתרונות.
• התורה מלמדת אותנו – גם כיחידים וגם ככלל – לא לצמצם את החיים ולא לוותר על מה שאפשר להשיג. לכן אסור לנו לוותר על הזכויות שלנו לעצמאות, רק מתוך חשש שמא נהיה פחות אדוקים בדתנו. מה גם שההישגים הגדולים של הציונות ודאי מאת ה' הם.
• עם ישראל קודם לתורה. אחדות האומה היא עקרון יסודי, ולכן דרך ההתבדלות של המיעוט החרדי הייתה מוצדקת רק כששימשה תריס בפני התבוללות. להמשיך אותה זו טעות קשה, וגם לא תצליח מעשית להשפיע.
• העם הוא הריבון ורשאי להעמיד את המנהיגות כראות עיניו. תפקיד הרבנים הוא להדריך את העם ואת ההנהגה ללכת בדרכה המוסרית של התורה.

נאה דורש ונאה מקיים? בשנת 1923 הרב גלזנר עולה לארץ ומתיישב בירושלים. הוא נפטר כשנתיים לאחר עלייתו. מסכימים שדבריו אקטואליים גם היום, יותר מ 100 שנים מאז נכתבו? כתבו לנו.

1. _{הסיכום נכתב לפי תרגום המאמר (שנכתב במקור בגרמנית בכתב עברי) ע"י נפתלי בן מנחם המופיע בספרו של ד"ר יואב שורק "מפרשבורג לירושלים".} ↩︎

בגדול, הביטוי הזה שמופיע כבר בתלמוד (מכות י ב) מצביע על חופש הבחירה של האדם. יסוד האמונה שלנו שהאדם בוחר בחירה אמתית בין טוב לרע, אחרת איך אפשר לשפוט אותו על מעשיו? אך מה נעשה עם המצבים בהם לכאורה נראה שיש יד מכוונת (מעשה ה', מלאך או כוח אחר כלשהו) שדוחף מישהו בכיוון מסוים ומגביל בכך את הבחירה? אז הכלל שלנו אומר שחופש הבחירה נשמר גם כאן. איך? פשוט מוליכים את האדם בדרך שהוא חפץ בה. נותנים לו כוח ללכת במסלול שהוא בעצם בחר.

החכם התלמודי אומר שאפשר ללמוד את העיקרון גם מן התורה, גם מן הנביאים וגם מן הכתובים. אנו נביא את הדוגמא מן התורה, מפרשת בלעם. שרי מואב ומדיין מגיעים אל בלעם ומבקשים ממנו לבוא עמם לקלל את עם ישראל. בתחילה בלעם לא מוכן לצאת בלי שה' מרשה לו, וה' מורה לו לא ללכת. אך כמה פסוקים אחר כך ה' אומר לבלעם: "קוּם לֵךְ אִתָּם"! זה בדיוק מדגים את העיקרון: בלעם התאווה ללכת לקלל (בין השאר, בגלל השכר הגבוה שהוצע לו), ולכן ה' דוחף אותו לממש את הבחירה. כמובן, הסיפור מקבל תפנית בהמשך: בלעם בא לקלל, ונמצא מברך!

וכך מפרש את הסוגיה התלמודית שלנו מהרש"א, רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס: "שכל מחשבה ודיבור ומעשה האדם הנה הוא בורא לו מלאך לפי ענינו אם לטוב אם לרע". ואז, "כפי רצונו ודעתו של אדם מוליכין אותו אותן המלאכים הנבראים מאותו רצון ומחשבה אשר בו" . לפי פירוש מהרש"א, המלאכים המכוונים את הבן אנוש אינם באים מבחוץ. הם בעצם התוצר הישיר של רצונו ודיבורו! זה מסביר למה הם מוליכים את האדם אך ורק לכיוון בו רצה מלכתחילה להתקדם.

הפסוקים מתארים כיוון מסורי-ערכי של העולם, ולא מציאות פיזיקלית או סדר השתלשלות התהליכים. איך רש"י פירש את הפסוק הראשון בתורה? לפי הרמב"ם, איך בכלל ניתן לדעת שהעולם נברא?

ביהדות אנו תמיד מדגישים את התפיסה האחדותית: כל הדברים בעולם באים ממקור עליון אחד. מול זה עומדת התפיסה הדואליסטית, לפיה העולם נמצא במאבק מתמיד של כוחות שונים ומנוגדים. התלמוד הבבלי נכתב תחת השלטון של פרס שם שלטה הדת הזורואסטרית הבנויה על שניות (דואליזם) – המאבק בין כוחות הטוב וכוחות הרע, כאשר כל צד מיוצג ע"י האלים שלו. לכן מעניין מאוד לנתח את הוויכוח בין איש דת פרסי לבין חכם יהודי בשם אמימר המובא בתלמוד (בבלי סנהדרין לט א).

וכך אמר חכם פרסי לאמימר בהתייחס לגוף: "מהחצי שלך ומעלה – של הורמיז (אל הטוב), מהחצי שלך ומטה – של אהורמיז (אל הרע)." כלומר, החלק העליון של הגוף הוא דבר נעלה, אך החלק התחתון הנו נחות. לפי שיטה זו, יש שני שליטים בגוף האדם: הטוב והרע, וחיי אדם הם מאבק בין שני היסודות בתוך גופו.

אז איך ענה על כך חכם תלמודי? "אם כן, איך מרשה לו אהורמיז להורמיז להעביר מים בארצו?". אדם שותה מים דרך חלקי גופו העליון, ומוציא אותם החוצה דרך הגוף התחתון. אילו היו שם שני שליטים ממש כדברי איש הדת הפרסי, השליט הרע (אהורמיז) לא היה מאפשר למים שאדם שתה בחלקו של השליט הטוב (של הורמיז) לצאת החוצה! אם כך, הפיזיולוגיה שלנו כבר מעידה על האחדות מאחורי תפקוד הגוף.

ואם אנו דוחים את הדואליזם – מה מקור הרע בעולם? מוזמנים לקרוא כאן.

בהחלט. גם אם אפשר למצוא מקורות קדומים יותר למנהג, רבי נחמן מברסלב הוא הראשון שהציב את ההתבודדות כדרך עבודת ה' מרכזית עבור כל יהודי ויהודי, גם אם אינו מקובל או תלמיד חכם. מאחורי הרעיון עומדת ההנחה שלכל יהודי יש צורך לנהל שיחה עם בוראו, ויש להפוך את השיח לעניין קבוע ולקצוב לו זמנים.

וכך הוא אומר בליקוטי מוהר"ן תניינא כה: "הִתְבּוֹדְדוּת הוּא מַעֲלָה עֶלְיוֹנָה וּגְדוֹלָה מִן הַכּל דְּהַיְנוּ לִקְבּעַ לוֹ עַל כָּל פָּנִים שָׁעָה אוֹ יוֹתֵר לְהִתְבּוֹדֵד לְבַדּוֹ בְּאֵיזֶה חֶדֶר אוֹ בַּשָּׂדֶה וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ בִּטְעָנוֹת וַאֲמַתְלָאוֹת בְּדִבְרֵי חֵן וְרִצּוּי וּפִיּוּס לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַך, שֶׁיְּקָרְבוֹ אֵלָיו לַעֲבוֹדָתוֹ בֶּאֱמֶת." מהמשפט הזה אפשר ללמוד שאין חובה ללכת ליער (אם כי האופציה הזאת הייתה זמינה בסביבתו של רבי נחמן במזרח אירופה) – ניתן לנהל את השיחה גם בחדר. רבי נחמן מציע ליהודי ששיחתו תהיה ביידיש דווקא (ולא בעברית) – כדי שהשפה תהיה שגורה בפיו של המתבודד. הרב ממשיך בשבח השיטה: "הַנְהָגָה זוֹ הִיא גְּדוֹלָה בְּמַעֲלָה מְאֹד מְאֹד וְהוּא דֶּרֶך וְעֵצָה טוֹבָה מְאֹד לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַך כִּי זאת הִיא עֵצָה כְּלָלִית שֶׁכּוֹלֵל הַכּל".

ויש עוד מקום בו רבי נחמן מזכיר את ההתבודדות, ושם נמצא הסבר פילוסופי יותר. כבר הזכרנו את הפירוש המהפכני שהוא נותן בתורה נב למשנה "הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי וּמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה, הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ". תיאור מנהג ההתבודדות כאו הולך לפי טקסט המשנה: "דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא נֵעוֹר בַּלַּיְלָה, וּמִתְבּוֹדֵד וּמְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי, הַיְנוּ כַּנַּ"ל, שֶׁהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ יְחִידִי דַּיְקָא, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם הוֹלְכִים שָׁם". מטרת ההתבודדות היא שאדם מפנה את עצמו מדברים בטלים, מגיע לביטול העצמי ומתחבר ואז אל בוראו, שהוא מבחינת רבי נחמון "מחויב המציאות". כך אדם מקיים את ה"מתחייב בנפשו" של המשנה.

יש במדרש (בראשית רבה עט ז) התייחסות מעניינת למקומות שנקנו בכסף ע"י אבות אומה. אמר רב יודן בר סימון: זה אחד משלשה מקומות שאין אומות העולם יכולים להונות את ישראל לומר גזולים הן בידכם ואלו הן, מערת המכפלה, ובית המקדש, וקבורתו של יוסף. מערת המכפלה, דכתיב (בראשית כג טז) "וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרון", בית המקדש, דכתיב (דברי הימים א, כא כה) "ויתן דוד לארנן במקום…", וקבורתו של יוסף (בראשית לג יט) "ויקן את חלקת השדה, יעקב קנה שכם".

אילו סיפורים מזכיר לנו רבי יודן? ארץ ישראל הרי נכבשה ע"י היהודים בימי יהושע. אך בכל זאת יש שלושה מקומות חשובים שהתנ"ך מספר לנו לפרטים איך וממי נקנו! מערת המכפלה נקנית ע"י אברהם אבינו מעפרון החיתי. יעקב אבינו קונה מבני חמור אבי שכם חלקת אדמה שבה נקבר יוסף. ואילו דוד המלך קונה את הר הבית, מקום המקדש העתידי, מאָרְנָן הַיְבֻסִי (לפי מסורת אחרת, שמו היה אֲרַוְנָה). בכל העסקאות הללו הכתוב מביא את סכום הכסף המדויק ששולם! אז אי אפשר לטעון שיש כאן גזל מצדנו.

אז לפי ההיגיון של המדרש, הגויים – או לפחות אלה מהם שרואים ערך בתנ"ך – אמורים להכיר בזכותנו על המקומות הללו שנקנו בכסף מלא. בראייה העכשווית, האם צדק המדרש? או דווקא מסביב לאתרים הללו – בחברון, שכם וירושלים – מתנהל נגדנו מאבק אכזרי, למרות העדות הכתובה?

חלק משמעותי מנכסי התרבות של עם ישראל נוצר בגלות. אבל בואו נודה שרוב הזמן שלנו בגלות היינו עסוקים כעם בהישרדות מול איומי הגויים סביבנו, ואת שארית המאמץ הקדשנו לבעיות הפנימיות שלנו. גם לו רצינו ברצינות להיות "אור לגויים" כדברי ישעיהו, הסביבה לא אפשרה לנו להוציא מעצמנו מסר ברור לכלל האנושות.

מי ששם לב לתופעה הזאת היה לא אחר מאשר ז'אן־ז'אק רוסו, סופר ופילוסוף שווייצרי שחי במאה ה 18. כך הוא כותב בספרו "אמיל", בהתייחס לוויכוחים בין היהודים לנוצרים על פרשנות התנ"ך: "באוניברסיטת סורבון ברור כשמש שהנבואות על המשיח מתייחסות לישו. בקרב הרבנים באמסטרדם ברור באותה מידה שאין להן כל קשר לישו. לעולם לא אאמין ששמעתי ברצינות את טענות היהודים, עד שיהיו להם מדינה חופשית, בתי ספר ואוניברסיטאות, שבהם יוכלו לדבר ולהתווכח ללא חשש. רק אז נוכל לדעת מה יש להם לומר."

אז רוסו הוא בעצם חוזה מדינת היהודים? לא בדיוק, אך הוא עלה על נקודה משמעותית מאוד. הוא בעצם אומר שלא ניתן להבין לעומק את המסר של היהודים כל עוד הם נאלצים לדבר מתוך פחד. או כמו שנאמר בקוהלת (ט טז): "… וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים." ועכשיו, כשיש לנו מדינה ואין עלינו עול של עמים אחרים, מה יש לנו לומר בעצם? רגע, האם רק לנו יש מצוות, או שגם לגויים? מוזמנים לקרוא.