במילה אחת: לא. התשובה המדויקת יותר: האמונה בעולם הבא (ובפרט בהישארות הנפש ותחיית במתים) היא חלק בלתי נפרד מהמסורת היהודית. אך אין פסוק בתנ"ך שמדבר על כך באופן ישיר. אמנם ניתן לפרש פסוקים רבים ברוח האמונות הללו, אך מדובר בדרשות חכמים וניתן למצוא גם פירוש חלופי. וכך כותב רבי יהודה הלוי (כוזרי, מאמר ראשון, קטו): "וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ עַד עַתָּה עַל מַה שֶּׁבָּא בַּמִּקְרָא בְדִבְרֵי הַנְּבִיאִים [תנ"ך], כִּי לֹא נִזְכַּר בָּהֶם, יִעוּדֵי הָעוֹלָם הַבָּא הַרְבֵּה בְּבֵאוּר, כַּאֲשֶׁר נִזְכַּר הַרְבֵּה בְּדִבְרֵי הַחֲכָמִים."

מעניין שחכמי התלמוד (שבזמנם קיומו של עולם הבא הפך לחלק מיסודות אמונתנו) שואלים בדיוק את השאלה הזאת במסכת סנהדרין: "מניין לתחיית המתים מן התורה?" – איזה פסוק בתנ"ך ניתן להביא כהוכחה? התלמוד מכיל מספר דרשות, ואנו נביא את הדרשה של רבי מאיר על שירת הים. משה אומר (שמות טו א): "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'". לכאורה, המשפט מוזר דקדוקית: "אז" הוא לשון עבר, אך "ישיר" – לשון עתיד. מכאן רבי מאיר מסיק שמשה "ישיר" את השירה גם לעתיד לבוא, או כלשונו: "שר לא נאמר אלא ישיר – מכאן לתחיית המתים מן התורה". יש בתלמוד עוד דרשות רבות ברוח זו.

נשמע לכם משכנע? יש מקום למחשבה שהעיסוק בהרבה דרשות מפותלות חושף דווקא את הקושי לבסס את הטענה באופן פשוט וישיר.

חשוב להדגיש שאי הזכרת עולם הבא בתנ"ך עוד לא מוכיחה שהאמונה הזאת לא הייתה קיימת אז. אפשר בקלות לחשוב על המצבים בהם נושאים כאלה או אחרים לא מוזכרים בטקסטים מסוימים, ולא בגלל שלא היו קיימים. אבל לעניות דעתי כן ניתן להסיק שהעיסוק בעולם הבא לא היה במרכז התודעה של תקופת התנ"ך.

בספר מלכים א' (יח יט), אליהו הנביא "זוכה" לכינוי הלא מחמיא הזה מפיו של אחאב המלך במפגש ביניהם: "וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב, אֶת-אֵלִיָּהוּ; וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו, הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל." על מה הם רבים, בעצם? אחאב עבד עבודה זרה, ועל כן (כמתואר בתחילת פרק יז) אליהו גוזר גזירת בצורת על הארץ. מניעת הגשמים גרמה לרעב בממלכה של אחאב, ולכן המלך כועס על הנביא כל כך.

כמובן שאליהו לא נשאר חייב, ועונה לאחאב: "וַיֹּאמֶר, לֹא עָכַרְתִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם-אַתָּה, וּבֵית אָבִיךָ–בַּעֲזָבְכֶם אֶת-מִצְו‍ֹת ה', וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים." לשיטת אליהו, אחאב אשם במשבר בגלל עבודת הבעל שהכניס. מתי נפסקה הבצורת? זה קרה רק לאחר "מבחן האמונה" בו אליהו ניצח את נביאי הבעל בהר הכרמל, בהמשך הפרק.

ואולי אליהו הלך בכל זאת בדרך קשה מדי מול המלך והעם? ואיך זה קשור להיותו "מלאך הברית"? תקראו כאן.

האמת היא שעם כל הכבוד לערך הפלורליזם שהאמירה מייצגת בתודעה שלנו, המשפט לא מופיע כפסוק במקורות. יש אמנם פסוק בספר חבקוק ב ד: "הִנֵּ֣ה עֻפְּלָ֔ה לֹא־יָשְׁרָ֥ה נַפְשׁ֖וֹ בּ֑וֹ וְצַדִּ֖יק בֶּאֱמוּנָת֥וֹ יִֽחְיֶֽה". פשט הדברים הוא שהצדיק יחיה בזכות אמונתו. הנביא לא עוסק כלל בסבלנות דתית, זה לא הנושא.

אך מה הייתה בדיוק כוונת הנביא? סביר שמשמעות המילה "אמונה" בתנ"ך אינה זהה למושג האמונה ה"דתית" בעברית של היום. "כִּי יָשָׁר דְּבַר ה' וְכָל מַעֲשֵׂהוּ בֶּאֱמוּנָה." (תהילים לג ד). "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא." (דברים לב ד). אמונה כאן היא יושר. הצדיק יחיה בזכות היותו ישר ותמים דרך.