התלמוד (מגילה כה א) מספר סיפור על רבי חנינא: הזדמן לו להיות נוכח בתפילה בה שליח ציבור אמר לא רק "האל הגדול הגיבור והנורא" (הנוסח המקובל), אלא הוסיף על כך עוד תארי שבח: "… האדיר והחזק והאמיץ". בסיום התפילה, רבי חנינא ניגש לשליח הציבור ושואל אותו באירוניה: הסיימת לומר את כל השבחים של אדוניך? הרי אנו אומרים "האל הגדול הגיבור והנורא" רק בגלל שזה כתוב בתורה (דברים י יז).
רבי חנינא מסביר: "משל לאדם שהיו לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב והיו מקלסין [משבחים] אותו באלף דינרי כסף, וכי לא גנאי הוא לו?" המשמעות: בגלל שה' נבדל מאתנו באופן מהותי, כל התשבחות שנאמר עליו לא מציגות נאמנה את גדולתו. לכן זה רק לגנאי, ועלינו לומר את הנוסח הקצר שבמסורת. או כמו שאמר קהלת (ה, א) : "… עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים".
מעניין שהרמב"ם מביא את הסיפור של רבי חנינא ב"מורה הנבוכים" (חלק א' פרק לט) על מנת… לתמוך בשיטת "שלילת התארים" שלו. הרמב"ם טוען שכל דבר חיובי שנאמר על ה' יהיה מוטעה במידה רבה, כי ה' הוא נבדל מאתנו. לכן הדרך היחידה הנכונה פילוסופית לתאר את ה' היא בביטויי השלילה, כלומר "אין לא גוף", "הוא לא מורכב מחלקים" וכ"ו. ברמב"ם מסיים את הסברו בנושא בדוגמא של רבי חנינא, שהתנגד כאמור להרבות בתארי חיוב לתפילה, והסביר שאין זה באמת מוסיף לכבודו של ה'.