ארכיון תגיות: פילוסופיה

הקבלה היא חלק מהיהדות?

כן. הקבלה (תורת הסוד) היא חלק בלתי נפרד מהיהדות. נכון הוא שיש לנו מעט מידע על התפתחות תורת הנסתר, בהשוואה לתורת הנגלה. אך סביר שהקבלה כפי שמוכרת לנו היום התפתחה מאותם המקורות הקדומים במהלך הדורות. אמנם במחקר עדיין קיימת גישה שמייחסת את הקבלה להשפעה מחוץ ליהדות, אך מנגד מתחזקת התפיסה המחקרית שרואה את החיבור של תורת הסוד הקבלית עם המקורות הקדומים. בהסתכלות מבפנים, ובהתחשב בשמרנות הטבעית של המחשבה הרבנית, מאוד קשה לדמיין איך יתכן שההשפעה מבחוץ תיקלט בעוצמה כה רבה בתוך הזרם המרכזי של היצירה והמחשבה היהודית.

יחד עם זאת, בתוך המסורת התנהל (ועדיין מתנהל) ויכוח עז על המקום של תורת הנסתר בתוך המבנה הכולל של אמונתנו. סביב חלק מתפיסות הקבלה (כגון אמונת הגלגול) הייתה מחלוקת עזה במהלך הדורות. הרמב"ם אמנם לא תקף את הקבלה בכתביו באופן ישיר, אך תפיסותיו היו שונות במהות מאלה של המקובלים. לא מעט ספרים נכתבו בידי הרבנים בעד ונגד הקבלה. ניתן לומר שביהדות האורתודוקסית של היום אין זרמים שמתנגדים לקבלה באופן גורף, אך יש גישות שונות לעניין מקומו של הנסתר, הן בתפיסות העולם הכללית והן בהלכה למעשה.

אגב, נהוג לראות ניגוד בין דמות המקובל ולזו של הפילוסוף והמדען. זה נכון רק חלקית, והיו רבנים שהצליחו לשלב בין השניים. הרב משה חיים לוצאטו (הרמח"ל) שחי באירופה במאה ה-18 היה מקובל דגול, אך הוא היה גם משכיל במדעים וחיבר ספרי חול ומחזות. הרב אליהו בן אמוזג שחי באיטליה במאה ה-19 היה איש משכיל ופילוסוף שחקר בין השאר יחס בין ישראל לאומות, אך גם מקובל שכתב ספר בשם טעם לש"ד בו הגן על האוטנטיות של תפיסות הקבלה.

היום השביעי של הבריאה: העולם באחריות האדם

כתבנו כאן על הגישה החסידית שמדברת על האל ש"אין אתר פנוי ממנו": האל שמחזיק את העולם בכוח גבורתו בכל רגע ורגע, ומשגיח על כל פרט ופרט בעולמו. אך זאת איננה הגישה הבלעדית במסורת. נביא כאן בקצרה את שיטתו של רבי יהודא אשכנזי "מניטו" (שכתבנו עליו כאן) ששמה במרכז ההכרה את המשימה שמוטלת על האדם לנהל את העולם מאז מעשה בראשית.

נעיין בפירושו של "מניטו" לפסוק האחרון של מעשה בראשית (בראשית ב ג): "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת." לכאורה, מבחינת לשונית, המילה "לעשות" היא מיותרת. אז מה היא מרמזת לנו? בהסתמך על טקסט המדרש "מניטו" קובע המשמעות של "לעשות" הוא שהעולם נברא כך שהוא זקוק לעשייה. כלשונו: "הכול צריך תיקון, קרי השלמה בעולם העשייה, במציאות ההיסטורית. זו המשימה שמקבל האדם על עצמו בסוף ששת ימי המעשה… תהליך התיקון אינו תהליך מיסטי אלא תהליך היסטורי המביא לידי התאמה מלאה בין מציאות העולם הזה ובין מחשבת הבורא."

מכאן אפשר להבין איך "מניטו" רואה את מעשה בראשית. בששת ימי הבריאה, הקדוש ברוך הוא פועל לבדו. אך ביום השביעי (שזו התקופה אנו בעצם נמצאים!) הוא מעביר את האחריות על העולם הנברא לאדם. או בלשונו: "בסוף יום השישי מפסיק הבורא את התערבותו, נכנס לשבת שלו ומצפה משותפו האדם להשלים את המלאכה, כלומר להעלות את העולם כלשון המקובלים, לתקן את העולם כלשון המדרש, כך שיהיה תואם את מחשבת הבריאה." מכאן שעל האנושות מוטלת המשימה להצליח להביא את העולם למצב טוב מבחינה מוסרית. לפיכך, הגאולה איננה תהליך מיסטי-רוחני (כפי שרואים אותו למשל בחסידות חב"ד), אלא ההשלמה המוצלחת של ההיסטוריה האנושית המעשית. אחריות עצומה מוטלת על הכתפיים שלנו.

האל לא רק בורא אלא מחזיק את העולם בכל רגע?

ניתן לומר שהמסורת היהודית אומרת לא רק שיש לעולם בורא, אלא שהבורא נוכח בעולם גם לאחר מעשה הבריאה. הנבואה היא העדות לכך שהבורא מעורב במתרחש בעולם שלנו. אך העיקרון של הנוכחות המתמדת של האל בעולמנו מודגש במיוחד בתורת החסידות. נביא כאן פירוש יפה שמיוחס למייסד החסידות הבעל שם טוב.

הבעל שם טוב מפרש את הפסוק (תהילים קיט יט): "לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם." בפשטות, הפסוק אומר שהתורה היא נצחית. אך בעל שם טוב הולך בכיוון אחר. הוא משווה את מעשה בריאת העולם לאומן שעושה כלי. אמנם הכלי הוא יצירת האומן, אך לאחר גמר המלאכה הכלי כבר מתקיים בזכות עצמו, ללא צורך בנוכחות בעל המלאכה. אך לא כך העולם, שלא רק נברא אלא לא יכול להתקיים אפילו רגע אילו הבורא היה חלילה מסתלק.

נחזור לפרש את הפסוק. אותיות התורה של מאמרות ה' במעשה בראשית – שהן "דבר ה'" – נמצאות ברקיע השמיים מאז הבריאה, והן [לפי בעל שם טוב] מחזיקות את העולם עד היום הזה: "באותיות הללו הם חיותן וקיומן של השמים ושמי השמים".

בחסידות נהוג להדגיש שה' נמצא בכל מקום ומשגיח על כל המתרחש. יש סיפור חסידי על בעל שם טוב בו הוא מוכיח שאפילו עלה לא נופל מעץ ללא השגחת הבורא. האם יש במסורת גישות אחרות? בהחלט. ניתן לקרוא כאן.

האם עיקר הרע הוא מה שאדם גורם לעצמו?

ב"מורה הנבוכים" של הרמב"ם שנכתב במאה ה 12 מופיע ניתוח מבריק ומסקרן של סוגי הרע בעולם. בחלק שלישי פרק י"ב (השתמשתי בתרגום הרב קאפח) המחבר מתמודד עם ההשקפה (מוטעית לחלוטין, לדעתו) שיש בעולם יותר רע מטוב. בוויכוח מול תפיסת ריבוי הרע, הוא מחלק את מכלול הרוע בעולם לשלושה סוגים – ומגיעה שמסקנה ש"נשמעת" כאילו נכתבה בעידן המודרני ולא לפני כאלף שנים.

הסוג הראשון הוא הרע שאדם סובל ממנו כי הוא חלק מהטבע: "מחמת שהוא בעל חומר". מדובר במחלות, מומים ופגיעות מאסונות טבע. אך הרמב"ם מציין שאלה לא נפוצים כל כך, ועל פי רוב האנשים בריאים בגופם (וודאי בימנו שאנו יודעים למנוע אסונות ולרפא מחלות טוב יותר). הסוג השני הוא הרעות שאנשים גורמים אחד לשני, כגון מלחמות, רצח וגניבה. גם כאן הרמב"ם מציין אלה דברים שאמנם קיימים בעולמנו אך אינם מרובים כל כך.

אז מה נשאר? הסוג השלישי: "הוא מה שיארע לאדם ממנו מפעולתו הוא עצמו, וזה הוא המצוי הרבה, והרעות האלה יותר מרעות המין השני בהרבה, ומרעות המין הזה צועקים כל בני אדם." כלומר, רוב הסבל האנושי נובע ממה שאדם גורם לעצמו! הרמב"ם מתאר את התהליך כך: "שהנפש מתרגלת לדברים שאינם הכרחיים, ונעשים לה נוהג, ותושג לה תכונת התשוקה למה שאינו הכרחי לא לקיום הפרט ולא לקיום המין, ותשוקה זו היא דבר שאין לו סוף." ההשתוקקות של האדם להנאות העולם בדברים שאינם נצרכים באמת היא הגורם העיקרי לסבל האנושי בעולם הזה. הדברים נראים כאילו נכתבו בתקופה שלנו. מסכימים?

החיבור בין היהדות של הרב קוק לפילוסופיה של הגל

החוקרים סבורים שהמאמר של רב קוק "למהלך האידאות בישראל" נכתב ברוח השיטה הדיאלקטית של הפילוסוף הגרמני הגדול גאורג וילהלם פרידריך הגל. אינני מתיימר להסביר כאן את שיטתו של הגל, כמובן. די לנו בהבנה הפשטנית של הדיאלקטיקה, לפיה העולם מתפקד ומתקדם תוך כדי המאבק בין רעיונות (אידאות) שנמצאים בסוג של קונפליקט. לשם המחשה: ניתן לנתח את התפתחות הכלכלה והחברה דרך המאבק בין האידאה ה"סוציאליסטית" (שוויון וצדק חברתי) ל"קפיטליסטית" (חופש כלכלי ואישי).

איך זה מתחבר ליהדות? "למהלך האידאות" נכתב כתגובה לסופר ש"י איש הורביץ שטען שלדת היהודית אין עוד תפקיד משמעותי בעולם. הרב קוק במאמרו יצא בחריפות נגד התפיסה הזאת. הוא תיאר את ההיסטוריה האנושית כמאבק דיאלקטי בין שתי "אידאות" (רעיונות): האידאה האלוהית שהיא הרעיון של קיום אנושי מוסרי ,מול שהאידאה הלאומית היא הרצון של העמים לקיום חומרי תקין. במציאות יש קונפליקט בין האידאות, ולכן האנושות לא מצליחה לשלב בין רוחני לחומרי באופן ראוי.

וכאן הרב מגיע לתפקידו של עם ישראל: בגלל הדרך המיוחדת בה עם ישראל "נולד" (סיפורי האבות, גלות מצרים, קבלת התורה וכיבוש הארץ) – הרוח והחומר יכולים להתקיים בו באחדות ולא בפירוד. אמנם האחדות הזאת לא תמיד באה לידי ביטוי במרוצת הדורות, אך החזרה של העם לארצו (ציונות!) תוביל לאיחוד מחדש בין ה"אלוהי" ל"מדיני" – והדבר יקרין את האחדות על העולם כולו. נשמע פשוט? ודאי שלא. אבל זה הכיוון.

האם הרב קוק למד את הגל? עד כמה שהצלחתי להבין, אין לנו עדויות ברורות להיקף "לימודי החול" של הרב קוק. יתכן מאוד שהרב קרא את ספרות החול, כולל ספרי מדע ופילוסופיה. כך או כך, הרב היה בקשר עם משכילים בני דורו וספג את הרעיונות הגדולים של זמנו וביניהם את הדיאלקטיקה.

האם העולם כולו קיים בשביל האדם?

יש השקפות עולם רבות ששמות את האדם ("נזר הבריאה") במרכז, ומכריזות שהיקום כולו נוצר (קיים?) בעצם עוברנו בני האנוש. אפשר למצוא מקורות רבים במסורת חז"ל ברוח זו. מסקרן לדעת שהרמב"ם (שחי במאה ה 12) התנגד נחרצות לתפיסה מעין זו. למעשה, הרמב"ם היה יותר קיצוני: הוא טען (מורה הנבוכים, חלק שלישי פרקים יג) שמבחינה פילוסופית תכלית הבריאה קיימת.

אך חריפים במיוחד דבריו ביחס לדעה ש"תכלית כל המציאות היא מציאות מין האדם בלבד כדי שיעבוד את ה', וכל מה שנעשה לא נעשה אלא בגללו". אם נניח זאת לרגע, אז אפשר לשאול: ומהי התכלית בכך שאדם עובד את ה'? בסוף של שרשרת השאלות לא תהיה ברירה אלא לומר "שכך רצה ה' או כך גזרה חכמתו", כלומר אין תכלית. הרמב"ם מדגיש: "ואל תטעה עצמך ותחשוב כי הגלגלים [גרמי השמיים] והמלאכים לא נבראו אלא בעבורנו", ומשתמש בהמשך בממצאי האסטרונומיה של זמנו על מנת להמחיש כמה הארץ שלנו קטנה ביחס ליקום כולו.

מעניין לראות איך הדיון התגלגל לתחילת המאה ה 20, כאשר הרב קוק כתב את המאמר "לאחדותו של הרמב"ם" שהוא מעין "כתב הגנה" נגד הביקורת על הרמב"ם של ההיסטוריון הרב זאב יעבץ. הרב קוק כותב: "הרי אנחנו צריכים להחזיק טובה לרבינו [הרמב"ם] על אשר גילה את דעתו, שהיות כל ההויה כולה בכללותה רק לצורך האדם אין זה יסוד התורה עומדת עליו. כי הלא כל הכופרים שנתרבו בעולם, ביחוד מאז שנתרחבו הגבולים הקוסמיים על פי שיטתו של קופרניקוס והבאים אחריו, לא יסדו את כפירתם כי אם נגד זה היסוד". הרב כמובן מדבר על טיעוני הכפירה הנפוצים בזמנו שראו סתירה מהותית בין מרכזיות האדם והארץ בתורה, לבין התפתחות האסטרונומיה בכלל וגילויי קופרניקוס על מבנה מערכת השמש בפרט. אז הנה הרמב"ם (שחי מאות שנים לפני קופרניקוס) מלמד שתורתנו לא בנויה על הדעה שאדם הוא מרכז העולם!

לדעת הרב קוק, לא ניתן להכריע בין שתי הגישות לגבי תכלית הבריאה, כאשר לכל צד יש מטרה מוסרית משמעותית שונה בתכלית. לעיתים ההשקפה ש"בשבילי נברא העולם" חיונית כי היא מרוממת רוחו של אדם. "ולפעמים יש שהחשבון של ההתבטלות והאפסיות של האדם לגבי היצור כולו, שהוא מעשה ד' הנורא, גורם להלביש אותו גדולה וענות צדק" – כלומר החשיבה על אפסיות האדם מול היקום מוסיפה ענווה ומונעת גאווה יתרה. יש מקום לשתי ההשקפות, לכל צד אפשר לומר "גם אתה צודק".

ישראל באומות – כמו לב בין האיברים

בין כל הדימויים שמדברים על היחס בין ישראל לאומות העולם, "לב בין האיברים" נראה לי הכי משמעותי. הלב אמנם נמצא במרכז ומזרים דם לשאר האיברים. אך ללב אין משמעות בפני עצמו, ולתפקוד שלו יש ערך רק בתוך מכלול הגוף.

כנראה שלדימוי יש לפחות שני מקורות. הביטוי מופיע בספר הזוהר פרשת פנחס (המקור בארמית, השתמשתי בתרגום מהאתר הזה). גם ב"כוזרי" לרבי יהודה הלוי ה"חבר" שמציג את היהדות למלך כוזר אומר: "יִשְׂרָאֵל בָּאֻמּוֹת כַּלֵּב בָּאֲבָרִים" (מאמר שני, ל"ו).

זה מה שיש לבינה המלאכותית לומר על "לב בין איברים":

מן החסידות: מוכנות לסבול על מנת לדעת

האם כדאי תמיד לדעת ולהבין יותר? ספר קהלת אומר לנו שיש לכך מחיר: "כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב." (קהלת א, יח). חוכמה ודעת באות גם במחיר של סבל: הרי החשיפה שלנו לאמת היא גם החשיפה לחוסר השלמות ולסבל שבעולמנו.

אבל הרבי מנחם מנדל מקוצק, אחד מגדולי החסידות, מפרש את הפסוק הנ"ל בדרך יחודית: "יוסיף דעת – יוסיף מכאוב" – ומה בכך? כדאי לו לאדם להוסיף מכאוב, ובלבד שיוסיף דעת". זו נאמנות קיצונית לדעת האמת, גם במחיר של כאב וסבל.

ובחרת בחיים – משמעות

הביטוי "ובחרת בחיים" מופיע במקור בספר דברים (ל, יט): הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. אבל מה המשמעות של הבחירה? וכי אפשר היה לחשוב אחרת?

משה פונה לעם שזוכר את ההתגלות האלוקית בהר סיני. לכאורה, אפשר היה לחשוב שהחוויה הרוחנית של הקרבה לאל הופכת את החיים בעולם הזה לחסרי משמעות, ויש גישות רוחניות שהולכות בכיוון הזה. אבל משה מלמד את העם שגם אחרי ההתגלות, יש ערך לבחירה בחיים מלאי קדושה ומשמעות בעולם הזה.

זה הרעיון של "עליה (רוחנית) לצורך ירידה (לעולם)". אברהם ויצחק עולים להר המוריה במעשה עקידת יצחק, אך יורדים ממנו יחדיו וממשיכים את שושלת האבות. משה רבנו עולה ל 40 יום ו 40 לילה להר סיני, אך יורד בחזרה על מנת לתת את התורה לעם. הכהן הגדול נכנס רק פעם בשנה – ביום הכיפורים – לקודש הקודשים במקדש, אך הפיוט "מראה כהן" מדגיש דווקא את החזרה שלו אל העם: "אֱמֶת מַה נֶּהְדָּר הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל בְּצֵאתוֹ מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים בְּשָׁלוֹם בְּלִי פֶגַע". אנו עולים על מנת לחזור ולבחור בחיים מלאי משמעות.

כן, אנו יודעים שזה לא בדיוק היה ככה:

האם נקמה היא תמיד דבר שלילי?

לכאורה, התורה מתייחסת לנקמה באופן שלילי ביותר: (יקרא יט יח): לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵֽעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י ה'. מכאן לומדים את המצווה של "לא תיקום" שאוסרת להשיב רעה על רעה (לפחות לבן עמך). אבל מתברר יש גם התייחסות חיובית לנקמה במקורות.

בתלמוד (סנהדרין צב א) נאמר: "גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות דכתיב (תהלים צד, א) "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע". הפירוש של "שתי אותיות": המילה "נקמות" מופיעה בפסוק בתהילים באמצע בין שני שמות ה'. מההקשר ברור שהתלמוד רואה את הנקמה כדבר חיובי: התלמוד מזכיר שגם המילים "דעה" ו"מקדש" הן מילים שכתובות בפסוקים בין שני שמות ה' בהקשר חיובי.

איך אפשר להסביר את הסתירה? נראה שיש להבחין בין נקמה כנקמנות (שהיא תכונה רעה ולכן אסורה) לבין נקמה שמשמעותה עשיית הצדק עם הרשעים (שלה יש מקום מכובד בעולמנו).