המשנה במסכת אבות (ג ד): רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי וּמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה, הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ . לכאורה, המשמעות ברורה. "המתחייב בנפשו" זה דבר רע, והמשנה מציינת מעשים לא טובים שגורמים לכך. אבל אצל רבי נחמן מברסלב בתורה נב הכל מתהפך.

ראשית, רבי נחמן מפרש את ה"מתחייב בנפשו" במובן שקיומו הופך להיות הכרחי ולא מקרי, בדומה ל"מחויב המציאות" בפילוסופיה. ואז כל המעשים הופכים לחיוביים, ברוח גישתו של רבי נחמן בשבח ההתבודדות. [מכאן ואילך דבריו]

• הנעור בלילה – כפשוטו, דהיינו שהוא נעור בלילה ומתבודד ומפרש שיחתו בינו לבין קונו.
• והמהלך בדרך יחידי – היינו כנ"ל, שהולך בדרך יחידי דייקא, במקום שאין בני אדם הולכים שם כנ"ל, כי אזי הוא עיקר שלימות ההתבודדות, בלילה…
• ומפנה ליבו לבטלה – דהיינו שמפנה ליבו מכל עסקי העולם הזה – לבטלה, כדי לזכות לבחינת ביטול כנ"ל

ממליץ לכולם לצפות בשיעור של הרב יובל שרלו – תלמיד חכם, מומחה לאתיקה ולאתיקה הרפואית בפרט – בנושא החשוב הזה. אנסה לסכם את השיעור בקצרה:

• מבחינת ההלכה, יש בעיה בדחייה של רגע קביעת המוות, ולא רק בהקדמתו (כנהוג לחשוב).
• הסיכום של הגישה המסורתית של ההלכה: אם מישהו נראה כמו מת, לא נושם וגם אין שינוי לאחר המתנה מסוימת (לוודא שאין טעות) – ניתן לקבוע את המוות.
• בימנו, מכונות ההנשמה מסבכות את העניין, כי לא ברור האם החולה שמחובר למכונה מסוגל לנשום עצמאית. לכן יש הגיון רב בבדיקת ה"פיקוד" (במוח) של הנשימה.
• הרפואה היום טוענת שהיא יודעת לזהות באופן אמין את המצב הבלתי הפיך של "מוות מוחי" (מות ה"פיקוד"). ההצעה להסתמך על המוות המוחי (המתרחש לפני הפסקת הנשימה) – מאפשרת השתלת איברים מגופו של חולה.
• בהלכה יש גישות רבות לעניין, הנמצאות בין ההסכמה לקביעת המוות לפי שיקולי הרפואה עם פיקוח מתאים, לבין הגישה הרואה במצב של מוות מוחי "ספק חי".
• היום במדינת ישראל יש חוק (שחוקק על דעת הרבנות הראשית) שמסדיר את ענייני קביעת המוות ומאפשר ביצוע של השתלות איברים. אך לחוק יש סייג שנותן למשפחת הנפטר זכות לבצע החרגה, ולדחות את קביעת המוות באופן שהשתלת האיברים כבר לא תתאשפר.

מומלץ לצפות בשיעור המלא (כשעה ועשרים דקות), כמובן.

ספר איוב מביא סיפור של איש צדיק שעובר ייסורים. בסוף הספר ה' מתגלה אל איוב. לא ברור מהטקסט מה בדיוק מבין איוב מתוך ההתגלות שחווה, אך אנו יודעים שמצבו של איוב חוזר לקדמותו ואף יותר מזה. כלשון הכתוב (איוב מב י): וַה' שָׁב אֶת שבית [שְׁבוּת] אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ וַיֹּסֶף יְהוָה אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה.

היה צריך לבוא הרב דוב יוסף סולובייציק (הגרי"ד) – איש המאה ה 20 – שיסביר לנו שהפסוק הנ"ל מתאר את השינוי הפנימי העמוק שבזכותו ובגללו תמו הייסורים של איוב. בתחילת הספר, איוב הוא "צדיק במעיל פרווה" שאמנם נוהג בצדקות ומקריב קרבנות בשיטתיות, אבל לא מצליח "לגעת" באחרים. אחרי ההתגלות אנו רואים את איוב מתפלל בעד חבריו! וכך מתאר הרב סולובייציק את המהפך של איוב (בספרו "קול דודי דופק"):

הפלא הגדול התרחש; איוב עמד פתאום על טיבה של התפילה היהודית. הוא גילה בשעה אחת את לשון הרבים, את מידת-החסד הסוחפת את האדם מרשות היחיד לרשות הרבים. הוא התחיל לחיות את חיי הכלל; לכאוב את מכאוביו, להתאבל על אסונו ולשמוח בשמחתו. ייסורי-איוב מצאו את תיקונם האמיתי בהחלצו מן ההסגר שהיה נתון בו, וחמת א-להים שככה. 

לפי פירוש זה, איוב היה צריך לעבור מעין חוויה מתקנת וגרמה לו לראות את האחר סביבו.

ידוע ומפורסם סיפור החרם של רבני אמסטרדם על ברוך שפינוזה. פחות מפורסמת העבודה שהסיפור כמעט חזר על עצמו 50 שנים אחרי זה, אבל הפעם עם סוף הרבה יותר טוב. בשנת 1703 הרב דוד נייטו נותן דרשה בבית כנסת בלונדון, בה משמיע דברים על הזהות בין האל לבין הטבע ("פנתאיזם"). דבריו גרמו למחלוקת, והרב הואשם בכפירה נוסח שפינוזה.

אבל כאמור העניין הסתיים בטוב. "החכם צבי" – שמונה להיות מעין בורר בסוגיה – פסק שלא רק שאין בדברים של הרב נייטו כפירה, אלא הצביע על מספר מקורות במסורת המקובלת בהם מובאים רעיונות דומים מאוד. מסתבר שיש דרך לשלב תפיסה פנתאיסטית כרובד בתוך היהדות. לא במקרה הסיפור של הרב נייטו מובא באתר חב"ד בהקשר הזה (המאמר באנגלית כאן).

ביקשתי מהבינה המלאכותית לצייר ויכוח בין רבנים לבושים בלבוש מסורתי:

ועוד מחזיק בנחש חי בתור המושכות? לפי האגדה, בדיוק כך הרב אפרים אנקווה הגיע לעיר תלמסן באלג'יריה (כתבנו עליה כבר כאן). האגדה מספרת שהרב נאלץ להישאר במקום מסוכן כי לא רצה לחלל שבת, ובדיוק אז הגיע אריה לשמור עליו, ובצאת השבת נתן לרב "טרמפ" ליעד.

חייבים להאמין לסיפור הזה? מתברר שעל הנושא הזה נכתב ספר ע"י הרב חיים בלייח מתלמסן. תשובה קצרה יותר ברוח החסידות כאן.

לפני כמאה שנה, הרב יוסף משאש מגיע ממרוקו לרבנות בעיר תלמסאן שבאלג'יריה. שם הוא נתקל במציאות בה כל האיטליזים בבעלות יהודית היו פתוחים בשבת, כך שלא ניתן היה להשיג בשר משחיטה כשרה אלא רק בחנויות מחללות שבת. הרב ניסה לשנות את המצב – ולא הצליח. הוא נאלץ לחפש דרכים הלכתיות להתמודדות עם האתגר, על מנת לאפשר לקהילה לקנות בשר כשר. אתם יכולים לקרוא כאן על הדרך ההלכתית בה הרב התמודד עם הנושא.

רבות נכתב על החילון באירופה. אבל חשוב להבין שתופעת החילון לא היתה רק אצל האשכנזים! בהכללה ניתן לומר שהקהילות היהודיות בארצות האסלאם הצליחו יותר בשמירה על הלכידות שלהן. [כתבתי כאן על מה שקרה בהונגריה].

יש ביטויים שקשורים למסורת שנשמעים מיושנים. מה ההסבר לכך? בשפה העברית יש כמה שכבות. העברית של המקרא (תנ"ך) שונה מהעברית של המשנה ("לשון חכמים"). "שמש" במקרא – "חמה" במשנה, "ירח" במקרא – "לבנה" במשנה.

העברית המודרנית מעדיפה בדרך כלל את העברית המקראית על פני שפת המשנה, למרות שהיסטורית המשנה מאוחרת יותר מהמקרא. לכן ביום יום אנו אומרים "שמש" ו"ירח". אבל בעולם ההלכה והמסורת נשתמרו הביטויים שבנויים על לשון המשנה.

כן! יותר נכון לומר שלדעתו כיסוי הראש לגברים אינו חובה אלא רק מידת החסידות. מול הפוסקים שמחייבים את כיסוי הראש לגברים עומד אתגר משמעותי: התלמוד מכיל במספר מקומות תיאורים של גברים "נורמטיביים" גלויי ראש! ניתנו לכך תירוצים הרבה.

הגאון מווילנה היה מפורסם בסגפנות וצניעות. אך כשהגיע למסקנה ההלכתית העיונית שיש להתיר, הוא עשה זאת ללא פקפוק. בביעורו לאורח חיים ח' הוא סוקר את פסקי ההלכה הקודמים בנושא כיסוי הראש, מתייחס לסיפורים מהתלמוד (ומגיע למסקנה שהם כפשוטם – הגברים היו גלויי ראש) ומסכם: אין איסור כלל בראש מגולה לעולם, רק לפני הגדולים, וכן בעת התפילה אז נכון הדבר מצד המוסר, ושאר היום לקדושים שעומדים לפני ה' תמיד.

המקור לביטוי "סוכת שלום" הוא בברכת "השכיבנו" שנאמרת אחרי קריאת שמע: שם מופיעים הביטויים (בשינויי נוסח) וּפְרֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ ו הַפּוֹרֵשׂ סֻכַּת שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְעַל יְרוּשָׁלָיִם .

אבל האם יש אזכור בתנ"ך ל"סוכת שלום"? (רמז: לא בדיוק, אבל יש ביטוי דומה). מה המשמעות של הביטוי הזה במסורת שלנו? כרגיל אצלנו, כאשר אין תשובה קצרה ותמציתית, יש תשובות ארוכות ומורכבות 😃 – מזמין לקרוא מאמר זה את מי שרוצה להעמיק.

לפחות במקור, "גלאט" ("חלק" ביידיש) התייחס לחומרה ההלכתית בשחיטת הבהמה, כאשר הסוגיה היא האם פגם מסוים בראות הבהמה פוסל או לא פוסל את השחיטה. הפרטים מוסברים במאמר של מכון עליה. אלה שהחמירו, נהגו לאכול רק בשר "גלאט" (שלא היה בו פגם כאמור). המאמר מציין שלמרות ההיתר של הרמ"א, היו אשכנזים שהחמירו. אבל גם ההיפך נכון: היו קהילות ספרדים שלא נהגו איסור "חלק" בניגוד לדעת ה"שולחן ערוך". הנה הרשימה שמציג הרב רפאל דלויה בפייסבוק (פוסט ציבורי).

ומה קורה בימנו? המילה "גלאט" מופיעה לעיתים בהקשר של כשרות מהודרת, ללא קשר למשמעות המקורית של המושג.