ארכיון תגיות: פילוסופיה

יום השבת: מציאות או דמיון? (וקצת על קדושת החול)

האם החוויה הרוחנית שלנו קשורה בכלל לסדרי העולם והטבע, או ש"הכל בראש" – והמציאות נבנית בעצם רק בתודעה שלנו? לכאורה, יום השבת שהוא "זכר למעשה בראשית" – מהווה דוגמא מובהקת למציאות אובייקטיבית. התורה מספרת שה' שבת ממעשה הבריאה ביום השביעי, וכך גם ציווה עלינו את המנוחה ביום הזה. מחזור השבוע הנו קבוע: אחרי שישה ימים של חול תמיד בא יום השבת. אין הפתעות. בניגוד לחגים בהם יש לאדם שותפות בקביעת הזמנים (דרך לוח השנה היהודי, או קידוש החודש בתקופות הקדומות) – אין לאף אחד זכות להזיז את השבת ממקומה. אז נראה שזמן שבת שייך לסדרי העולם, ולא לתודעת האדם. בטוח?

לפי סיפור חסידי ידוע, את ההנחה הזאת החליטו לבדוק שני אחים, רבי זושא ורבי אלימלך. הם ערכו ניסוי: קבעו יום באמצע השבוע שבו התלבשו שניהם בבגדי שבת ונהגו את כל מנהגי השבת. להפתעתם הרבה, הם הרגישו את אווירת השבת! זה הפחיד אותם, כי בעצם המשמעות היא שאין בעולם הממשי שבת, זה רק בראש של המאמין! אולי הכל זיוף? מוטרדים מאוד, הם הלכו למגיד ממז'ריטש רבם, שהרגיע אותם באומרו שיש בכוחם של בגדי השבת שלבשו להשרות את קדושת השבת גם בחול.

איך אפשר לפרש את הסיפור? יש פתגם "הבגד עושה את האדם": המגיד מסביר שהארת השבת יכולה לבוא באמצעות בגדי השבת שיש בהם קדושה, אז יש קשר לשבת ה"רשמית" – דרך הבגדים. אך נדמה לי שיש כאן עניין נוסף. עם כל הכבוד לביגוד, אי אפשר לגלות משהו שלא קיים. התרגיל יכול היה לעבוד, רק כי יש קדושת אמת גם בחול! אמנם יום השבת מיועד כולו לניתוק מהחומריות, אך המימד הרוחני קיים בכל ימות השבוע. האחים הצדיקים הצליחו לגלות שהקדושה לא מצטמצמת למרחבי השבת, היא מלווה אותנו בכל זמן. רק צריך להתאמץ למצוא אותה. מסכימים?

מטרה מול אמצעים: טעם העץ כטעם הפרי?

תנסו לדמיין עולם בו ישר מגיעים ליעד, ואין הכרח לעמול קשה בדרך על דברים שלא קשורים ישירות לדבר מה שרוצים להשיג. עולם בו אפשר מיד לטעום תבשיל טעים, בלי שיש צורך לקלף ולחתוך ירקות; ניתן להגיע לגוף שרירי, בלי לעסוק בהרמת משקולות; אפשר להגיע לכל מקום בעולם, בלי שנדרש לטוס או לנסוע זמן רב. עולם אידאלי שכזה… אך כולנו יודעים שהדברים פשוט לא עובדים בדרך הזאת.

אז יש במדרש חז"ל הסבר מעניין: בורא העולם ביקש שיהיה עולם של זהות בין מטרה לאמצעי, או בלשון חז"ל "טעם העץ כטעם הפרי". אך בפועל נברא עולם עם הפרדה בין אמצעי למטרה. מדובר בפירוש על מעשה בראשית בתורה. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן" (בראשית א יא). לכאורה, ה' מבקש מן הארץ להצמיח "עץ פרי עושה פרי", כלומר העץ הוא בעצמו פרי אכיל. אך בפסוק שבא אנו לומדים שבפועל הארץ הצמיחה "עֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ" – העץ לא הפך לפרי בעצמו, אך הוא מסוגל להניב פירות אכילים.

זהו בדיוק הפער בין האמצעי ("עץ") למטרה ("פרי") שקיים בעולמנו. הוא דורש מאיתנו השקעה של מאמץ וזמן על מנת להגיע למטרות שאנו מציבים. טעם העץ אינו כטעם הפרי!

האם סיפורי התנ"ך התרחשו באמת?

עסקנו כאן בקיצור במחקר המדעי המודרני על התנ"ך. אך מהו בעצם היחס של המסורת הרבנית לטקסטים? האם יש לקבל את כל הכתובים כתיאור מדויק של המציאות הממשית? ובכן, הפרשנים המסורתיים אכן נטו להתייחס כך לפסוקים. אמנם פילון האלכסנדרוני שהיה מחכמי ישראל פירש את התורה באופן "אלגורי" ולא כפשוטה, אך גישתו נשארה חריגה ולא השפיעה על המשך המחשבה היהודית. לא מדובר בקביעות מוחלטות. בהכללה נאמר שבפרשנות המסורתית לתנ"ך יש העדפה לגישה שהדברים אכן מתוארים כפי שהיו, אך יש גם הרבה הסתייגויות מההבנה הפשטנית.

ספר איוב בתנ"ך בקלות מצטייר לנו כמשל, על בסיס ה"מבנה הספרותי" שלו. אך מה חשבו חז"ל עליו? בתלמוד (בבר בתרא ט"ו א) יש ויכוח בין החכמים באיזו תקופה חי איוב, ואחת הדעות היא: "אִיּוֹב לֹא הָיָה וְלֹא נִבְרָא, אֶלָּא מָשָׁל הָיָה". אמנם במשתמע שם שרוב החכמים "מתעקשים" למצוא לאיוב זמן בהיסטוריה, אך לדעת הרמב"ם במורא הנבוכים, המחלוקת על תקופת העלילה דווקא מחזקת את הדעה לפיה מדובר במשל ולא במעשה היסטורי.

כבר כתבנו על בסיס פירוש רש"י שמסתבר מאוד לראות את תיאור בריאת העולם בתורה בהיבט המוסרי, ולא כתיאור פיזיקלי-מדעי של סדר התרחשות תהליך הבריאה. אך מה עם "חטא עץ הדעת"? נשים לב שהתורה מדגישה שהמעשה היה בגן עדן, ולא במציאות העולם הזה. וכך מסביר הרב אורי שרקי בשיעורו: "אבל בפשטות, כל המעשה של גן עדן הוא רוחני ולא קשור בכלל למציאות הארצית". כלומר, גם אם נאמר שזה התרחש – מדובר במציאות רוחנית. ולא כדאי לדמיין שם נחש מפינת החי.

ויש כמובן שאלה של האם כל הפרטים שבסיפורי התנ"ך מדויקים ואמתיים, או שיש שם השאלות, גוזמות ותיאורי דמיון. קל להתחיל מ"דחיית ההגשמה": בתורה יש פסוקים רבים שמתארים את האל כבעל גוף לכאורה: כגון שיש לו יד, הוא יושב על כיסא, שומע, מדבר וכועס. אך מוסכם על העולם הרבני שאין הדבר כך, ולכן מוצאים פירוש שונה, מעין "דיברה התורה כלשון בני אדם".

הרמב"ם לא מסתפק בכך, וטוען ב"מורה הנבוכים" (חלק ב' פרק מו): "כך אלו המשלים הנבואיים הנראים או נעשים במראה הנבואה… ודברים שעושה הנביא, ומשך הזמן הנזכר בין מעשה למעשה על דרך המשל, וההיעתקות ממקום למקום, כל זה אינו אלא במראה הנבואה, לא שהם מעשים מציאותיים בחושים הגלויים." כלומר, תיאורים רבים בתנ"ך הם חזיונות נבואיים שיש להם כמובן מטרה ומשמעות, אך אין זה שיקוף המציאות. הרמב"ם מביא דוגמאות בהמשך הפרק: לשיטתו, לא יתכן שיחזקאל הנביא ביזה את עצמו מול העם, או שהושע הנביא התחתן בחטא עם אשת זנונים, כמתואר בפשט המקראות.

תעלומה: למה נפסקה הנבואה?

כשאנו קוראים בפרקי התנ"ך, קיום הנבואה – הדיבור האלוקי עם האדם – נראה כדבר טבעי וכמעט מובן מאליו. אף בתקופת הבית השני היו לנו לפי המסורת שלושה נביאים: חגי, זכריה ומלאכי. אבל משם התופעה נפסקת. אין יותר חזון לנביאים. אמנם קיימת אמונה שהנבואה תחזור בעתיד, אך איננו יודעים מתי ואיך. מדוע קרה השינוי הזה? לא ברור.

לפני הכניסה לארץ, משה רבנו אומר לעם שה' ימשיך לשלוח לו נביאים: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (דברים יח טו). אמנם משה לא מבטיח שהנבואה לא תיפסק, אך הוא גם לא מזהיר שזו תופעה זמנית. קשה מאוד לקבל שהפסקת הנבואה היא בגלל החטאים של ישראל, הרי עברו הרבה דורות מאז. יש מסורת על חכמים ביקשו לבטל "יצר של עבודה זרה בעולם" – באותו הזמן גם הנבואה הסתיימה. אך כל זה עדיין לא מסביר מדוע.

גם אם חסר לנו הסבר תיאולוגי מדויק, קשה להתעלם מכך שמאז ההיסטוריה מתנהלת בנתיב שונה, ללא נוכחות ישירה של הבורא דרך הנבואה, אלא ב"הסתר פנים". אם נקבל את התפיסה שעל האדם לקחת אחריות על העולם – אז יש בכך הגיון. דרך משל, ניתן לדמות את ה' להורה שמחליט להעביר אחריות למתבגר, ולכן לא נכנס לחדרו ולא מעיר הערות גם כשיש "בלגאן" – בתקווה שהצאצא ייקח אחריות על מעשיו. מכירים הסבר טוב מדוע הנבואה איננה? תכתבו לנו.

ומה המקור לביטוי "אין נביא בעירו"? תקראו כאן.

מעשי אדם מול מעשי ה': עולם צריך השלמה

"אילו מעשים נאים, של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם?" – שאלה זו, לפי המדרש, שאל טורנוסרופוס המצביא הרומאי את רבי עקיבא. במפתיע, רבי עקיבא ענה לו: "של בשר ודם נאים". הרומאי מקשה: "הרי השמים והארץ יכול אדם לעשות כיוצא בהם?!" עונה לו רבי עקיבא: "לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטים עליו, אלא אמור דברים שהם מצויים בבני אדם." – רבי עקיבא לא מתבלבל, הוא כמובן לא רואה את ה' ואת האדם באותה המדרגה, אלא מדבר על עולמו של האדם בלבד.

אז איך להבין את רבי עקיבא? בואו נשמע את טיעוניו: "הביא לו רבי עקיבא שיבולים וגלסקאות [כיכרות לחם]. אמר לו: אלו מעשה הקדוש ברוך הוא, ואלו מעשה ידי אדם. אמר לו: אין אלו נאים יותר מן השבלים?!" מה אתה הרומאי מעדיף לאכול: חיטה (שהיא חלק מהטבע, ולכן מעשה ה') או לחם (שהוא מעשה אדם מובהק)? עכשיו ברורה כוונתו: העולם נברא גולמי, ובידי האדם (שנברא בצלם ה') הבחירה והאפשרות לתקן לרפא. בני אנוש קיבלו משימה ואחריות להפוך את העולם לטוב יותר, גשמית ורוחנית. במובן הזה, מעשיהם "עדיפים", כי הם ההשלמה הראויה של הבריאה האלוהית.

ואיך זה מתחבר לאבחנה בין ששת ימי בראשית ליום השבת? מוזמנים לקרוא כאן.

תרגום אונקלוס: תרגום או פירוש לתורה?

בפרשת גנבת הברכות בספר בראשית, יצחק אוצר לעשיו בנו: "וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ." (בראשית כז לה). אך בתרגום אונקלוס לארמית, הפסוק מופיע כך: "וַאֲמַר עָאל אֲחוּךְ בְּחָכְמָא וְקַבֵּיל בִּרְכְתָךְ". שמתם לב שהמרמה הפכה לחכמה בתרגום?

תרגום אֻנְקְלוֹס הוא תרגום עתיק לתורה, הוא מיוחס במסורת לאונקלוס הגר שחי במאה ה-1, אך נכתב כנראה במאה ה-2. יש לו חשיבות עצומה הן במסורת והן במחקר, מהסיבה הפשוטה שהמתרגם ביטא את ההבנה לטקסט כפי שהייתה אצל חכמי ישראל בזמם. אך אנו יודעים שאין בעולם תרגום מדויק: כל ניסיון לבטא טקסט נתון בשפה אחרת, יוצר צורך למצוא את הביטוי המתאים ביותר – אך זה תמיד פירוש במידת מה. מעניין שבעולם הישיבות לומדים את התורה עם אונקלוס, כפירוש אחד מתוך הפרשנים המסורתיים לחומש.

בדוגמא שהבאנו, נראה שהתרגום הולך רחוק יותר, ומנסה למצוא ניסוח שלא יהיה בו לגנאי ליעקב אבינו במעשה. האם אפשר לזהות אצל אונקלוס מגמות, מעבר ל"הגנה" על אבות האומה? ואכן הרמב"ם, גדול הלוחמים נגד ה"הגשמה" (יחוס תכונות אנושיות לאלוהות), מסתמך על התרגום. ב"מורה הנבוכים" (חלק א', פרק כז) הוא כותב: "אונקלוס הגר שלם מאד בלשון העברית והארמית. וכבר שׂם השתדלותו בסילוק ההגשמה, וכל תואר יתארהו הכתוב שיביא אל הגשמות יפרשהו כפי ענינו. וכל מה שיימצאהו מאלו השמות המורים על מין ממיני התנועה, ישים ענייני התנועה הגלות והראות אור נברא, כלומר, שכינה או השגחה."

הטענה שהיא שכל פעם שניתן היה להבין את הטקסט כאילו ה' "זז במרחב" כמו דמות, התרגום מוצא דרך לייחס זאת ל"שכינה", ולא לאל עצמו באופן ישיר. הדוגמא שהרמב"ם מביא מייד: ב"שמות יט יא" נאמר: "… כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי". אונקלוס מתרגם: "… בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה יִתְגְּלֵי יְיָ לְעֵינֵי כָל עַמָּא עַל טוּרָא דְּסִינָי". אם במקור מדובר ב"ירידה" שאפשר להבין שתנועה ממש, בארמית כבר מדובר ב"התגלות", שזה מושג מופשט יותר.

ד' אמות ההלכה: האם ההלכה היא לב היהדות?

נאמר בתלמוד (ברכות ח א): "מיום שחרב בית המקדש אין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד". נדמה שהמשפט הזה הוא הבסיס לטענה (שהיום נהוג לייחס אותה לעולם החרדי) שעיקר היהדות הוא עולם ההלכה. ואם כך הדבר – לימוד התורה החשוב ביותר הוא מסביב לסוגיות בהלכה. רק כדאי שנשים לב לתחילת המאמר: "מאז שחרב בית המקדש…". אז נשמע שהמצב הזה הוא סוג של חסרון זמני הכרחי, ולא הדבר הרצוי. היסטורית, אנו רואים שהעיסוק בהלכה הפך למרכזי בתקופת בית שני, ולא לפני זה.

מעניין שהרמב"ם (שהוא בין הרבנים המשפיעים ביותר על תכני ההלכה מאז ומעולם!) לא הסכים לקבל את עקרון העליונות של ההלכה. בהקדמתו למשנה הוא מצטט את מאמר התלמוד הנ"ל, ומפרש: "שאם תסתכל אותו על פשוטו תמצאנו רחוק מאד מן האמת, כאילו ארבע אמות של הלכה בלבד היה התכונה הנדרשת, ושאר החכמות והדעות מושלכות אחר גוו, ובזמן שֵׁם וְעֵבֶר ואחריו שלא הייתה שם הלכה, הנוכל לומר שאין להקדוש ברוך הוא חלק בעולם כלל". הטיעון כאן הוא גם היסטורי: הרי יש מסורת שעוד לפני אברהם אבינו, שֵׁם וְעֵבֶר עסקו בתורה, למרות שעולם של מצוות והלכה לא היה קיים. אך יש כאן גם זעקה שההלכה לא מכילה את הכל: מה עם "שאר החכמות והדעות", זה לא חלק מעולם הקב"ה?

מעבר לעושר העצום שנוצר במהלך הדורות בעולם ההלכתי, יש עוד סיבה להתייחס אליו בכבוד: כבר כתבנו שבניגוד לכישלון הנבואה לתקן את העולם, עיסוק החכמים בפרטי קיום המצוות דווקא הצליח הרבה יותר לחנך יהודים להיות מוסריים. אך בעולם של היום קשה שלא לקבל את הטענה של "מניטו" (הרב אשכנזי): "אלוהים ברא את העולם ורצה שיהיו בו ישיבות ובתי כנסת, ולא שהוא ברא קודם את הישיבה ושם את העולם סביבה" (מוזמנים להקשיב להקלטה). קשה ולא כדאי לדחוס את היהדות לתוך שני מטר = ארבע אמות.

עבודה צורך גבוה: משמעות

הביטוי "עבודה צורך גבוה" מבטא את הרעיון המעשים שלנו – קיום המצוות, לימוד התורה, תפילה, מעשים טובים – משפיעים על העולמות העליונים, כך שה' זקוק להם במידה מסוימת. רגע, האם ניתן בכלל לומר שה' זקוק לנו? מבחינה פילוסופית יש כאן קושי, הרי לא הגיוני לייחס לו חיסרון כלשהו. הדרך הפשוטה להסביר את הרעיון: ה' ברא את העולם שבו לאדם יש תפקיד משמעותי, ולכן העולם זקוק לנו ובמובן הזה גם ה'.

מקור הביטוי כנראה ספרו "עבודת הקודש" של הרב והמקובל מאיר אבן גבאי, שם הוא כותב (חלק ב פרק טז): "… שהעבודה צורך גבוה לא צורך הדיוט בלבד,… ובזה תבנה ותכונן התורה ומצותיה, ומזה יובן חיוב קבלתה לעם הנבחר והאזהרות הבאות בה על קיומה, והשכר העצום להוגה בה תמיד ושומר מצותיה, והעונש המופלג לעובר עליה ומבטל מצותיה", ובהמשך: "ולפי שתכלית בריאת האדם היה לצורך גבוה, כלומר לתקן הדמות, לכך נעשה בדמותו…".

נדבר על התפילה לרגע. לכאורה, איך אדם מרשה לעצמו להתפלל על משהו (כגון על הפרנסה, או על אדם חולה), הרי לא סביר לחשוב שה' לא מודע לבעיה? האם ה' צריך… תזכורת? אך אפשר לתת טעם לפי האמרה בתלמוד (יבמות סד א) לפיה ה' "מתאווה לתפילתם של צדיקים": ה' ברא את העולם כך שמאמץ התפילה שלנו נדרש! רב חיים מוולוז'ין מפרש ב"נפש החיים" (שער ב, י): "והוא מעורר בקולו דלתתא [מלמטה] את הקול העליון קול גדול הידוע בזוהר… שלקול תפלת האדם מתעורר לעומתו הקול העליון". העולמות העליונים מתעוררים מתפילת האדם הצדיק.

מומלץ מאוד להקשיב לקטע הקצר על משל הצ'ולנט (חמין), בו הרב אורי שרקי מסביר איך יתכן שה' זקוק לנו:

הרב אורי שרקי על סוד הצ'ולנט

מה פירוש "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"?

בתלמוד (ברכות לג ב) נאמר: "אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: "הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם". אבל איך להבין מאמר זה? האם באמת הכל בידי שמיים? והאם נשאר לאדם לטפל "רק" בענייני היראה? נפרש כאן לפי התפיסה המקובלת ביהדות שמאמינה בחופש הבחירה של האדם, ונלך בדרכו של הרמב"ם.

הרמב"ם ב"שמונה פרקים", פרק ח' מתווכח עם התפיסה ש"הכל למעלה", או בלשונו: "אולם הרבה טועים וחושבים על כמה מעשי האדם הבחיריים, שהם הכרחיים לו, כזיווג פלונית, או היות ממון זה בידו, וזה בלתי נכון." אחד מהטיעונים של הרמב"ם: אם נניח שהכל נעשה ב"פקודה" מלמעלה, אז לפי זה יוצא שכך גם הפשעים, ואין זה הגיוני לייחס לה' לתת הוראה למישהו לגנוב או לרמות.

הרמב"ם מדגיש שלאדם יש שליטה במעשיו, לטוב ולרע, וממשיך: "מה שאמרו: "הכל בידי שמים" – לא אמרו זה אלא על הדברים הטבעיים, שאין לאדם בחירה בהן, כגון שיהיה ארוך או קצר; או ירידת הגשמים או עצירתם, או קלקול האוויר או צחותו, וכיוצא בזה מכל מה שבעולם". אמנם יש נתונים טבעיים שאין לאדם שליטה, אך זה לא פוגם בחופש הבחירה.

אז מה זה "יראת שמיים"? רמב"ם כותב באגרתו שדנה בסוגיה: "וכל מעשה בני האדם בכלל יראת שמים הם". לפי פירוש זה, "יראת שמיים" איננה מצטמצמת ליחס היראה בין אדם לבוראו, אלא מכילה באופן רחב את כל מעשי האדם הבחיריים. הרי האדם מתהלך לפני ה' ואחראי למעשיו שבידיו לבחור לעשותם.

האם ראוי תמיד להרבות בשבחי ה'?

התלמוד (מגילה כה א) מספר סיפור על רבי חנינא: הזדמן לו להיות נוכח בתפילה בה שליח ציבור אמר לא רק "האל הגדול הגיבור והנורא" (הנוסח המקובל), אלא הוסיף על כך עוד תארי שבח: "… האדיר והחזק והאמיץ". בסיום התפילה, רבי חנינא ניגש לשליח הציבור ושואל אותו באירוניה: הסיימת לומר את כל השבחים של אדוניך? הרי אנו אומרים "האל הגדול הגיבור והנורא" רק בגלל שזה כתוב בתורה (דברים י יז).

רבי חנינא מסביר: "משל לאדם שהיו לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב והיו מקלסין [משבחים] אותו באלף דינרי כסף, וכי לא גנאי הוא לו?" המשמעות: בגלל שה' נבדל מאתנו באופן מהותי, כל התשבחות שנאמר עליו לא מציגות נאמנה את גדולתו. לכן זה רק לגנאי, ועלינו לומר את הנוסח הקצר שבמסורת. או כמו שאמר קהלת (ה, א) : "… עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים".

מעניין שהרמב"ם מביא את הסיפור של רבי חנינא ב"מורה הנבוכים" (חלק א' פרק לט) על מנת… לתמוך בשיטת "שלילת התארים" שלו. הרמב"ם טוען שכל דבר חיובי שנאמר על ה' יהיה מוטעה במידה רבה, כי ה' הוא נבדל מאתנו. לכן הדרך היחידה הנכונה פילוסופית לתאר את ה' היא בביטויי השלילה, כלומר "אין לא גוף", "הוא לא מורכב מחלקים" וכ"ו. ברמב"ם מסיים את הסברו בנושא בדוגמא של רבי חנינא, שהתנגד כאמור להרבות בתארי חיוב לתפילה, והסביר שאין זה באמת מוסיף לכבודו של ה'.