יש נוהגים לומר – כשלא מצליחים למצוא איזה חפץ – קטע קצר שמתחיל במשפט: "אמר רבי בנימין: הכל בחזקת סומין [עיוורים] עד שהקדוש ברוך הוא מאיר את עיניהם, מן הכא: ויפקח אלוקים את עיניה, ותלך ותמלא החמת". על מה בעצם דיבר רבי בנימין, ואיך זה קשור לאבדה?

המקור הוא במדרש בראשית רבה, שם רבי בנימין דורש את הפסוק מספר בראשית (כ"א י"ט): "וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר." הגר עם ישמעאל התינוק מגורשת מבית אברהם ושרה. הם כמעט מתים במדבר מצמא. אלוהים שומע את קול הנער (ישמעאל) ומתגלה להגר. רק אז הגר ראתה את באר המים, וכך חייהם ניצלו. ה"שפת אמת" בפירושו על המדרש (וירא תרנ"ד) אומר: " כי כל הנצרך לאדם עומד לפניו רק שיזכה לפתוח עיניו". הבאר הייתה שם, והגר רק הייתה צריכה את ה' ש"יעזור" לה לראות.

אז רבי בנימין אומר, על בסיס הסיפור – וכהצהרה של כוח האמונה – שהיכולת לראות היא גם מאת ה'. אז הקטע הוא תפילה לה' שייתן כוח לראות את האבדה. עד כאן על המקור במדרש. אבל מאין בא המנהג עצמו לומר את הקטע? אין לו אזכורים קדומים. הוא מופיע רק בספרים שנכתבו לפני כ 100-150 שנים בלבד. אין לנו ראיה שהיה כך נהגו בדורות הקודמים במקרה של אבדה.

הצרות של היהודים במגילת אסתר מתחילות בדיוק מהנקודה הזאת: מרדכי מסרב להשתחוות להמן כהוראת המלך אחשוורוש. מכאן בא כעסו של המן, שהוגה את ה"פתרון הסופי" בגרסה הפרסית. במבט ראשון אנו רואים במרדכי יהודי אמיץ וגאה, שלא הסכים להשפיל את עצמו מול המן הרשע. אך האם מרדכי נהג נכון? בהלכה יש עקרון של "דינא דמלכותא דינא": חייבים לציית לחוקי השליטים הגויים, אלא אם מדובר בציווי לעבור על מצוות התורה. אך בתורה אין איסור להשתחוות לאדם חשוב (התורה אפילו מספרת לנו שיעקב אבינו השתחווה לעשיו אחיו).

כמו בהרבה נושאים, המגילה לא מגלה לנו את הסיבה להתנהגות מרדכי. יש מדרש (אסתר רבה ו ב) שאכן הולך בכיוון של איסור דתי: המן "חקק עבודת כוכבים על לבו" – כלומר תלה על גופו חפץ של עבודת אלילים, ולכן מעשה ההשתחוויה הפך לאיסור. אבל המגילה לא מדברת על כך, ויש במדרשים גם הסברים אחרים, כגון יריבות אישית או אפילו פוליטית בין מרדכי להמן. פרופ' יונתן גרוסמן בשיעורו בנושא מעלה אפשרות מעניינת: יתכן ומרדכי לא נהג בהפגנתיות (כפי שאפשר היה לדמיין) אלא רק ניסה להתחמק מהמן על מנת שלא יצטרך לכרוע בפניו. אלא שהזהירות לא עזרה לו: ברגע שהדבר נודע להמן, "וימלא המן חמה" על מרדכי ועל עמו.

כמו תמיד, ריבוי ההסברים הסותרים רק מעצים את התעלומה שהמגילה משאירה לנו. אז כל אחת ואחד יחליט לעצמו: האם מרדכי נהג בחוכמה כיאה ליהודי, או אולי ביהירות שסיכנה את כל יהודי האימפריה הפרסית. לא קל חיות בגלות. האם זה היה מתוך בחירה? על כך בהמשך.

"שנה מעוברת" בלוח העברי היא שנה בה יש שני חודשי אדר: אדר א' ואדר ב'. מתוך המחזור של 19 שנים, 7 שנים הן "מעוברות", והשאר רגילות. אז כשרוצים לציין בשנה מעוברת תאריך מסוים מחודש אדר, האם לבחור באדר א' או ב'? מתברר שיש מנהגים שונים מסביב לכך: כפי שמופיע בפניני הלכה, שיטת האשכנזים הוא לציין את יום הפטירה ("יארצייט") של אדם בחודש אדר הראשון, בעוד שהספרדים נוהגים באדר השני דווקא. אם כן, מתי לציין את חג הפורים?

התלמוד (מגילה ו ב) מספר שאכן הייתה מחלוקת בין החכמים בסוגיה, אבל ההלכה נקבעה לפי דעתו של רבן שמעון בין גמליאל: חוגגים פורים באדר ב'! וכך נוהגות כל קהילות ישראל. הסיבה לפי התלמוד: "לסמוך גאולה לגאולה": ראוי שחג הגאולה של היהודים בפרס (פורים) יהיה קרוב לחג גאולת מצרים (פסח). בגלל שפסח חל בחודש ניסן, מציינים את פורים באדר השני שאחריו בא ניסן.

וברוח ימינו, אפשר לזהות שרשרת של 3 חגי הגאולה: פורים (אדר), פסח (ניסן) ויום העצמאות (אייר), ועל זה נאמר (קוהלת ד יב): "וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק".

בתלמוד יש כמה סיפורים על ילתא, אשתו של רב נחמן ראש ישיבת נהרדעא שבבבל. ילתא הייתה ממשפחה מיוחסת, כנראה בתו של ראש הגולה. היא הייתה אישה עשירה ומפונקת, אך גם חכמה ולמדנית. מסופר במסכת חולין (קט ב) שהיא ביקשה מרב נחמן בעלה לטעום… טעם בשר בחלב. אך הייתה בפיה טענה מתוחכמת: על כל דבר שה' אסר עלינו – הוא גם התיר דבר דומה בטעמו. היא מביאה דוגמאות: החזיר נאסר – אך דג שיבוטא (שדומה לחזיר בטעם) הותר, הדם אסור באכילה – אך מותר לאכול כבד (שהוא מלא בדם).

אם כך, אמרה ילתא, גם בשר בחלב נאסר – אבל אני רוצה לטעום את הטעם הזה! מה עשה רב נחמן? הוא ביקש מהטבחים לצלות לאשתו… כחלים (עטינים) של פרה. העטינים ספוגים בחלב, אך הם לא נאסרו לאכילה (ראו כאן תשובה של רב שמתייחס להלכה שבימנו).

אז כנראה שהסיפור הסתיים בטוב. איך אתם מבינים אותו? אפשר לראות בילתא אישה מפונקת שרק "בודקת את הגבולות". אבל אם כך, היא הייתה יכולה לבקש ישר את מה שהיא רצתה, ללא הסברים למדניים. נראה שיש בדבריה של אשת רב נחמן רעיון עמוק יותר: אמנם יש דברים שאסורים לנו, אך במקרים רבים יש דרך למצוא במסגרת ההלכה פתרון לצורך או רצון. להרחבה על סיפורי ילתא בתלמוד: ראו מאמרו של עדי בלוט .

הביטוי "מַּכֶּה בַפַּטִּישׁ" מציין את גמר המלאכה, את הפעולה האחרונה בתהליך בעשייה של משהו. מקורה בדיון ההלכתי לגבי המלאכות האסורות בשבת: מלאכת "מכה בפטיש" היא אחת מהאסורות. משמעות האיסור היא שגם ביצוע פעולת הסיום נחשב למלאכה בפני עצמה.

רש"י בפירושו לתלמוד (שבת עג א) מסביר כך: "מכה בפטיש – הוא גמר כל מלאכה שכן אומן מכה בקורנס על הסדן להחליקו בגמר מלאכה". ההסבר הטכני הוא שבתהליך יצירת הכלי, האומן לקראת סוף העבודה היה נותן מכת פטיש על מנת לתת לכלי את צורתו הסופית. מכאן החיבור בין "מכה בפטיש" למושג סיום המלאכה.

אנו רגילים להזכיר את קהילות הקונסרבטיבים והרפורמים בנשימה אחת. אך חשוב להבין שמדובר בשתי שיטות שונות, במיוחד כשמדובר בהיבט ההלכתי. בהכללה מסוימת ניתן לומר שהקונסרבטיבים הם ענף של העולם האורתודוקסי (למרות שרוב האורתודוקסים לא מכירים בו ככזה), בעוד שהרפורמים נטשו באופן מכוון את הגישה המסורתית של ההלכה כ"קאנון" מחייב. אסביר את הטענות.

פסק ההלכה של רבנים קונסרבטיביים נראה בדיוק כמו זה של האורתודוקסים: הוא מבוסס על התלמוד ועל הפרשנים והפוסקים שבאו בעקבותיו, ומשתמש באותן תבניות החשיבה והסקת מסקנות. קשה מאוד להצביע על עקרון מובהק שמבדל את הקונסרבטיבים בדרך חשיבתם. אז איך הם מגיעים למסקנות שונות? מדובר במחלוקת במספר קטן של נושאים (בלי לזלזל בחשיבותן, כגון שותפות הנשים בתפקידים בקהילה) – שלא נראית שונה במהות מכל מחלוקת אחרת של רבנים פוסקי ההלכה. הקונסרבטיבים רואים את כללי ההלכה כמחייבים את הציבור, גם אם יתכן ויהיו מי שלא יצייתו באופן מלא ומוחלט.

לעומת זאת, היהדות הרפורמית חרטה על דגלה את עקרון האוטונומיה האישית, שאומר שכל אחד הוא למעשה הפוסק האחרון עבור עצמו. אם מעמיקים בגישה, מגיעים למסקנה שלא קיימת הלכה מחייבת כלל! חשוב להפנים שלא מדובר כאן בטיעון נוסח "צריך לעדכן את ההלכה ברוח הזמן" (שלעיתים נשמע גם בעולם האורתודוקסי) – אלא בביטול קיום הכללים המחייבים. ודאי שגם הרפורמים ומנהיגיהם עוסקים בשאלות ההלכתיות (מה יהיה כתוב בסידור? מה עושים בטקס בר מצווה?) – והן משמעותיות עבור חלק ניכר מהציבור הרפורמי. אך דבר זה אינו מבטל את ההבדל המהותי בגישה.

מישהו בימנו בכלל מעז להתייחס לרעיון המלוכה ברצינות? חשוב לזכור שלמושג המלוכה יש יסודות חזקים במסורת. הדבר קשור לתפיסה שבית דוד הנו נצחי: אמנם היסטורית שלטון מלכי בית דוד הסתיים עם חרבן בית המקדש הראשון, ובתקופת הבית השני הם כבר לא מלכו – אך הברית בין ה' לבית דוד היא נצחית. לפיכך יש לצפות לבואו של משיח מבית דוד שיישב על כיסא המלכות.

מנגד, כבר בתנ"ך אפשר לגלות גם את היסוד האנטי-מלוכני. מפורסם הסיפור על שמואל הנביא (שמואל א פרק ח) שהתנגד למנוי של מלך כשהעם ביקש. לא סתם התנגד, אלא גם הביא לכך בנאומו סיבות מצוינות. פחות ידוע סיפורו של גדעון השופט. בשלב מסוים (כמתואר בספר שופטים פרק ח) העם מבקש מגדעון להפוך למלך, והוא עונה להם נחרצות (פסוק כג שם): "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, גִּדְעוֹן, לֹא-אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם, וְלֹא-יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם:  ה' יִמְשֹׁל בָּכֶם".

נראה שיש חשיבות מיוחדת לעמדה של רבי יצחק אברבנאל (שחי בדור של גירוש ספרד): הוא היה לא רק רב ופרשן, אלא גם דיפלומט בינלאומי מנוסה. בתור כזה, הוא הכיר היטב את השליטים והמשטרים של תקופתו. זה מקרה של אדם ש"יודע בדיוק על מה הוא מדבר". בפירושו על ספר דברים אברבנאל טוען שיש יתרון רב למדינות שמנהיגיהם נבחרים ומתחלפים, על פני אלה שנשלטות ע"י שושלות המלוכה. הוא מביא כדוגמא את ונציה ואת פירנצה (באיטליה של היום) שבימיו היו מעצמות חזקות שלא הייתה בהן מלוכה. אברבנאל טוען נחרצות שמלוכה היא דבר שלילי, וצורות שלטון אחרות עדיפות בהרבה.

ממליץ לקרוא את מאמרו של הרב חיים נבון "המשטר המדיני על פי התורה" שמביא מקורות נוספים. מסקנתו היא שיש עלינו חובה להעמיד למדינה שלטון ראוי, אך אין שום הכרח שצורת הממשל תהיה מבוססת על מלך שמוריש את השלטון לבניו דווקא.

ליהודים לא הייתה עצמאות מדינית מאז כיבוש הארץ ע"י הרומאים, ועד להקמת מדינת ישראל בתש"ח. אבל בכל זאת היה להם משהו: במדינות רבות ולמשך תקופות ארוכות, הקהילות היהודיות זכו למידה רבה של ניהול עצמי, ובהרבה מקרים זה היה תחת הכרה משפטית רשמית של המדינות ה"מארחות". לשליטים היה נח שהיהודים גובים מסים מחברי הקהילה באופן מרוכז, וכן פותרים בינם לבין עצמם את הבעיות.

המקרה המפורסם ביותר הוא מוסד רשות הגולה שהחל בבבל ובפרס, אך שרד גם את הכיבוש המוסלמי של האזור. ראשי הגולה היו צאצאיו של יהויכין מלך יהודה, שהוגלה ע"י נבוכדנצר מלך בבל ומוצאו מבית דוד. לראשי הגולה היו סמכויות משפטיות נרחבות. בין השאר, הוא מינה "גאונים" ראשי ישיבות. גם מוסד הנגידות במצרים נמשך במשך מאות שנים. גם ועד ארבע ארצות בפולין וליטא הפך לגוף פוליטי שייצג את הקהילה מול השלטונות יותר מ 200 שנה.

מפגש רבני ועד ארבע ארצות; מיצג בבית התפוצות בתל אביב (רישיון: CC BY-SA 3.0)

באופן פרדוקסלי, דווקא תהליך ההכרה בשוויון האזרחי של היהודים פגע במידה רבה בזכויות האוטונומיה המשפטית. במדינות בהן היה נהוג ריבוי מעמדות כשלכל מעמד היו זכויות וחובות שונות, האפשרות שהיהודים הם קבוצה עם אוטונומיה משפטית הייתה טבעית, ולא פגעה כהוא זה בזכויות השליטים. פירוק המבנה המעמדי הביא זכויות אזרח מלאות ליהודים כפרטים, אך לא היה יותר מקום טבעי לקבוצה או קהילה שיש לה סמכות משפטית נבדלת על חבריה.

ב"מורה הנבוכים" של הרמב"ם שנכתב במאה ה 12 מופיע ניתוח מבריק ומסקרן של סוגי הרע בעולם. בחלק שלישי פרק י"ב, המחבר מתמודד מול ההשקפה (מוטעית, לדעתו) שיש בעולם יותר רע מטוב. בוויכוח מול תפיסת ריבוי הרע, הוא מחלק את מכלול הרוע בעולם לשלושה סוגים – ומגיע למסקנה מפתיעה, ש"נשמעת" כאילו נכתבה בעידן המודרני ולא לפני כאלף שנים.

הסוג הראשון הוא הרע שאדם סובל ממנו כי הוא חלק מהטבע: "מחמת שהוא בעל חומר". מדובר במחלות, מומים ופגיעות מאסונות טבע. אך הרמב"ם מציין שאלה לא נפוצים כל כך, ועל פי רוב האנשים בריאים בגופם (וודאי בימנו, כשאנו יודעים למנוע אסונות ולרפא מחלות טוב יותר). הסוג השני הוא הרעות שאנשים גורמים אחד לשני, כגון מלחמות, רצח וגניבה. גם כאן הרמב"ם מציין אלה דברים שאמנם קיימים בעולמנו אך אינם מרובים כל כך.

אז מה נשאר? הסוג השלישי: "הוא מה שיארע לאדם ממנו מפעולתו הוא עצמו, וזה הוא המצוי הרבה, והרעות האלה יותר מרעות המין השני בהרבה, ומרעות המין הזה צועקים כל בני אדם." כלומר, רוב הסבל האנושי נובע ממה שאדם גורם לעצמו! הרמב"ם מתאר את התהליך כך: "שהנפש מתרגלת לדברים שאינם הכרחיים, ונעשים לה נוהג, ותושג לה תכונת התשוקה למה שאינו הכרחי לא לקיום הפרט ולא לקיום המין, ותשוקה זו היא דבר שאין לו סוף." ההשתוקקות של האדם להנאות העולם בדברים שאינם נצרכים באמת היא הגורם העיקרי לסבל האנושי בעולם הזה. הדברים נראים כאילו נכתבו בתקופה שלנו. מסכימים?

התשובה לשאלה תלויה בפרשנות של המילה "צנזורה". בכל מקרה לא מדובר במצב בו הרב אברהם יצחק הכהן קוק הכין ספר או מאמר לדפוס, וקם איזה תלמיד או עורך חצוף שעל דעת עצמו שינה את התוכן. הנושא מורכב יותר. כבר כתבנו על כך היצירה המחשבתית של הרב קוק נכתבה ברובה ביומנים, בשיטה שאפשר לכנותה "כתיבה בהשראה": מדובר בקטעים שאינם ערוכים במבנה מסודר שמיועד לפרסום לרבים בתור ספר.

לאחר פטירתו של הרב, התעורר ויכוח איך ראוי לנהוג בכתבים שהוא השאיר. יש דעה שמצדדת בפרסום היומנים כפי שהם, מתוך ההכרה ברב קוק כאדם גדול ומשפיע, ומכאן החשיבות האדירה לפרסם לציבור את כל הדברים שהוא כתב, כלשונם. לעומת זאת, חלק מתלמידי הרב ("שמרנים" יותר, ניתן לומר) חשבו שיש לנהוג זהירות יתרה, ויתכן ויש קטעים שלא נכון לפרסמם ללא עריכה (צנזורה, כבר אמרנו?) – ראו לדוגמא המאמר של הרב אבינר בנושא. כמובן, בעידן האינטרנט יותר קשה להחביא דברים. כך קרה לספר "לנבוכי הדור" של הרב: במקביל להוצאת הספר באופן רשמי עם השמטות רבות, הקובץ עם הטקסט המקורי דלף לרשת והופץ לרבים. בהמשך הספר יצא לאור במהדורה מלאה ללא השמטות.

נכון לעכשיו, כנראה שרוב כתבי הרב קוק פורסמו וזמינים לציבור. אך גם יש הרבה חומר שנמצא בידיים פרטיות אצל אנשים שאין להם עניין להוציאו לאור. להלן מאמר מאתר "כיפה" עם ביקורת חריפה בנושא.