מיהם "בני נוח"? מדובר באנשים – קהילות שלמות, משפחות ובודדים – שחיים בעולם מתוך ההבנה העמוקה שהיהדות היא הדבר הנכון, אך לא מעוניינים בגיור. מה מספרם? ספק אם יש הערכה מדויקת. השם קשור לשבע המצוות שניתנו לנוח לפי המסורת, מתוך תפיסה שהן שחייבות את כל האנושות ולא רק את עם ישראל.

מה יש לנו כיהודים מאמינים לומר להם? השאלה הזאת אמורה להטריד כל יהודי הסובר שאסור לנו כעם להסתגר בתוך הבעיות שלנו בלבד, ויש לאמונה שלנו יעוד אוניברסלי. לצערנו לא פיתחנו במהלך הדורות תפיסת עולם כוללנית שמתייחסת לבני הנוח. יש היום ארגונים שפועלים בכיוון, כמו "ברית עולם" בראשות הרב אורי שרקי. הנה הקישור לאתר שלהם באנגלית הפונה ישירות לבני נוח.

להמחשה: ראיון קצר עם בן נוח בעברית:

פעם שמעתי אמירה שעבור ישראלי חילוני, השופר מתקשר עם יום כיפור, בעוד שאצל ישראלי דתי השופר קשור לראש השנה. האמנם?

בתורה השופר במפורש מוזכר בהקשר של היובל בלבד. אבל על ראש השנה נאמר "יום תרועה" ו"זכרון תרועה" – והחכמים למדו שהתרועה היא בשופר דווקא. מנהגי התקיעה המדויקים של ראש השנה שונים בין נוסחי התפילה, ויש קהילות בהן משמיעים יותר מ 100 "קולות" של שופר בתפילות ראש השנה.

ביום כיפור נהוג תקוע בשופר בסוף הנעילה, בסמוך לסיום הצום. זה הרגע בו קהל רב נמצא בבתי הכנסת או בקרבתם, וזוכים לשמוע את קול השופר מבשר את סיום יום הכיפורים. לכן רבים מאלה שלא משתתפים בתפילות החג בבית הכנסת – מכירים את קול השופר של נעילת הצום.

חשוב לדעת שיש שוני מהותי בין הנצרות לאסלאם בנושא.

ספרי התנ"ך שלנו כלולים בכתבי הקודש של הנוצרים, וזאת ללא שינויים משמעותיים בטקסט. ההבדל הגדול הוא כמובן בפרשנות שהנוצרים נותנים לפסוקים. נציין שמושג הנוצרי "הברית הישנה" בד"כ כולל בתוכו גם את התנ"ך שלנו, אך גם את הספרים החיצוניים שאינם חלק מהתנ"ך לפי המסורת.

אסלאם אמנם מכיר באברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, דוד (וגם ישו) בתור נביאים, אך לתפיסתו, היהודים והנוצרים זייפו את כתבי הקודש, ולכן הגרסה הנאמנה של המאורעות נמצאת בקוראן בלבד. לכן המוסלמים לא מקבלים את ספרי התנ"ך כפי שהם.

מעניין להשוות את סיפור העקדה בין התורה לבין הקוראן. התורה אומרת במפורש שיצחק הוא הבן הנעקד. סיפור העקדה הכתוב לא מזכיר את ישמעאל, אך יש ליהודים מסורת בעל פה שישמעאל היה אחד הנערים שליוו את אברהם ואת יצחק בדרכם. לעומת זאת, הקוראן לא אומר במפורש מי היה הבן הנעקד של אברהם. רוב חכמי האסלאם סברו שזה היה ישמעאל, אך חלקם סברו שזה היה יצחק דווקא.

"עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו" – כולנו מכירים את השיר. הבקשה נאמרת (עם שינויים קלים בין נוסחי העדות) גם בקדיש, בסוף תפילת העמידה ובברכת המזון.

מה שפחות שידוע זה המקור של המשפט בתנ"ך. הפסוק נאמר בספר איוב בדברי בלדד השוחי בשבחו של הקדוש ברוך הוא: "הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו"

שמעתי בשמו של הרב אשכנזי ("מניטו") פירוש קצת עצוב. אנו אומרים שהקדוש ברוך הוא יעשה שלום במרומיו, כי לצערנו רק הוא מסוגל לזה, בעוד שאנו בעולם שלנו נמצאים בעולם של מחלוקות ולא מסוגלים להשכין את השלום. רוצים לשמוע?

החלוקה הראשונית ביותר היא לפי סדר פרשות השבוע שבתורה. כך מסודרים ספרי המדרשים וספר הזוהר. בשיטה הזאת הדיון על ההלכה (מצוות) משויך לפרשה בה המצווה מופיעה. סדר זה לא מטיב עם לומד ההלכה.

רבי יהודה הנשיא שערך את המשנה חילק אותו לשישה סדרים (ש"ס) לפי נושאים, כאשר כל "סדר" בתורו חולק ל"מסכתות". התלמוד הולך בעקבות המשנה, ומאמץ את סדר הש"ס: הן בבבלי והן בירושלמי המסכתות מקבילות לאלה של המשנה. חשוב לציין שסדר הנושאים במשנה ובתלמוד איננו מוחלט: לחכמים הייתה נטייה לעבור מנושא לנושא בצורה "אסוציאטיבית", לכן יש הרבה דיונים שלכאורה לא במקומם לפי נושא המסכת.

ואז בא הרמב"ם עם חיבורו שנודע "משנה תורה". מכתביו אנו יודעים שהוא ראה את עצמו כממשיך את מפעל המשנה. הוא התחבט האם לאמץ את סדר הש"ס של המשנה, אך בסוף החליט במודע שעדיף לשנות. הוא ארגן את ההלכות לתוך 14 ספרים שמחולקים לנושאים ופרקים.

את הסדר המשמעותי האחרון בנה רבי יעקב בן אשר, בנו של הרא"ש. הוא כתב חיבור הלכתי בשם "ארבעה טורים", כאשר החידוש הגדול בו היה בחלוקה מחדש של החומר לפי ארבעה טורים . השיטה של הטורים אומצה ע"י רבי יוסף קארו ב"שולחן ערוך". כך יצא שרבי יעקב בן אשר השפיע יותר על סדר כתיבת ההלכות מאשר על תוכנן (והוא מכונה "בעל הטורים" או לעיתים "הטור").

על אף הדמיון של תרנגול הודו לתרנגולים הרגילים, השאלה איננה פשוטה כלל ועיקר.

אף על פי שיש בהלכה דיון בסימני הטהרה של העופות, אצל האשכנזים נהוג לא לסמוך על הסימנים אלא רק על המסורת: אוכלים רק את העופות שיש עליהם מסורת מהימנה שהם כשרים.

תרנגול הודו "מוצאו" מצפון אמריקה, ולכן ליהודים לא הייתה יכולה להיות שום מסורת לגביו מלפני ה"מפגש". ואכן בתחילה היו רבנים שלא התירו לאוכלו בגלל העדר המסורת. אבל בסופו של דבר ניצחה השיטה ההלכתית שמתירה את אכילתו, וכך נוהגות היום כל הקהילות. הסיבות מובאות כאן. אז מסתבר שלכל כלל יש גם "יוצא מן הכלל".

מדובר בספרים מתקופת הבית השני (אפשר למצוא רשימה כאן) שלא נכללו בתנ"ך ע"י החכמים. דרך אגב, לפי המסורת שבמשנה, היה ויכוח בין החכמים האם לכלול בתנ"ך את שיר השירים ואת קהלת. בין הספרים האלה: ספרי המקבים (מכילים מידע חשוב מתקופת החשמונאית), ספר יהודית (שם מופיע הסיפור על יהודית שערפה את ראשו של הולופרנוס, שר צבא אשור) וספר בן סירא (המשך לספרי החוכמה מהתנ"ך).

האם ההלכה מתירה לקרוא את הספרים האלה? במשנה מובאת דעה שמי שקורא בהם – אין לו חלק לעולם הבא! אך נראה שהחכמים במהלך הדורות היו בקיאים בספרים הללו. בנוסף, הפסוקים מספר בן סירא (שנכלל ב"חיצוניים" לכל הדעות) מצוטטים בתלמוד בדומה לפסוקי התנ"ך. לכן מסתברת יותר הדעה שהאיסור הוא אינו הקריאה עצמה, אלא לא להבחין בין ספרי התנ"ך (שנכתבו ברוח הקודש) לבינם.

אצל הנוצרים, להבדיל, רבים מהספרים החיצוניים נכנסו ל"קנון" של ספרי הקודש. הסיבה לכך פשוטה: הנוצרים היו צריכים את החוליה המקשרת בין תקופת הנבואה העברית (שהיא התנ"ך שלנו) לבין סיפורי מעשיו של "אותו האיש". הספרים החיצוניים סיפקו את הרצף הנדרש.

בעולם המשפט של היום קיים ויכוח: האם נכון לסיים סכסוכים בדרך של פשרה? לכאורה, פשרה זה דבר טוב, היא מאפשרת לסיים את המחלוקת יותר מהר, חוסכת זמן ואמצעים ומונעת עוגמת נפש. אבל לה גם צד אפל: לעיתים הפשרה לא מאשפרת את בירור האמת, וגם הצדיק וגם הרשע נאלצים להתפשר בתהליך. אז אולי לעדיף לברר את הדין עד הסוף? מתברר שהדילמה הזאת מופיעה כבר בתלמוד, והולכת אחורה עד למחלוקת בין משה רבנו לאהרון הכהן.

בתלמוד סנהדרין דף ו' עמ' ב' נאמר: רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע, וכל הבוצע – הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע – הרי זה מנאץ. ועל זה נאמר "בֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה'" (תהלים, י', ג'); אלא יקוב הדין את ההר , שנאמר "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא" (דברים, א', י"ז); וכן משה היה אומר: יקוב הדין את ההר. ["לבצוע" כאן במשמעות "לפשר"].

ההתנגדות לפשרה (המיוחסת למשה רבנו) מבוססת על ההנחה שהיא מסתירה את גילוי האמת בעולם. אבל המשך הסוגיה בתלמוד מביא גישה גמישה יותר המיוחדת לאהרון שדווקא כן היה איש של פשרה: אבל אהרן אוהב שלום, ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחבירו, שנאמר "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָו‍ֹן" (מלאכי, ב', ו').

בדיוק כמו שיש מקום גם לתורת משה וגם לתורת אהרון: כנראה שבמשפט יש מקום לשתי הגישות, והכל תלוי במקרה הנידון: לעיתים גילוי האמת עדיף, אך יש מצבים בהם הפשרה עדיפה.

כמובן שלא. אמנם לחלק מהנביאים של ספר בתנ"ך על שמם. אבל נביאים רבים מוזכרים בתנ"ך ללא ספר משלהם: מרים הנביאה, אליהו הנביא, אחיה השילוני, נתן הנביא ועוד רבים אחרים.

יש ספר מיוחד שהוא ה"תרי עשר": הוא מחשב לספר אחד בתנ"ך, אך מתחלק לשנים עשר ספרי נבואה קצרים יחסית, כל אחד נכתב ע"י נביא אחר. ומה עם שמואל א' ושמואל ב'? מדובר בספר אחד רציף מבחינת המסורת. החלוקה לחלק א' וחלק ב' מקורה בנוחות העריכה וההדפסה. ויש גם נביאים שכתבו, לפי המסורת, יותר מספר אחד (מוזמנים לגלות).

בהקשר הזה, ראוי להזכיר את מאמר התלמוד (מגילה יד א):"נבואה שהוצרכה לדורות – נכתבה, ושלא הוצרכה – לא נכתבה". כלומר, התנ"ך אינו מייצג את כל התוכן ההיסטורי של הנבואה, אלא נערך כך שיכלול רק את מה שחשוב להעביר לדורות הבאים.

שני סיפורים על חשיבות ההודאה והכרת הטוב.

הראשון קשור לחזקיהו מלך יהודה. חזקיהו מתואר כמלך צדיק. אם כך, התלמוד שואל מדוע חזקיהו לא נעשה משיח? לפי המתואר בתנ"ך נעשו לו ניסים גדולים, במיוחד בזמן המצור האשורי על ירושלים, שם המפלה של הצבא האשורי הייתה בדרך נס. תשובת התלמוד מפתיעה: הוא לא נעשה משיח כי לא אמר שירה! (סנהדרין צ"ד עמ' א, ראה כאן להרחבה). כנראה שהיכולת להודות היא משמעותית ביותר לתפקיד המשיחי.

הסיפור השני מתייחס למנהגי התפילה. בתפילות בהן נהוג ששליח הציבור חוזר על התפילה, הקהל מאזין ולא מקריא את הברכות. זאת פרט מקום אחד שהוא ברכת ההודאה: שם הקהל מחויב לומר בקולו קטע קצר שנקרא "מודים דרבנן". הרב יונתן זאקס שואל: למה דווקא בקטע הזה של ההודאה? ומביא תשובה בשם הרב אליה שפירא: אמירת התודה היא הדבר היחידי שלא ניתן לתת לאחר לעשות במקומך, ולכן שליח הציבור לא מועיל לעניין זה וכל אחד חייב לומר בפיו. לכן גם חזקיהו המלך היה מחויב לומר בעצמו ובכבודו שירה והודאה על הצלתו המופלאה.