ביהדות אנו תמיד מדגישים את התפיסה האחדותית: כל הדברים בעולם באים ממקור עליון אחד. מול זה עומדת התפיסה הדואליסטית, לפיה העולם נמצא במאבק מתמיד של כוחות שונים ומנוגדים. התלמוד הבבלי נכתב תחת השלטון של פרס שם שלטה הדת הזורואסטרית הבנויה על שניות (דואליזם) – המאבק בין כוחות הטוב וכוחות הרע, כאשר כל צד מיוצג ע"י האלים שלו. לכן מעניין מאוד לנתח את הוויכוח בין איש דת פרסי לבין חכם יהודי בשם אמימר המובא בתלמוד (בבלי סנהדרין לט א).

וכך אמר חכם פרסי לאמימר בהתייחס לגוף: "מהחצי שלך ומעלה – של הורמיז (אל הטוב), מהחצי שלך ומטה – של אהורמיז (אל הרע)." כלומר, החלק העליון של הגוף הוא דבר נעלה, אך החלק התחתון הנו נחות. לפי שיטה זו, יש שני שליטים בגוף האדם: הטוב והרע, וחיי אדם הם מאבק בין שני היסודות בתוך גופו.

אז איך ענה על כך חכם תלמודי? "אם כן, איך מרשה לו אהורמיז להורמיז להעביר מים בארצו?". אדם שותה מים דרך חלקי גופו העליון, ומוציא אותם החוצה דרך הגוף התחתון. אילו היו שם שני שליטים ממש כדברי איש הדת הפרסי, השליט הרע (אהורמיז) לא היה מאפשר למים שאדם שתה בחלקו של השליט הטוב (של הורמיז) לצאת החוצה! אם כך, הפיזיולוגיה שלנו כבר מעידה על האחדות מאחורי תפקוד הגוף.

ואם אנו דוחים את הדואליזם – מה מקור הרע בעולם? מוזמנים לקרוא כאן.

בהחלט. גם אם אפשר למצוא מקורות קדומים יותר למנהג, רבי נחמן מברסלב הוא הראשון שהציב את ההתבודדות כדרך עבודת ה' מרכזית עבור כל יהודי ויהודי, גם אם אינו מקובל או תלמיד חכם. מאחורי הרעיון עומדת ההנחה שלכל יהודי יש צורך לנהל שיחה עם בוראו, ויש להפוך את השיח לעניין קבוע ולקצוב לו זמנים.

וכך הוא אומר בליקוטי מוהר"ן תניינא כה: "הִתְבּוֹדְדוּת הוּא מַעֲלָה עֶלְיוֹנָה וּגְדוֹלָה מִן הַכּל דְּהַיְנוּ לִקְבּעַ לוֹ עַל כָּל פָּנִים שָׁעָה אוֹ יוֹתֵר לְהִתְבּוֹדֵד לְבַדּוֹ בְּאֵיזֶה חֶדֶר אוֹ בַּשָּׂדֶה וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ בִּטְעָנוֹת וַאֲמַתְלָאוֹת בְּדִבְרֵי חֵן וְרִצּוּי וּפִיּוּס לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַך, שֶׁיְּקָרְבוֹ אֵלָיו לַעֲבוֹדָתוֹ בֶּאֱמֶת." מהמשפט הזה אפשר ללמוד שאין חובה ללכת ליער (אם כי האופציה הזאת הייתה זמינה בסביבתו של רבי נחמן במזרח אירופה) – ניתן לנהל את השיחה גם בחדר. רבי נחמן מציע ליהודי ששיחתו תהיה ביידיש דווקא (ולא בעברית) – כדי שהשפה תהיה שגורה בפיו של המתבודד. הרב ממשיך בשבח השיטה: "הַנְהָגָה זוֹ הִיא גְּדוֹלָה בְּמַעֲלָה מְאֹד מְאֹד וְהוּא דֶּרֶך וְעֵצָה טוֹבָה מְאֹד לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַך כִּי זאת הִיא עֵצָה כְּלָלִית שֶׁכּוֹלֵל הַכּל".

ויש עוד מקום בו רבי נחמן מזכיר את ההתבודדות, ושם נמצא הסבר פילוסופי יותר. כבר הזכרנו את הפירוש המהפכני שהוא נותן בתורה נב למשנה "הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי וּמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה, הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ". תיאור מנהג ההתבודדות כאו הולך לפי טקסט המשנה: "דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא נֵעוֹר בַּלַּיְלָה, וּמִתְבּוֹדֵד וּמְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי, הַיְנוּ כַּנַּ"ל, שֶׁהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ יְחִידִי דַּיְקָא, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם הוֹלְכִים שָׁם". מטרת ההתבודדות היא שאדם מפנה את עצמו מדברים בטלים, מגיע לביטול העצמי ומתחבר ואז אל בוראו, שהוא מבחינת רבי נחמון "מחויב המציאות". כך אדם מקיים את ה"מתחייב בנפשו" של המשנה.

יש במדרש (בראשית רבה עט ז) התייחסות מעניינת למקומות שנקנו בכסף ע"י אבות אומה. אמר רב יודן בר סימון: זה אחד משלשה מקומות שאין אומות העולם יכולים להונות את ישראל לומר גזולים הן בידכם ואלו הן, מערת המכפלה, ובית המקדש, וקבורתו של יוסף. מערת המכפלה, דכתיב (בראשית כג טז) "וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרון", בית המקדש, דכתיב (דברי הימים א, כא כה) "ויתן דוד לארנן במקום…", וקבורתו של יוסף (בראשית לג יט) "ויקן את חלקת השדה, יעקב קנה שכם".

אילו סיפורים מזכיר לנו רבי יודן? ארץ ישראל הרי נכבשה ע"י היהודים בימי יהושע. אך בכל זאת יש שלושה מקומות חשובים שהתנ"ך מספר לנו לפרטים איך וממי נקנו! מערת המכפלה נקנית ע"י אברהם אבינו מעפרון החיתי. יעקב אבינו קונה מבני חמור אבי שכם חלקת אדמה שבה נקבר יוסף. ואילו דוד המלך קונה את הר הבית, מקום המקדש העתידי, מאָרְנָן הַיְבֻסִי (לפי מסורת אחרת, שמו היה אֲרַוְנָה). בכל העסקאות הללו הכתוב מביא את סכום הכסף המדויק ששולם! אז אי אפשר לטעון שיש כאן גזל מצדנו.

אז לפי ההיגיון של המדרש, הגויים – או לפחות אלה מהם שרואים ערך בתנ"ך – אמורים להכיר בזכותנו על המקומות הללו שנקנו בכסף מלא. בראייה העכשווית, האם צדק המדרש? או דווקא מסביב לאתרים הללו – בחברון, שכם וירושלים – מתנהל נגדנו מאבק אכזרי, למרות העדות הכתובה?

חלק משמעותי מנכסי התרבות של עם ישראל נוצר בגלות. אבל בואו נודה שרוב הזמן שלנו בגלות היינו עסוקים כעם בהישרדות מול איומי הגויים סביבנו, ואת שארית המאמץ הקדשנו לבעיות הפנימיות שלנו. גם לו רצינו ברצינות להיות "אור לגויים" כדברי ישעיהו, הסביבה לא אפשרה לנו להוציא מעצמנו מסר ברור לכלל האנושות.

מי ששם לב לתופעה הזאת היה לא אחר מאשר ז'אן־ז'אק רוסו, סופר ופילוסוף שווייצרי שחי במאה ה 18. כך הוא כותב בספרו "אמיל", בהתייחס לוויכוחים בין היהודים לנוצרים על פרשנות התנ"ך: "באוניברסיטת סורבון ברור כשמש שהנבואות על המשיח מתייחסות לישו. בקרב הרבנים באמסטרדם ברור באותה מידה שאין להן כל קשר לישו. לעולם לא אאמין ששמעתי ברצינות את טענות היהודים, עד שיהיו להם מדינה חופשית, בתי ספר ואוניברסיטאות, שבהם יוכלו לדבר ולהתווכח ללא חשש. רק אז נוכל לדעת מה יש להם לומר."

אז רוסו הוא בעצם חוזה מדינת היהודים? לא בדיוק, אך הוא עלה על נקודה משמעותית מאוד. הוא בעצם אומר שלא ניתן להבין לעומק את המסר של היהודים כל עוד הם נאלצים לדבר מתוך פחד. או כמו שנאמר בקוהלת (ט טז): "… וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים." ועכשיו, כשיש לנו מדינה ואין עלינו עול של עמים אחרים, מה יש לנו לומר בעצם? רגע, האם רק לנו יש מצוות, או שגם לגויים? מוזמנים לקרוא.

מקובל לחשוב שעמדת היהדות היא שעלינו לציית לפסקי הרבנים, גם כשנראה לנו בבירור שהם שגויים. נהוג לבסס עמדה על לפירוש רש"י לתורה. על הפסוק (דברים יז יא) : "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל." – אומר רש"י: "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל שכן כשאומר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל". לפי רש"י, גם אם ההוראה לא הגיונית, התורה מחייבת אותנו לציית.

אך מה המקור של רש"י? כבר כתבנו כאן שרש"י מסתמך על מדרשי חז"ל, ובמקרה הזה הדברים נכתבו במדרש ספרי. אך יש בידנו מקור חשוב לא פחות שאומר במידה רבה ההיפך: התלמוד הירושלמי (הוריות א א): "יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם? תלמוד לומר ללכת ימין ושמאל שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל." מתי אתה חייב לשמוע? כשאומרים לך על ימין ימין, כלומר יש הגיון בדברים. אך אם אומרים לך שמאל על ימין, אין לשמוע לדברי לחכמים כי אין חובה ללכת בניגוד לשכל הישר.

אז יש לנו מחלוקת בגישה בין המדרש לתלמוד. למעשה, גם אם נקבל שצריך לשמוע להוראות החכמים בכל מצב, הרי יש בעיה נוספת: בנושאים מהותיים מאוד רבנים שונים מביעים עמדות שונות ואף מנוגדות. למי לשמוע? לכן אין מנוס מהכרעה אישית בכל מקרה.

המחשבה המקובלת היא שקיום המצוות הוא הדבר המבדיל בין יהודים לגויים. אך זה לא מדויק. מקובל במסורת שגם לגויים יש מצוות. רק שליהודים יש תרי"ג (613) מצוות, לגויים רק… שבע! אלה הן שבע מצוות בני נוח. השם קשור לסיפור נתינתן: לאחר המבול, נוח ומשפחתו יוצאים מהתיבה, הקדוש ברוך הוא כורת עם נוח ברית ("הקשת בענן") ואז מצווה את האנושות לשמור מספר כללים. אמנם באופן ישיר נאמר לנוח רק איסור רצח ואכילת איבר מן החי. אך דרשות חז"ל מוצאות רמז למצוות נוספות, כגון איסורי עבודה זרה וגילוי עריות, וכן הדרישה לנהל מערכת משפט. אין רשימה אחת של מצוות לגוי שמוסכמת על כל הרבנים, רק המספר 7 קבוע.

מהי משמעות הדבר? לתפיסתנו, מה הדרך הראויה לגוי מבחינה יהודית? הרי אין לנו רצון לצרף את כל האנושות לאמונת ישראל, אנו אמנם מקבלים גרים אך זו דרך יחידים. אם גוי רוצה לחיות חיי אמת, אך אינו מבקש להיות יהודי – מה המסר שיש לנו אליו? האמת חייבת להיאמר: בתקופת הגלות לא היה ליהודים פנאי לדון בסוגיה, פשוט כי היחסים שלנו מול הגויים היו מבוססים על פחד. עכשיו המצב שונה, אז מה יש לנו לומר?

תשובה הגיונית אחת היא: אתה גוי שרוצה לחיות לפי האמת ומאמין שיהודים צודקים? תקיים קודם כל את 7 מצוות בני נוח! תיקח או תיקחי על עצמך מחויבות לעשות זאת. אך זה רק המינימום, מכאן אפשר ללמוד ולהתפתח. ואכן יש בחו"ל קהילות של הלא יהודים הנקראים "בני נוח" שבנויות מסביב לרעיון. תקראו כאן.

התלמוד (מגילה ג א) מספר לנו שתלמיד חכם בשם יונתן בן עוזיאל (שחי לפני כ 2,000 שנה) תרגם את ספרי הנביאים שבתנ"ך לשפה הארמית. הסיפור מציין שיונתן רצה לתרגם גם את ספרי הכתובים, אך יצאה בת קול ואמרה לא "דייך!" – אסור היה ליונתן לגלות את הסודות שהטקסט. אך מה עם התורה? התלמוד שותק על כך, ואין לנו שום אזכור בחז"ל שהחכם הזה תרגם את החומש לארמית.

ואף על פי כן יש בידינו תרגום ארמי של כל התורה המכונה לעיתים "תרגום יונתן" ומופיע בשם זה במהדורות הדפוס. אין הסכמה בין החוקרים לגבי התאריך ואילו מקום עשיית התרגום, אך אין ספק בדבר אחד: לא יתכן שיונתן בן עוזיאל חיבר אותו. מוכיחים את זה גם מצד התוכן וגם מהסגנון. אף על פי כן, מדובר בתרגום חשוב שמוזכר כבר במאה ה 13 ע"י רבנים באיטליה.

מי שרוצה ללמוד על התרגום: יש playlist של ד"ר ליאור גוטליב, "בית אבי חי".

רוב ימי הצום בלוח השנה היהודי נקבעו לזכר החורבן וצרות הגלות. האם עלינו להמשיך ולקיים את מנהגי הצום ללא שינוי? מבחינה היסטורית, שאלה זאת עלתה למעשה ממקומות רבים עם קום המדינה, והיא אקטואלית עד היום. אבל מבחינת המסורת, האם יש לנו בכלל פתח לשנות את מנהגי הדורות? לפחות לגבי הצומות הקלים (י"ז בתמוז, צום גדליה, עשרה בטבת) – שהתשובה היא חיובית!

בתלמוד (ראש השנה, יח ב) נאמר : "בזמן שיש שלום יהיו [ימי הצום] לששון ולשמחה, יש גזרת המלכות – צום, אין גזרת המלכות ואין שלום – רצו מתענים רצו אין מתענים". כלומר, במצב של "שלום" אין צורך בצום בכלל, כשיש גזרות (גלות) – צמים, במצב הביניים – הדבר נתון לבחירה. הגיוני לטעון שבמדינת ישראל מתקיים לפחות מצב הביניים המדובר. ובקשר לטענות שאין ממש בעצמאות שלנו בגלל מלחמות, תלות במעצמות זרות או פגמים בהנהגת העם, כבר הסברנו שאין הדבר כך, מה גם בתקופות של שאול ודוד המלך היו מלחמות וצרות רבות.

אז לכאורה, לפי התלמוד, לפחות חלק מהצומות הם רשות ולא חובה מוחלטת. הרב מלמד ב"פניני הלכה" מתייחס לנושא: "למעשה, נהגו ישראל גם במצב הביניים לצום בשלושת הצומות הקלים, וממילא חובה על כל אחד מישראל לצום בהם". אך יש קושיה על דבריו: גלוי וידוע שבפועל לרוב העם לא צם בימים אלה, וזאת בשינוי גדול בהשוואה ליום כיפור.

האם המשך השמירה על מנהגי הצום הוא רק ביטוי לשמרנות וחשיבה גלותית? אפשר ללכת גם בכיוון מחשבתי שונה. הרי ידועה אמרת חז"ל שבית המקדש השני חרב בגלל… שנאת חינם. לכן גם אם אין סיבה להתאבל עמוקות על הגלות בזמן אנו נטועים בציון, יש מקום להפנות את האנרגיה לתיקון החברה שלנו כלקח היסטורי מהאסון שפקד אותנו בחורבן. אך החשיבה הזאת מחייבת שינוי תפיסתי: המעבר מהאבל הכבד על מה שהיה, לשאיפה מעשית לתיקון עוולות ההווה. מסכימים? כתבו לנו.

נתחיל מהשורה התחתונה: אין אפשרות לומר בהגיון שדוד לא חטא במעשה בת שבע. נתן הנביא מאשים את דוד ישירות דרך המשל של כבשת הרש. דוד עצמו מודה שהוא חטא, ועושה תשובה שלמה, ובכל זאת נענש. גם במבט רחב יותר, קשה להבין איך התנ"ך היה מביא תיאור בעייתי כל כך של מעשי דוד, אילו הוא היה נקי מעוון. לכן השאלות הן מהי המהות של הנפילה של דוד, והאם חטאו היה כפשוטו או לאו – אך אין ספק שחטא.

המקור ממנו מנסים ללמד סנגוריה על דוד הוא דברי רבי יונתן בתלמוד (שבת נו א): "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, שנאמר (שמואל א יח, יד) ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו". לפי רבי יונתן, לא יתכן שמי שנאמר עליו "ה' עמו" יחטא. לשיטתו, יתכן ודוד אמנם ביקש לעשות את החטא, אך לא עשה בפועל. בהמשך מובאת הגרסה המפורטת יותר, לפיה היה מנהג בימיהם שהיוצא למלחמה היה נותן גט לאשתו, ולכן בת שבע לא הייתה נשואה לאוריה החיתי (שיצא להילחם), או לפחות הייתה ספק נשואה. לכן דוד לא עבר על איסור אשת איש. אוריה עצמו היה מורד במלכות, ובגלל זה לדוד הייתה זכות כמלך להרוג את אוריה, רק שהיה ראוי יותר לדון אותו בבית דין ולא לצוות שייהרג בקרב.

במהלך הדורות היו פרשנים שהסכימו עם דברי סנגוריה אלה, והיו שחלקו על המסקנה. אך מעניין לראות את הבדלי הגישות במחנה החולקים. דון יצחק אברבנאל ניתח באריכות את הסוגיה בתלמוד מול הפסוקים בתנ"ך, והגיע למסקנה שדוד חטא ויש לדחות את דברי התלמוד. מסקנת דבריו: "סוף דבר אם הכתוב קראו חוטא והוא הודה חטאו, איך היה טועה אדם בהאמינו? טוב לי שאומר שחטא מאד והודה מאד ושב בתשובה גמורה וקבל ענשו ובזה נתכפרו עונותיו". לשיטת אברבנאל, גדולתו של דוד בכך שעשה תשובה שלמה.

לעומת אברבנאל שמתעמת חזיתית מול דברי התלמוד, המהר"ל מפראג מוצא דרך מקורית לשלב בין הביקורת החריפה על דוד, לבין קבלת דברי חז"ל. בספרו "באר הגולה" מסביר המהר"ל שדוד מבחינתו אכן עשה את המעשים הפסולים. רק שהקדוש ברוך הוא עשה עמו חסד גדול, וסידר את המציאות כך שמבחינה משפטית מעשיו של דוד יהיו חמורים פחות. לכן "סידר" את הגט שאוריה נתן לבת שבע, כך שיהיה לפחות ספק האם הייתה במעמד אשת איש. וגם "דאג" שאוריה ימרוד במלך, כך שיהיה תירוץ לראות במעשה דוד כלפיו פעולה שלטונית ולא רצח. אך אין זה מצדיק את דרכו של דוד, או כדברי המהר"ל: "וכל זה מצד השם יתברך, שהיה רוצה להיות עמו [עם דוד], לכך סיבב דבר זה. אבל מצד דוד עצמו לא היה זה, לכך הכתוב מיחס החטא לדוד, כאילו עשה החטא." המהר"ל לא חוסך שבטו מדוד, אך גם מצליח ליישב את דברי חז"ל.

אנו מכירים את הביטוי "ארוך כאורך הגלות". אבל במבט הרוחני על ההיסטוריה שלנו, ממה נובע הצורך בגלות ארוכה? הגלות האחרונה המכונה "גלות אדום" נמשכה מחורבן הבית השני וכיבוש יהודה ע"י הרומאים בשנת 70 לספירה – ועד שנת 1948 בה הוקמה מדינת ישראל. יחסית לגלויות הקודמות (מקובל לחשוב שגלות מצרים הייתה 210 שנים, וגלות בבל 70 שנה) – מדובר בתקופה ארוכה מאוד. האם יש במסורת שלנו הסבר לאורך הגלות? לא ראיתי הסבר ממצא. אך יש כמה כיוונים ורמזים.

הסבר מעניין מובא בשיעורו של הרב אורי שרקי המבוסס על הספר "דרך אמונה" של רבי אברהם ביבאגו. לשיטתו כל אחת מהגלויות הנה התמודדות עם ערך שמייצג העם השולט. גלות מצרים הנה התמודדות עם החוש והמאגיה, כגון העימות בין חרטומי פרעה למשה ואהרון. בגלות בבל המאבק הוא נגד הדמיון, ולכן מופיע שם דווקא דניאל פותר חלומות שגובר על אנשי בבל. הרב שרקי ממשיך: "מה שאין כן בנוגע לגלות אדום, בה עם ישראל מתמודד עם מתחרה הרבה יותר רציני, הפילוסופיה, כלשון רב אברהם ביבאגו: החוש התבוני". כוח הפילוסופיה והשכל הנמצא בתרבות המערבית הנו חזק הרבה יותר מהחוש והדמיון, ולכן נדרשים אלפי שנים עד שנעשה הבירור, ועם ישראל חוזר לעצמאות מדינית. (אפשר למצוא התייחסות לאדום כאומה החזקה ביותר גם אצל המהר"ל מפראג, שם היא מכונה "המלכות הרביעית". אבל זה סיפור אחר קצת).

רעיון יפה. ובכל זאת נשאלת השאלה: האם אכן היה הכרח היסטורי שהשחרור מהגלות ייקח זמן רב כל כך? אולי הייתה דרך אחרת, קצרה יותר – ולא זכינו לראות אותה? כשבוחנים את ההיסטוריה, קשה להצביע על רגע בו הייתה אפשרות מעשית להתממשות של משהו הדומה לרעיון הציוני המודרני. ואלי בכל זאת פספסנו? אם אתם חושבים שהיה פיספוס, כתבו לנו.