בין כל הדימויים שמדברים על היחס בין ישראל לאומות העולם, "לב בין האיברים" נראה לי הכי משמעותי. הלב אמנם נמצא במרכז ומזרים דם לשאר האיברים. אך ללב אין משמעות בפני עצמו, ולתפקוד שלו יש ערך רק בתוך מכלול הגוף.
כנראה שלדימוי יש לפחות שני מקורות. הביטוי מופיע בספר הזוהר פרשת פנחס (המקור בארמית, השתמשתי בתרגום מהאתר הזה). גם ב"כוזרי" לרבי יהודה הלוי ה"חבר" שמציג את היהדות למלך כוזר אומר: "יִשְׂרָאֵל בָּאֻמּוֹת כַּלֵּב בָּאֲבָרִים" (מאמר שני, ל"ו).
האם כדאי תמיד לדעת ולהבין יותר? ספר קהלת אומר לנו שיש לכך מחיר: "כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב." (קהלת א, יח). חוכמה ודעת באות גם במחיר של סבל: הרי החשיפה שלנו לאמת היא גם החשיפה לחוסר השלמות ולסבל שבעולמנו.
אבל הרבי מנחם מנדל מקוצק, מגדולי החסידות, מפרש את הפסוק הנ"ל בדרך ייחודית: "יוסיף דעת – יוסיף מכאוב" – ומה בכך? כדאי לו לאדם להוסיף מכאוב, ובלבד שיוסיף דעת". זו נאמנות קיצונית לדעת האמת, גם במחיר של כאב וסבל.
הביטוי "ובחרת בחיים" מופיע במקור בספר דברים (ל, יט): "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ". אבל מה המשמעות של הבחירה? וכי אפשר היה לחשוב אחרת?
משה פונה לעם שזוכר את ההתגלות האלוקית בהר סיני. לכאורה, אפשר היה להניח שהחוויה הרוחנית של הקרבה לאל הופכת את החיים בעולם הזה לחסרי משמעות, ויש גישות רוחניות שהולכות בכיוון הזה. אבל משה מלמד את העם שגם אחרי ההתגלות, יש ערך לבחירה בחיים מלאי קדושה ומשמעות בעולם הזה.
זה הרעיון של "עליה (רוחנית) לצורך ירידה (לעולם)". אברהם ויצחק עולים להר המוריה במעשה עקידת יצחק, אך יורדים מההר יחדיו וממשיכים את שושלת האבות. משה רבנו עולה ל 40 יום ו 40 לילה להר סיני, אך יורד בחזרה על מנת לתת את התורה לעם. הכהן הגדול נכנס רק פעם בשנה – ביום הכיפורים – לקודש הקודשים במקדש, אך הפיוט "מראה כהן" מדגיש דווקא את החזרה שלו אל העם: "אֱמֶת מַה נֶּהְדָּר הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל בְּצֵאתוֹ מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים בְּשָׁלוֹם בְּלִי פֶגַע". אנו עולים על מנת לחזור ולבחור בחיים מלאי משמעות.
כן, אנו יודעים שזה לא בדיוק היה ככה:
"אנשים אחים אנחנו" – מי אמר למי? כמובן, אברהם אמר ללוט בסיפור המריבה שפרצה ביניהם: (בראשית יג, ח): "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ". בהמשך אברהם מציע ללוט להיפרד ולחלוק את הארץ. אבל האם זאת הייתה קריאה אמתית לאחווה?
לא בטוח. בהתחשב ברקע של ספר בראשית, מסתבר שאברהם ניסה לומר: "אנשים אחים אנחנו" – המריבה בין האחים היא מסוכנת מאוד! תראה מה קרה לקין והבל שרבו: זה נגמר ברצח. לכן, על מנת למנוע אסון – חייבים להיפרד. אין ברירה. האחווה לא עובדת במצבים כאלה.
ספר בראשית מביא סיפורם של שני דורות שנענשו על חטאיהם. "דור המבול" נענש "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס" (בראשית ו, יג). אבל מה היה חטאם של בוני המגדל? המחשבה העממית שהאל "נעלב" או חשש מגובה המגדל – אינה רצינית. אבל התורה לא מגלה את הסיבה.
אפשר לחפש את התשובה במדרש פרקי רבי אליעזר (פרק כד): "מַעֲלִים אֶת הַלְּבֵנִים מִכָּאן וְיוֹרְדִים מִכָּאן. אִם נָפַל אָדָם וָמֵת לֹא הָיוּ שָׂמִים אֶת לִבָּם אֵלָיו, וְאִם נָפְלָה לְבֵנָה אַחַת הָיוּ יוֹשְׁבִים וּבוֹכִים וְאוֹמְרִים: אוֹי לָנוּ, אֵימָתַי תַּעֲלֶה אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ." אתם מכירים משטרים רעים שניסו להאדיר את ערך העבודה ו"מעמד הפועלים"? בכיוון דומה הולך הנצי"ב מוולוזין (בפירושו "העמק דבר", בראשית יא, ד): הוא ממקד את החטא בכך שבוני המגדל ניסו לכפות דעה אחת על כולם, והענישו בחומרה את מי שהעז לחשוב אחרת. מצלצל מוכר?
בחשיבה המודרנית, ניתן להבין את זה כך: מנהיגי הדור ההוא פחדו מהעונש של המבול, וניסו לבנות חברה טובה ומוסרית יותר. אך בדרך הם הקימו חברה טוטליטרית שקידשה את ערך העבודה, וזלזלה בערכו של אדם. על כך נענשו, אבל בעונש קל יותר ממבול: במקום ההשמדה, היה פיזור ובלבול השפות. בהמשך ההיסטוריה, מגיע אברהם אבינו ונותן כיוון חדש לאנושות. להרחבה: סיכום שיעורו של הרב אורי שרקי בנושא.
במשנה (מכות ג טז) מופיעה אמירה ידועה של רבי חנניא בן עקשיא: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר (ישעיה מב, כא): ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. אבל האם ריבוי המצוות הוא אכן טוב לנו? ואם רבי חנניא אמר זאת, אז כנראה שהוא התווכח עם בעלי עמדה אחרת. עם מי בדיוק?
סביר לפרש שרבי חנניא מתעמת עם הנוצרים דווקא (שכבר היו קיימים בזמן המשנה), שהרי הנוצרים "הוציאו החוצה" מהיהדות את הצורך בקיום המצוות. לא במקרה המהר"ל מפראג – שהיה בקשר עם נוצרים משכילים בני דורו – הקדיש פרק שלם להצדקת ריבוי המצוות בספרו "תפארת ישראל". ב"נצח ישראל" (פרק כה) המהר"ל מתאר כך את עמדות הצדדים: "שאתם [הגויים] אומרים כי יצא השכר בהפסד, ואנחנו אומרים כי מדרך השם יתברך להשפיע השלימות" .ריבוי המצוות הוא שפע עבורנו.
אבל מה נמצא בשורש התפיסה הנוצרית ש"יצא השכר בהפסד", כלומר שהמצוות מזיקות? בפשטות, קושיית הנוצרים היא שריבוי המצוות גורם לריבוי החטאים: הרי מהרגע בו יהודים נצטוו במצוות רבות כל כך, ברור שיקרו גם הרבה חטאים. הנוצרים רואים בכך אסון. אבל היהודים לו מפחדים מאפשרות החטא, מתוך אמונה ביכולתו של אדם לעשות תשובה על חטאיו.
התרנגול והעטלף מופיעים בדרשה של רבי שמלאי בתלמוד הבבלי (סנהדרין צח ב): משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפים לאור. אמר לו תרנגול לעטלף: אני מצפה לאורה שאורה שלי היא, ואתה למה לך אורה?
מה הנמשל? התרנגול הוא החיה של הבוקר, ולכן האור כדאי לו שיופיע. העטלף לעומתו בנוי לחיות בחושך, ולכן היציאה מהחשיכה לאורה אינה לטובתו. בהשלכה לרעיונות המוסר: ברגע שהאפלה נעלמת מן העולם והאור של היושר והצדק מופיע במלואו – הדבר טוב לצדיקים אוהבי האור, אך לא לרשעים שזמנם הוא אפלה וחושך.
ואכן, רבי שמלאי דורש במקור את הפסוק בספר עמוס (ה יח) : הוֹי הַמִּתְאַוִּים אֶת יוֹם ה' לָמָּה זֶּה לָכֶם יוֹם ה' הוּא חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר. עמוס הנביא מזהיר את החוטאים שיום הדין שהם מצפים לו משום מה – יהפוך להם ליום חושך וצרה, ולא של אור וישועה. ולא במקרה העטלף מוזכר בתורה יחד עם העופות הטמאים.
אפשר לומר בהכללה שהדימוי העצמי שלנו כיהודים הוא של עם שאמנם יודע לעזור לאחים בעת צרה משותפת, אך בשגרה יש לנו נטייה לוויכוחים פנימיים ומריבות. מעניין שהמהר"ל מפראג (המפורסם בסיפור הגולם), שחי במאה ה 16, כבר כתב שיש מידה של אמת בטענה שיהודים מרבים לריב.
בספרו "נצח ישראל" (פרק כה), המהר"ל מביא ויכוח ארוך שהוא מנהל עם גוי משכיל. הגוי טוען שהיהודים עושים רע אחד לשני, או כלשונו "לא שהם חפצים ברע למתנגדים להם בדתם, רק כי אותו אשר הוא עמיתו, עמו בתורה ובמצות, מבקש רעתו ולא טובתו" .הגוי מזכיר את הפסוק "ואהבת ורעך כמוך" ואומר שהיהודים לא עומדים בציווי : "וכל אחד רואה עצמו שהוא יותר במעלה, ולכך אין צריך שיאהב את אחר". התנשאות ולא אהבה.
באותו הוויכוח, המהר"ל מנסה לטעון שהסבל של הגלות הוא שגרם לחולשה הזאת. אך הגוי לא מרפה, ומזכיר סיפורים מן התורה: את המריבה בין יוסף לאחיו, ואת המרד של קורח ועדתו נגד משה רבנו! המהר"ל נאלץ להסכים לביקורת, אך בחוכמתו מעיר שלא מדובר ברוע כשלעצמו, אלא בהשתקפות של מידה טובה דווקא: "כי הדבר הרע אשר ימצא בהם הוא יוצא ונולד מן תכונה טובה". לפי ההסבר שלו, העיסוק שלנו בענייני התורה והרוח הוא זה שגורם לנו להיות קשי עורף ובעלי מחלוקת. לאחד שרוצה להגיע לאמת עד לפרט הקטן ביותר – לעיתים קשה לקבל עמדה שונה, וכך מתרבה המחלוקת. מי ייתן ונמצא את האיזון בין ערכי האמת והשלום, כמו שאמר זכריה הנביא: "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".
נהוג להתשמש בביטוי "עם הספר" על מנת לציין את הקשר המיוחד של עם ישראל עם התנ"ך, או להצביע באופן כללי על החיבה של היהודים לספרים.
סביר שהביטוי קשור במקורו לאסלאם דווקא. באסלאם, "עמי הספר" הנו כינוי ליהודים ונוצרים ביחד. בגלל שלדתות האלה היה תפקיד בהעברת הנבואה, היחס של החוק האסלאמי אליהם שונה מהיחס לשאר הכופרים: "עמי הספר" רשאים להישאר תחת שלטון האסלאם במעמד של "בני חסות", ולא הייתה עליהם חובה להתאסלם.
הביטוי "עם הספר" לא מופיע במקורות הקדומים שלנו, לא בתנ"ך ולא בספרות חז"ל. ואולי יש לכך סיבה מפתיעה. אנו רגילים לחשוב שספר זה דבר חיובי. אך בל נשכח שמהרגע שהספר נחתם, הוא הופך לדבר מוגמר ואינו מתפתח עוד. מה שכתוב – כתוב. הנביאים היו חפצים בקשר הישיר בין ה' לעם ישראל, קשר מן הסוג שלא עובר דרך הטקסט המקובע של הספרים. "התורה שבעל פה" נכתבה (במשנה ובתלמוד) מתוך חשש שהמסורת תלך לאיבוד בגלל גזירות הגויים, ולא כאידאל. לכן הגיוני שהזיהוי של עם ישראל עם הספרים הוא מאוחר יחסית.
מה זה שלוש השְׁבוּעוֹת (נא לא לבלבל עם "שלושת השבועות" בין י"ז בתמוז לט' באב), ואיך הן קשורות לוויכוח על הקמת המדינה? מדובר בדברי אגדה בתלמוד (שלא נפסקו להלכה) המתארים מעין "חוזה" שה' קבע לתקופת הגלות: הגויים ישעבדו את עם ישראל אבל לא יותר מדי, וליהודים אסור להשתחרר מהגלות ("לעלות בחומה") ללא רשות. מהם המקורות?
ב"שיר השירים", בשלושה מקומות שונים, מופיע הפסוק (בשינויים קלים): ”הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם בִּצְבָאוֹת, אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ”. מה פירוש האיסור לעורר את האהבה לפני הזמן? בתלמוד (כתובות קי"א א) רבי יוסי ברבי חנינא דרש: "שלש שבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את אומות העולם שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי." – זה ה"חוזה" המדובר.
השבועות הללו לא היו ב"מרכז הבמה", עד ש… בא "הרבי מסאטמר", הרב יואל טייטלבוים. בין הרבנים החרדים שהתנגדו להקמת המדינה, הרבי מסאטמר שייך למעטים שבנו תשתית תיאולוגית מסודרת לאנטי-ציונות, ובמרכזה העניין של "שלוש השבועות". לשיטתו, הציונים עברו על השבועות בכך שהקימו את המדינה בכוח הזרוע.
אבל אולי בעצם הגיע הזמן לצאת מהגלות, ולכן אין תוקף לחוזה? האם היציאה מהגלות אמורה להתרחש בהסכמה של אומות העולם, או נגד רצונן? על כך אפשר לקרוא כאן.