הביטוי "קמעא קמעא" – בתרגום חופשי מארמית "לאט לאט" – הפך לאבן יסוד מרכזית בתפיסה הרוחנית של הציונות הדתית בישראל. הרעיון הוא שהגאולה המצופה ע"י עם ישראל איננה אירוע ניסי חד פעמי (כגון יציאת מצרים) – אלא תהליך ארוך ומתמשך שיש לו שלבים רבים, סיבוכים ואולי גם נסיגות.

מקור הביטוי הוא בתלמוד הירושלמי (ברכות ד ב), שם מסופר על שני חכמים שהולכים בלילה בבקעת ארבל ורואים את אורה של איילת השחר (כוכב נגה) מבצבץ. אחד אומר לשני: "כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת". בהמשך, התלמוד מציין שגם הגאולה של חג הפורים הייתה בשלבים, כמסופר במגילת אסתר: "כך בתחילה (אסתר ב) ומרדכי יושב בשער המלך ואחר כך (אסתר ו) ויקח המן את הלבוש ואת הסוס ואחר כך (שם) וישב מרדכי אל שער המלך ואחר כך (אסתר ח) ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות ואח"כ (שם) ליהודים היתה אורה ושמחה." צעד צעד.

הרעיון של הגאולה כתהליך מתמשך לא הומצא בתקופה המודרנית, ואפשר למצוא אותו כבר בכתביו של המהר"ל מפראג. יש בו עוצמה רבה כי הוא מייחס משמעות רוחנית לשלבי ההתפתחות של מדינת ישראל. ואולי הוא חוטא באופטימיות יתר?

כדאי לשים לב למוטיב שחוזר בהיסטוריה של עם ישראל: כל פעם שאנו יוצאים מן הגלות, זה מתרחש בצורה זו או אחרת בהסכמת אומות העולם. אבל אז זה מסתבך. נתחיל בסיפור יעקב אצל לבן הארמי: יעקב מבקש מלבן לעזוב לאחר שסיים את חובותיו, לבן מסכים והם מגיעים להסכם. בהמשך זה מסתבך: יעקב נאלץ לברוח, לבן רודף אחרי יעקב, הם נפגשים – ומגיעים להסכם חדש.

נעבור ליציאת מצרים: אחרי מאמצי שכנוע אדירים שכללו את "עשר המכות", פרעה אכן משתכנע (!) ומחליט לתת לעבדיו בני ישראל לצאת. בהמשך זה מסתבך כידוע, חיל פרעה רודף אחרי עם ישראל, וטובע בים סוף. בהמשך המסע, משה מבקש ממלך אדום רשות לעבור בשטחו, וכשלא מקבל רשות – מורה ללכת בדרך אחרת.

גם היציאה מגלות פרס מתחילה ב"הכרזת כורש" המלך – שמרשה ליהודי הממלכה לעלות לירושלים ולבנות את בית המקדש שם. כורש אף מבטיח מימון וסיוע. ספר נחמיה מספר לנו שבהמשך הדברים (כרגיל) הסתבכו: פקידי המלך עצרו את בניית המקדש, כך שהיה צורך במסע שתדלנות אצל יורשו של כורש, והיו לישראל צרים ואויבים רבים.

כך גם התהליך של הקמת מדינת ישראל. הוא החל בהכרה של הגויים בזכות היהודים להקים מדינה בארץ ישראל: הצהרת בלפור, ועידת סן רמו ואישור תכנית החלוקה באו"ם (כ"ט בנובמבר). בהמשך הדברים לא הלכו חלק, וקמה התנגדות צבאית ופוליטית להקמת מדינת ישראל – שנמשכת עד עצם היום הזה. ומה עם הפסוק "בגויים לא יתחשב"? – כתבתי על זה כאן.

רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) נתפס במסורת כאבי תורת הסוד. יש סיפור מפורסם בתלמוד (בבלי שבת ל"ג ב) על כך שרשב"י ישב עם בנו במערה במשך שנים, אכל רק חרובים ושתה רק מים, למד תורה ללא הפסק – ושם נתגלו לו סודות עצומים. אבל יש במעשה המערה חלק פחות מוכר: השלב הקשה היה דווקא ביציאה משם החוצה, לעולם המעשה.

אבל קודם כל נשאל האם רשב"י נכנס למערה מתוך האידאל של ניתוק מהעולם הזה? לפי התלמוד, הסיבה הייתה הרבה יותר מעשית. רשב"י לא תיכנן ללמוד תורה במערה. התקופה הייתה קשה: מרד היהודים דוכא באכזריות ע"י הרומאים, רבי עקיבא (רבו של רשב"י) הוצא להורג בעינויים. התלמוד מספר רשב"י התבטא נגד הרומאים, הייתה הלשנה לשלטונות עליו ולכן הוא נאלץ לברוח ולהתחבא.

אחרי 12 שנות לימוד במערה, רשב"י ובנו גילו שבטלה הסכנה ואפשר כבר לצאת. בחוץ הם רואים אנשים פשוטים שחורשים וזורעים בשדה. איך יגיבו? רשב"י התרעם: "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה!" – עוסקים במלאכה במקום לימוד! מסופר שמתוך כעסו של רשב"י כל מקום שהיה עובר בו היה נשרף. אי אפשר לנהוג כך בעולם הזה! יצאה בת קול ואמרה: "להחריב את עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!". רשב"י ובנו נאלצו לשהות עוד שנה במערה, אבל היציאה השנייה הייתה מוצלחת הרבה יותר.

האם התנתקות מהעולם רצויה והכרחית לצורך עליה רוחנית? האם הדבר הקשה לבעלי הסוד זה דווקא להתחבר שוב לעולם המעשי ולהשתלב בו? האם גם לך קשה לעיתים "לצאת מהמערה" ולהתמודד מול המציאות?

ספר בראשית (פרק מ"א) מספר לנו סיפור על פרעה מלך מצרים שחולם חלומות. החרטומים של פרעה לא מצליחים לפתור את החלום. יוסף שלנו נקרא אל פרעה ונותן פתרון שמתקבל ע"י פרעה ואנשיו. מכאן יוסף עולה לגדולה במצרים, והופך למשנה למלך.

אבל נשאלת שאלה ע"י הפרשנים: למה דווקא יוסף פותר את החלום, בעוד שחרטומי מצרים נכשלים? הרי הפתרון של יוסף לכאורה לא מסובך. באמת היה צריך להביא את יוסף על מנת להבין ששבע פרות שמנות ויפות הן שבע שנות שובע, בעוד ששבע פרות דלות ורעות – שאוכלות את השמנות – הן רמז לשבע שנות רעב שיבואו אחרי השנים הטובות? במדרש רבה נאמר שהכישלון של החרטומים היה מאת ה' שרצה שיוסף יצליח ויעלה לגדולה.

אבל יש גם הסבר "סוציולוגי": החלום ופירושו היו "הלם תרבותי" עבור המצרים. בניגוד לארץ ישראל שהחיים בה בתקופת המקרא היו תלויות בגשמים, מצרים נהנתה מיציבות בזכות מי נהר הנילוס. לכן הרעיון שיתכנו בצורת ורעב היה זר למצרים, וגם אם מישהו חשב על כך – זה בטח לא משהו שהעזו לומר לפרעה, השליט הכל יכול. יוסף – בתור אחד שבא מתרבות אחרת לגמרי – ישר הבין את פשר החלום. "דברים שרואים משם – לא רואים מכאן". לעיתים צריך שמישהו מבחוץ שיאבחן את הבעיה. מסכימים?

החידה: איפה יוסף בתמונה?

ישעיהו הנביא אומר בפרק א' (פסוק יא): "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי." לכאורה, לפי ישעיהו, ה' לא רוצה קרבנות. יש לא מעט פסוקים ברוח זו בספרי הנביאים, ראיתי אוסף כאן. אגב, גם הנוצרים פירשו את ספרי הנביאים ברוח זו: הרי הם לא ראו ערך במצוות בכלל, ובקרבנות בפרט.

אבל אז בעצם יוצא שהנביאים התנגדו למצוות המפורשות התורה. יותר קל להסביר את טענת הנביאים כך: מפשט פסוקי התורה ניתן היה אולי להבין שהקרבת הקרבן היא הפתרון המושלם לחטא. ואילו הנביאים אמרו שללא תיקון המידות ועשיית הצדק, אין לקרבנות ערך. ה' לא חפץ בקרבנות הרשעים! הרי בהמשך הפסוקים (פסוק טז) ישעיהו אומר: "רַֽחֲצוּ֙ הִזַּכּ֔וּ הָסִ֛ירוּ רֹ֥עַ מַעַלְלֵיכֶ֖ם מִנֶּ֣גֶד עֵינָ֑י חִדְל֖וּ הָרֵֽעַ". חייבים לסור מרע קודם להקרבת הקרבן.

אז אולי ראוי לסיים בפסוק מנבואת ישעיהו (נו ז): "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים". ישעיהו לא שוכח את הקרבנות, אך מדגיש את הערך של המקדש כבית תפילה לאנושות כולה.

הידעתם: הרב קוק בספרו "לנבוכי הדור" הציע אפשרות עתידית שהקרבת הבהמות תוחלף בקרבנות מן הצומח. הוא לא פסק כך להלכה, אך הצביע על האפשרות לדרוש כך את הפסוקים ע"י סנהדרין לעתיד לבוא.

בעולמנו העכשווי, עבודת האלילים נתפסת כמשהו "פרימיטיבי", ואף על פי כן התנ"ך מספר לנו שעם ישראל (מלכים ופשוטי העם כאחד) נמשכו אחרי עבודה זרה על צורותיה. האם אכן אבותינו עבדו לאלילים רק בגלל טיפשותם? נשים לב שבתקופות המשנה והתלמוד אנו כבר לא פוגשים עבודה זרה בעם ישראל: "בטל יצר של עבודה זרה".

בתלמוד (סנהדרין קב ב) מסופר על רב אשי (אמורא, חכם גדול מתקופת התלמוד) שדיבר בזלזול מול תלמידיו על מנשה מלך יהודה, שהיה ידוע כרשע שעבד עבודה זרה בין שאר פשעיו. ואז מנשה המלך בא לרב אשי בחלום, ומוחה נגד הפגיעה בכבודו.

החלום ממשיך. מנשה המלך דן עם הרב בשאלה למדנית קשה ונותן לה תשובה מבריקה. רב אשי שואל את מנשה: "אם אתה כזה חכם, למה עבדת עבודה זרה?" מנשה עונה: "אילו אתה (רב אשי) היית שם, היית אוחז בשיפולי גלימתך ורץ אחרי עבודה זרה". כלומר, מנשה ובני דורו עבדו אלילים מתוך יצר חזק, ולא מתוך טיפשות. בהמשך העולם השתנה: הנבואה נפסקה, הפילוסופיה הופיעה, והדחף לעבוד עבודת אלילים נעלם.

בין כל הדימויים שמדברים על היחס בין ישראל לאומות העולם, "לב בין האיברים" נראה לי הכי משמעותי. הלב אמנם נמצא במרכז ומזרים דם לשאר האיברים. אך ללב אין משמעות בפני עצמו, ולתפקוד שלו יש ערך רק בתוך מכלול הגוף.

כנראה שלדימוי יש לפחות שני מקורות. הביטוי מופיע בספר הזוהר פרשת פנחס (המקור בארמית, השתמשתי בתרגום מהאתר הזה). גם ב"כוזרי" לרבי יהודה הלוי ה"חבר" שמציג את היהדות למלך כוזר אומר: "יִשְׂרָאֵל בָּאֻמּוֹת כַּלֵּב בָּאֲבָרִים" (מאמר שני, ל"ו).

האם כדאי תמיד לדעת ולהבין יותר? ספר קהלת אומר לנו שיש לכך מחיר: "כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב." (קהלת א, יח). חוכמה ודעת באות גם במחיר של סבל: הרי החשיפה שלנו לאמת היא גם החשיפה לחוסר השלמות ולסבל שבעולמנו.

אבל הרבי מנחם מנדל מקוצק, מגדולי החסידות, מפרש את הפסוק הנ"ל בדרך ייחודית: "יוסיף דעת – יוסיף מכאוב" – ומה בכך? כדאי לו לאדם להוסיף מכאוב, ובלבד שיוסיף דעת". זו נאמנות קיצונית לדעת האמת, גם במחיר של כאב וסבל.

הביטוי "ובחרת בחיים" מופיע במקור בספר דברים (ל, יט): "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ". אבל מה המשמעות של הבחירה? וכי אפשר היה לחשוב אחרת?

משה פונה לעם שזוכר את ההתגלות האלוקית בהר סיני. לכאורה, אפשר היה להניח שהחוויה הרוחנית של הקרבה לאל הופכת את החיים בעולם הזה לחסרי משמעות, ויש גישות רוחניות שהולכות בכיוון הזה. אבל משה מלמד את העם שגם אחרי ההתגלות, יש ערך לבחירה בחיים מלאי קדושה ומשמעות בעולם הזה.

זה הרעיון של "עליה (רוחנית) לצורך ירידה (לעולם)". אברהם ויצחק עולים להר המוריה במעשה עקידת יצחק, אך יורדים מההר יחדיו וממשיכים את שושלת האבות. משה רבנו עולה ל 40 יום ו 40 לילה להר סיני, אך יורד בחזרה על מנת לתת את התורה לעם. הכהן הגדול נכנס רק פעם בשנה – ביום הכיפורים – לקודש הקודשים במקדש, אך הפיוט "מראה כהן" מדגיש דווקא את החזרה שלו אל העם: "אֱמֶת מַה נֶּהְדָּר הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל בְּצֵאתוֹ מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים בְּשָׁלוֹם בְּלִי פֶגַע". אנו עולים על מנת לחזור ולבחור בחיים מלאי משמעות.

כן, אנו יודעים שזה לא בדיוק היה ככה:

"אנשים אחים אנחנו" – מי אמר למי? כמובן, אברהם אמר ללוט בסיפור המריבה שפרצה ביניהם: (בראשית יג, ח): "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ". בהמשך אברהם מציע ללוט להיפרד ולחלוק את הארץ. אבל האם זאת הייתה קריאה אמתית לאחווה?

לא בטוח. בהתחשב ברקע של ספר בראשית, מסתבר שאברהם ניסה לומר: "אנשים אחים אנחנו" – המריבה בין האחים היא מסוכנת מאוד! תראה מה קרה לקין והבל שרבו: זה נגמר ברצח. לכן, על מנת למנוע אסון – חייבים להיפרד. אין ברירה. האחווה לא עובדת במצבים כאלה.