חודש אלול נקרא "חודש הרחמים והסליחות". מנהג הספרדים הוא להתחיל לומר סליחות מיד אחרי ראש חודש אלול. ומה עם האשכנזים? לפי המנהג שלהם, אומרים פחות. הרבה פחות.

האשכנזים תמיד מתחילים במוצ"ש, ואומרים סליחות לפחות ארבעה ימים לפני ראש השנה. כך שאם ראש השנה יוצא בחמישי או בשבת, מתחילים במוצ"ש לפני ראש השנה. אם החג יוצא בימים שני או שלישי, מקדימים בעוד שבוע אך מתחילים במוצ"ש. ומה עם שאר האפשרויות? הדבר אינו אפשרי בלוח השנה שלנו, לפי הכלל 'לא אד"ו ראש' – ראש השנה לעולם לא נופל על ימים א', ד' ו'.

לפיכך, בשנת 2025 מתחילים את הסליחות במוצ"ש ה 13.09.25

ולמי שרוצה להעמיק: למה לפחות ארבעה ימים? הרב מלמד ב"פניני הלכה" (ראו הערה לדף זה) מסביר שימי אמירת הסליחות קשורים למנהג התענית לפני יום כיפור. נהגו לפחות 10 ימי תענית, ובגלל שבין ראש השנה לכיפור אפשרי להתענות רק 6 ימים, אז צריך להוסיף 4 ימים לפני ראש השנה, באלול.

ההסברים על הרעיון של "ירידת הדורות" מתחילים בדרך כלל מהביטויים בתלמוד, כגון "אם ראשונים בני אנשים – אנו כחמורים" (שבת קיב ב). בפשטות ניתן להסביר אותו כך: מקור התורה הוא בהתגלות האל בהר סיני. בראייה הזאת, משה רבנו ידע הכי טוב את התורה, מי שקיבל ממנו – ידע כבר קצת פחות, וכן הלאה. בנוסף, במהלך הדורות עברו צרות רבות על עם ישראל, וכך נשכחו דברים וירדה הרמה של החכמים.

מכאן ניתן להבין את כללי קביעת ההלכה, כגון שהאמוראים (חכמי התלמוד) אינם רשאים לחלוק על התנאים (חכמי המשנה) שקדמו להם, ושהרבנים אינם חולקים על המסקנה של התלמוד מאז שהתלמוד נחתם. אך גם בעולם ההלכה יש מגמה הפוכה: הסברנו כאן שההלכה נקבעת לפי האחרונים ולא הראשונים (בארמית: הלכה כבתראי). חשוב להבין שרעיון "ירידת הדורות" איננו עיקר אמוני מחייב: רבנים רבים לא קיבלו אותו, ואף דיברו על התקדמות העולם ו"עליית הדורות" כמחשבה נגדית.

שמעתי מהרב אורי שרקי פירוש נפלא לביטוי "חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם." (איכה ה כא). בשפה עברית לשורש "קדם" יש שתי משמעויות: גם "קודם" (במובן של עבר), אך גם "קדימה" (עתיד). לכן "חדש ימינו כקדם" זו לא רק קריאה לחזור לגדולה של הדורות הקודמים, אלא גם ציווי לקדם את העולם למקום טוב יותר.

לאחר חתימת המשנה בסוף המאה ה-2, בעולם היהודי המשיכו להתקיים שני מרכזים תורניים מקבילים (ואף יריבים, כפי שכתבנו על כך כאן) – האחד בבבל ושני בארץ ישראל. כל אחד מהמרכזים יצר את הפירוש שלו על המשנה, וכך הופיעו התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי. שניהם כתובים בשפה הארמית, אם כי בניבים שונים. בגלל ששניהם מתבססים על מסכתות וסדרי המשנה, יש חפיפה מבנית בין התלמודים. היקף החומר של הבבלי גדול יותר (למרות שכנראה שחלק מהירושלמי פשוט לא הגיע לידנו).

איזה מהתלמודים עלינו להעדיף? לכאורה, התלמוד הירושלמי שנוצר בארץ ישראל היה צריך לקבל בכורה. רבי ירמיה – חכם תלמודי שנולד בבבל ועלה משם לארץ ישראל בצעירותו – אומר על הפסוק באיכה (כ, ו): "בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם." – "זה תלמודה של בבל" (סנהדרין כד א). תלמיד החכמים של ארץ בבל, עם כל מעלותיהם, ישבו במחשכים – כלומר בגלות, ויצירה שלהם היא יצרה גלותית.

אך להיסטריה של ההלכה היה כיוון אחר. ברוב המקרים, כמוסבר במאמרו של הרב אחיקם קשת, התלמוד הבבלי מקבל עדיפות מסוימת על הירושלמי כשיש מחלוקות ביניהם. הבבלי נתפס כחומר מקיף יותר ושעבר עריכה טובה יותר בתקופת הגאונים והסבוראים, בעוד שהמרכז התורני בארץ ישראל סבל מרדיפות רבות, כך שהיה חשש לאיכות והמשכיות המסורות שהועברו בו. אך העדפת הבבלי על הירושלמי איננה כלל הלכתי מחייב, ובמקרים רבים גדולי הרבנים (כולל הרמב"ם) פסקו כדעת המסורת של הירושלמי ובניגוד לתלמוד הבבלי.

במשנה (חגיגה ב א) נאמר: "אין דורשין בעריות בשלשה. ולא במעשה בראשית בשנים. ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו." חז"ל כינו בשם "מעשה מרכבה" את סתרי התורה העמוקים, מה שמכונה בימנו "תורת הקבלה". אז לפי המשנה, אסור ללמד קבלה אפילו ב"שיעור פרטי", אלא אם התלמיד הגיע לרמה הראויה. ואכן במהלך הדורות היו מנהגים שונים שהגבילו את לימוד הנסתר, למשל האיסור הגורף ללמוד קבלה לפני גיל 40.

ומה קורה בימנו? יש אומרים שהמגבלות האלה כבר לא חלות בדור שלנו: אחד הטיעונים הוא שספרי הקבלה ממילא נגישים לציבור, כך שאין טעם להסתירם, ועדיף שאדם ילמד קבלה באופן ראוי ולא ייכשל. יש סוברים שאנו דור הגאולה, ולכן ראויים ללימוד הנסתר. אצטט את הרב קוק שהתבטא בכיוון (אורות הקודש, עמ' קמא): "לטהר את הלבבות, ולהעסיק את המוחות במחשבות הנאצלות, שמקורן ברזי התורה, נעשה בדור האחרון הכרח גמור לקיום היהדות". אני לא בא להכריע, אך אזהרת חז"ל במקומה עומדת, ולכן לטעמי ראוי לשקול אותה בכובד ראש.

בכל מקרה, לא הגיוני להתחיל את לימוד הנסתר, לפני שמשקיעים בנגלה: הכוונה לתנ"ך, משנה, תלמוד, הלכה ומחשבת ישראל. ספר הזוהר הוא הרי פירוש לתורה: האם ראוי להתחיל ממנו, מבלי ללמוד את התורה בדרך ה"קלאסית"? אפר ללמוד לתואר מתקדם בלי לרכוש את הבסיס? לימוד תורת הנגלה לא רק נותן רקע, אלא מאפשר לאדם להבין יותר טוב האם הוא מתאים לעולם הנסתר, ואם כן – ממי ואיך ראוי ללמוד. לעומת זאת, אפשר ואף רצוי להכיר את מושגי הקבלה: ניתן להתחיל אפילו ממאמר בויקיפדיה.

קיימת גם דרך נוספת לנסתר: ללמוד מהמקובלים דרך ספריהם שאינם ספרי קבלה. רבי משה חיים לוצאטו (רמח"ל) היה ללא ספק מקובל. היה לו סיפור חיים מרתק, ובשלב מסוים הרבנים גזרו עליו לא לכתוב ספרי קבלה. מה עשה הרמח"ל נוכח האיסור? הוא כתב ספרים בלשון הנגלה, אך ביטא את הרעיונות שמקורם בקבלה. ניתן בקלות למצוא שיעורים מעמיקים על ספרים הללו.

האם הרבנים הצליחו במקום בו נביאי ישראל נחלו כישלון? כך בהחלט ניתן להבין את המאמר של הרב קוק "חכם עדיף מנביא". אמנם הביטוי "חכם עדיף מנביא" מופיע כבר בתלמוד, אך הרב קוק נותן לו פירוש בראייה ההיסטורית. וכך הרב מתאר את תפקיד הנביאים: "הנבואה ראתה את זרם הקלקלה הגדולה של עבודה זרה בישראל ומחתה נגדו בכל עז, את הדרת נעם ה' אחד אלוהיו ותתארהו בכל יופי וזהר, את ההשחתה של כל הפרעות המוסריות, ריצוץ דלים עושק אביונים, רצח וניאוף, חמס ושוד…" – נביאי ישראל נלחמו בכל התופעות הרעות הללו. אך מה הייתה התוצאה ההיסטורית-מעשית של המאבק?

השיר "יחזקאל" נותן את התשובה המצערת: "איזה מילים ואיזה ביטויים, אך העם צחק לו ורץ לבילויים!". למה? הרב קוק משווה את הנביאים למשוררים שפועלים באמצעות "הכוח המדמה החם והעז". דברי הנביאים השיריים "החוצבים להבות אש" אמנם הצביעו על תחלואי החברה, אך לא "נכנסו לפרטים" של הצד המעשי של התיקון הנדרש. מי כן עסק בפרטים הללו? אלה היו החכמים (הרבנים) שטיפלו בפרטי ההלכה, או בלשונו של הרב "המצוות המעשיות כולן ופרטי הלכותיהן, בכל דיוקם הנמרץ". בחשבון ההיסטורי, דווקא ההלכות הפרטניות האלה הצליחו להעמיד דגם של יהודי מתוקן יותר מבחינה מוסרית. "מה שלא עשתה הנבואה, … ,עשו החכמים בהרחבת התורה, בהעמדת תלמידים הרבה ובשנון החוקים הפרטיים ותולדותיהם.". חכם עדיף מנביא: במבחן התוצאה, עולם ההלכה ה"משעמם" הצליח יותר מעולם הדמיון הנבואי.

האם זה סוף הסיפור? ממש לא. הרב קוק חי בדור בו יהודים ניתקו בהמוניהם את המחויבות לעולם ההלכה ה"משעמם". מה שהספיק לדורות הקודמים – לא התאים לדורו. וכך הוא כתב: "על כן באחרית הימים שצמיחת מהלך שיבת אור הנבואה תתחיל להופיע, "אשפוך את רוחי על כל בשר", אז שנאת הפרטים תתגבר". צרכי הדור מחייבים לא להישאר רק בעולם הטכני של הפרטים, אלא לחזור לגדלות התפיסה הנבואית.

נתחיל בשאלה: כשבבית הכנסת קוראים בתורה ומגיעים לעשרת הדברות (כנהוג, גם בחג בשבועות): האם הקהל צריך לקום במיוחד לכבוד המעמד, או שיכול להישאר לשבת כרגיל בזמן קריאה? התשובה על כך, שהיא לכאורה טכנית-הלכתית, תלויה בגישה לסוגיה הרבה יותר רחבה: האם לעשרת הדברות יש חשיבות מיוחדת בתורה? לפי המסורת, עשרת הדיברות נאמרו בהר סיני, וכל העם שמע אותן ישירות "מפי הגבורה", וזאת בניגוד לשאר התורה שנמסרה למשה תחילה ורק משם הגיעה לעם. לפיכך יש הגיון לכבד את הקראת עשרת הדברות בקימה, וכך פסקו לא מעט רבנים.

אך מצד שני, אם נחשוב שעשרת הדברות הן העיקר, יש בכך חשש לכפירה. וזאת במיוחד בהתחשב בעמדה הנוצרית, שלכאורה מקבלת את התורה כחלק מספרי הקודש, אך למעשה מבטלת את קיום מצוותיה. עקירת המצוות נעשית בנצרות בין השאר ע"י ההדגשה שעשרת הדברות הן הן עיקר התורה. וכך אומר התלמוד הירושלמי (ברכות ט ב): "בדין היה שיהיו קורין עשרת הדברות בכל יום, ומפני מה אין קורין אותן – מפני טענות המינין [נוצרים] שלא יהיו אומרים: אלו לבדן ניתנו לו למשה בסיני". ולכן רבנים רבים (וביניהם הרמב"ם) סברו שיש לשבת בזמן הקראת הדברות, כי אסור להביע בעמידה מתן "העדפה" לקטע מסוים על פני השאר.

המחלוקת הזאת לא נפתרה עד היום, וקהילות שונות נוהגות למעשה באופנים שונים בזמן קריאת הדברות, כל אחת לפי מנהגיה ופוסקיה. היה לי חשוב להביא בפניכם את המחלוקת הרעיונית שעומדת מאחורי חילוקי המנהגים.

חג השבועות הוא חג מתן תורה, אז מה יותר נכון מאשר ללמוד תורה בחברותא בליל החג? אך מתברר שזה מנהג חדש יחסית. תחילתו רק במאה ה 13, ומקורו בספר הזוהר הקבלי שהתפרסם באותה התקופה. בראשית הדרך, המנהג לא היה לימוד חופשי כלל: המקובלים נשארו ערים כל ליל החג וקראו טקסטים (מתנ"ך, מתורה שבעל פה ומתורת הסוד) בסדר מוגדר וקבוע. כאן אפשר למצוא את סדר הטקסטים כפי שסודר ע"י גדול בעלי תורת הסוד האר"י מצפת. בין השאר, נהגו לקרוא של שלושה פסוקים ראשונים ושלושה אחרונים מכל פרשיות החומש, כדי לנסות ולהקיף את התורה כולה.

מתוך חבורת המקובלים הללו המנהג התפשט לרבות מקהילות ישראל. רק שאת מקום סדר הקריאה הקבוע תפסה השיטה בה קובעים שיעורי תורה בנושאים שונים למשך כל הלילה, כך שהלימוד הפך יותר לעיון מאשר הקראת טקסטים. המתמידים נשארים ערים עד לבוקר ואז היו מתפללים את תפילת השחרית.

לא כולם בישראל מכירים את המנהג של "תפילה לשלום המלכות": ברבות מארצות הגולה מוסיפים לתפילה קטע בקשה לשלום המלכים והשליטים של המדינה בה "מתארחים". מקור המנהג במשנה (אבות ג ב): "רבי חנינא סגן הכהנים אומר, הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו." ומפרש רבי עובדיה מברטנורא: "בשלומה של מלכות – ואפילו של אומות העולם". היהודים רוצים שהמדינה בה הם גרים תהיה יציבה, וזו גם דרך להביע נאמנות לשלטונות.

לפני שנים מספר התפללתי בבית כנסת בקיימברידג", אנגליה עם סידור תפילה מקומי, ולפתע מצאתי את עצמי מברך את מלכת אנגליה ואת הנסיך מוויילס. אז כאן תוכלו למצוא את נוסח התפילה המעודכן לשלום מלך בריטניה שהוכתר רק ב 2022. ומה עושים במדינות דמוקרטיות בהן אין מלכים? או שמזכירים את שמות הנשיאים וראשי הממשלה המכהנים, או שמברכים את "שריה ויועציה" של המדינה באופן כללי.

לא לבלבל בבקשה עם התפילה לשלום מדינת ישראל.

לפי המסורת, ספרי התורה, תפילין, מזוזות ומגילות נכתבות באופן ידני ע"י סופר סת"ם מוסמך, ולא באמצעות הדפסה או טכניקה אחרת. אך יש תחום משיק שכבר נעזר בטכנולוגיה: מדובר בבדיקה של התוצרים, ולא בכתיבה עצמה. בעבר מי שהיה מעוניין לוודא שלא אין פגמים בספרים, תפילין ומזוזות – היה מזמין עבודה ממומחה שביצע בדיקה ידנית. אך לתוכנת מחשב יש יתרון משמעותי על פני אדם: היא יכולה לחשוף פגמים שבודק אנושי עלול לפספס. מכאן ההיגיון בבדיקה הממוחשבת.

כמו לכל רעיון חדש, גם לבדיקה באמצעות מחשב קמו התנגדויות במסגרת ההלכה. מאמר זה כולל רשימה של פוסקי הלכה שאסרו, וגם של אלה שהתירו. נראה שבפועל השימוש בתוכנות לבדיקת סת"ם תופס יותר ויותר בציבור. צריך לזכור שמי שלא רוצה לסמוך על התוכנה, יכול להזמין בדיקה שכוללת שימוש במחשב וגם הגהה ידנית.

בספר משלי (המיוחס לשלמה המלך) נאמר (פרק ג, יז): "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם". לפי פשט הטקסט, זה נאמר על החוכמה, לפי פסוק יג: "אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה". אך המסורת של חז"ל והמפרשים אומרת שהחוכמה שמדובר בה כאן היא התורה. לפיכך, המשמעות היא שדרכה של תורה היא בנועם.

מכאן נוצר עקרון בעולם פסיקת ההלכה: בגלל שהתורה הולכת בדרכי נועם, צריך לדחות פירוש או שיטה לפיה המסקנה לא תהיה "נעימה". למשל, בתלמוד נאמר שאי אפשר לקחת עץ בשם "הירדוף" במקום הדס לארבעת המינים (למרות שהוא מתאים בחלק מהתכונות), בגלל שהוא רעיל וקוצני, ולכן לא ראוי לפסוק שהתורה תצווה על כך, לפי העיקרון של "דרכיה דרכי נועם".

מה תבחרו?