ה"תוספות" לתלמוד הנו פירוש שנהוג להדפיס בתוך דפי התלמוד, שנכתב ע"י (ניחשתם נכון!) "בעלי התוספות". בגדול, המחברים הם תלמידיו של רש"י שפעלו במערב אירופה במשך כמה דורות וכתבו פירושים. כמובן, לא כל היצירה הפרשנית שלהם נמצאת בדפי התלמוד, אלא לכל מסכת נבחרו פירושים של מחברים מסוימים מתוך ה"חבורה".

אולי המפורסם בין בעלי התוספות הוא נכדו של רש"י רבי יעקב בן מאיר, המכונה רבנו תם, .הכינוי "רבנו תם" בנוי על בסיס הפסוק מהתורה על יעקב (שזה גם שמו הפרטי): "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים".

נסיים בבדיחה. תלמיד ישיבה היה נוהג לגזור מדפי התלמוד את כל הקטעים ב"תוספות" שהוא לא הצליח להבין. יום אחד הרב תפס אותו ושאל: מילא אתה כועס על ה"תופסות" שלא הבנת, אבל במה אשם ה"תוספות" שגזרת, רק בגלל שהיה בצדו השני של הדף? ענה התלמיד: על כך אמרו חז"ל: "אוי לרשע ואוי לשכנו".

התורה מספרת שה' גזר על משה שלא יכנס לארץ ישראל לאחר מעשה מי מריבה. אך יש קושי בגישה הזאת: לא ברור מה בדיוק היה חטאו של משה שעליו נענש. הפרשנים נתנו הסברים רבים לחטאו של משה (למשל, רש"י סבר שמשה היה צריך לדבר אל הסלע במקום להכות בו). על ריבוי ההסברים הללו כתב שמואל דוד לוצטו (שד"ל): "משה רבנו חטא חטא אחד, והמפרשים העמיסו עליו שלשה עשר חטאים ויותר, כי כל אחד מהם בדה מלבו עוון חדש". אז יתכן וצריך לחפש פתרון לחידה ממקום אחר?

הרב אורי שרקי במאמרו קושר ישירות את אי כניסתו לארץ של משה להתנהגותו במעשה חטא המרגלים. אך צריך לבלוש בטקסט. אמנם בספר "במדבר" בו מתואר הסיפור לראשונה לא מופיעה שום תגובה של משה לטענות המרגלים (שחזרו מהשליחות) שלא ניתן לכבוש את הארץ. אך בספר "דברים" משה מספר איך הגיב: (דברים א כט-ל): "וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם. ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם." כמה פסוקים אחרי זה (דברים א לז) משה אומר שבגלל המעשה הזה ה' מנע ממנו את הכניסה לארץ.

אבל מה רע בעצם בתגובתו של משה למרגלים? לכאורה, משה הפגין אמונה עמוקה ובטחון ביכולתו של ה' להביא לניצחון במלחמה נגד יושבי הארץ. אבל בשלב כיבוש הארץ הדרישות מהמנהיגות משתנות: הכרחי שהמנהיג יגייס את העם למלחמה הפיזית באויבים, ולא יבנה על ה' שיילחם עבורם. משה לא הלך בכיוון הזה. לפיכך לא מדובר כאן בחטא כפשוטו, אלא באי ההתאמה לתפקיד של "כובש הארץ". כולנו יודעים שאין זו הדרך לקחת אדם מוכשר ורב הישגים ולמנות אותו למשרה אליה הוא לא יכול להתאים בגלל אישיותו. לכן היה הכרח להעביר את ההובלה ליהושע בן נון. להעמקה בסוגיה, מוזמנים לקרוא מאמר מהאתר של ד"ר אלכסנדר קליין.

הביטוי "תורתו אֻמָּנותו" – שבעברית של היום מתאר את מי שעוסק בלימוד התורה כמקצוע, ובמדינת ישראל קיימים עבורו הסדרים חוקיים מיוחדים כגון הפטור מגיוס – מופיע בתלמוד הבבלי (שבת יא א). אך לאיזה סוג של לומדי תורה התכוון התלמוד? ננסה לבחון.

בתלמוד שם מובאת דעה שאנשים שלומדים תורה לא צריכים לעצור את לימודם על מנת להתפלל. על כך עונה רבי יוחנן: "לא שנו [את ההלכה הזאת] אלא כגון [עבור] רבי שמעון בר יוחאי וחבריו שתורתן אומנותן, אבל כגון אנו מפסיקין לקריאת שמע ולתפלה". רבי יוחנן, ראש ישיבה וגדול חכמי התלמוד בדור הראשון בארץ ישראל, לא רואה את עצמו כמי ששייך לקטגוריה של "תורתו אמנותו", כי שי לו עוד עיסוקים! אלא רק אנשים מיוחדים כגון החבורה של רבי שמעון בר יוחאי (שנחשב לאבי תורת הסוד) נמצאים במדרגה הגבוהה שבה הם כל כולם בתוך הלימוד, ולכן אינם רשאים להפסיקו אפילו כשמגיע זמן התפילה.

במהלך הדורות חל "פיחות זוחל" בהגדרה, אך כדאי לזכור שהכוונה המקורית הייתה ליחידי סגולה כגון רבי שמעון בר יוחאי.

הביטוי "יפתח בדורו כשמואל בדורו" מופיע בתלמוד הבבלי (ראש השנה, כה ב) ופירושו שחייבים לציית למי שמתמנה להיות מנהיג, גם אם מידותיו קטנות ביחס למנהיגים אחרים. וכך אומר התלמוד: "יפתח בדורו כשמואל בדורו, ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים". אך למה שמואל ויפתח דווקא? מי זה יפתח שמשווים אותו לשמואל, מגדולי הנביאים שקמו לישראל?

ספר שופטים (תחילת פרק יא) מתאר את יפתח הגלעדי כחסר תכונות נעלות כגון יחוס, חוכמה וקדושה. הוא מוצג כמעין מנהיג כנופיה: אמנם הוא "גיבור חייל", אך "וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל-יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים". איך עלה לגדולה? המצב הביטחוני היה גרוע: העם פחד מהמלחמה מול מלך עמון. לכן זקני העם מבקשים מיפתח לעמוד בראש, על מנת שינצח את האויב. יפתח מסכים לקחת את ההובלה. בתור מנהיג, הוא לא רק עוסק במלחמה, אלא גם כותב אגרות למלך עמון בהן מתאר את המהלכים ההיסטוריים שקדמו לסכסוך הנוכחי. יפתח מתפקד כמדינאי לכל דבר!

יפתח הגלעדי ודאי לא היה מנהיג מושלם, ולחז"ל יש ביקורת רבה על מעשיו. ואף על פי כן, "יפתח בדורו כשמואל בדורו". מעבר לחובת הציות למנהיג, אולי יש לכך סיבה נוספת. התלמוד בהמשך מצטט פסוק מספר קהלת (ז י): "אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל זֶה.". לעיתים מספרים לנו ש"פעם היה טוב", ושהמנהיגות של פעם הייתה אמיצה, בעוד שהיום הכל קטן ומושחת. חכמת קהלת רומזת לנו לבחון טענות מסוג זה בצורה ביקורתית: יתכן ומדובר פשוט בהאדרת העבר. למנהיגים של פעם ודאי היו מגרעות, וחסרה לנו פרספקטיבה היסטורית על מנת לשפוט את ההווה נכון. מההיבט הזה, חשוב לכבד מנהיגים ולא לזלזל בהם.

לפחות לפי הסיפור (לאו דווקא היסטורי) שמסופר בתלמוד הבבלי (סנהדרין קז ב), לחכמי ישראל הייתה הזדמנות להחזיר את ישו הנוצרי לחיק היהדות. אך הדבר לא הסתייע. מדוע? התלמוד אומר: "לעולם תהא [יד] שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיים, ולא כרבי יהושע בן פרחיה שדחפו לישו בשתי ידיים". צריך לנסות גם לקרב (ואולי בעיקר לקרב, כי יד ימין יותר חזקה משמאל בדרך כלל!), ולא רק לדחות.

מעשה שהיה כך היה. ישו ורבי יְהוֹשֻעַ בֶּן פְּרַחְיָיה (שהיה רבו) נאלצו לברוח מגזירות ינאי המלך, והגיעו לאלכסנדריה שבמצרים. שם ישו אמר משפט לא יפה על אישה שהייתה במקום, ורבי יהושע החליט להעניש ולהחרים את ישו תלמידו. ישו ביקש פעמים רבות סליחה מהרב, אך הוא לא הסכים לקבלו בחזרה. לבסוף היה מקרה בו ישו פנה לרבי יהושע בזמן התפילה: רבי יהושע כבר היה מוכן לסלוח ואף סימן בידיו להמתין לסוף תפילתו – אך ישו לא הבין נכון את הסימן, וחשב בטעות שרבו שוב דוחה אותו.

אחר כך ישו יצא ל"תרבות רעה", וכבר לא ניתן היה לאחות את הקרע בינו לבין היהדות הרבנית. אילו רבי יהושע בן פרחיה היה פחות קפדן, והיה מושיט יד יותר מוקדם – הסוף היה יכול להיות טוב יותר, ואולי מהלך ההיסטוריה היה משתנה. מי יודע.

לכאורה, אין בכלל מקום לשאלה. אנו מורגלים לחשוב שהמצוות התורה חלות על יהודי ללא קשר למיקומו, פרט למצוות ספציפיות (כגון שמיטה) שנהוגות רק בארץ ישראל. אך מתברר שהשאלה אכן עמדה ברצינות גמורה בפני החכמים. להלן הפירוש שנכתב במדרש (ספרי עקב פסקה מג):

אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצויינים במצות; שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו, וחזרה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך, וכשתחזרי לא יהיו עליך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, היו מצויינים במצות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים, שירמיהו [הנביא] אמר (ירמיה לא) "הציבי לך ציונים" – אלו המצות שישראל מצויינים בהם.

לפי פירוש המדרש, הקיום האמתי של עמנו הוא רק בארץ! המצוות בחו"ל הם רק "ציונים", מעין תזכורת על מנת שלא נשכח אותן חלילה עד שנחזור לארץ. גם רש"י בפירושו לתורה כותב (על בסיס המדרש שהבאנו): "אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצוות: הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו." אז תפילין ומזוזה בחו"ל: כן, כדי שנמשיך את המסורת בגלות, עד שנזכה לחזור לארץ, שם לחיים שלנו בכלל ולקיום המצוות בפרט יש ערך אמתי.

המשמעות של "כָּלוּ כָּל הַקִּצִּים" בעברית המדוברת: אבדה התקווה. מקור הביטוי בתלמוד הבבלי, בדברי רב האמורא. אך באיזה הקשר זה נאמר? האם רב התכוון גם למשמעות של אבדן התקווה? כפי שנראה, זה לא בדיוק כך.

במסכת סנהדרין בתלמוד (צז דף ב) מובאות אמרות של חכמים שעוסקות ב"חישוב הקץ": על בסיס ניתוח פסוקים מהתנ"ך, הם מנסים לחזות את זמני הגלות והגאולה. על כך רב האמורא אומר שם: "כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים". "כלו כל הקצין" – המשמעות היא שלפי דעתו, כל ה"קיצים" שהחכמים האחרים חישבו לפי הפסוקים – כבר עברו! לכן מצד אחד הגאולה אפשרית בכל רגע, אך מצד שני אין לה מועד ידוע מראש, והכל תלוי ב"תשובה ומעשים טובים" של ישראל.

רב האמורא לא התייאש חלילה מאפשרות הגאולה. שיטתו שמה במרכז את התפיסה המוסרית: הגאולה תלויה אך ורק בתיקון המוסרי של האדם והחברה, אך לא יכולה לבוא בלעדי התיקון. לא אבדה תקוותנו.

רבים חושבים שהאורתודוקסים חייבים להתפלל בעברית, בעוד שהרפורמים דוגלים בתפילה בלשון המדינה בה הם נמצאים. הדבר לא מדויק. בהתבסס על המשנה (סוטה ז) ועל התלמוד, ההלכה מכירה באפשרות לומר חלקים גדולים מהתפילה "בכל לשון", ולאו דווקא ב"לשון הקודש" (עברית). מכאן ההלכה המקובלת שמי שאינו יודע עברית, רשאי להתפלל בשפה שהוא מבין.

אבל זה רק כפתרון מתוך אילוץ, ועדיף שכל יהודי ילמד עברית ויתפלל בנוסח העברי שחובר (לפי המסורת) ע"י אנשי הכנסת הגדולה. למשל, אתר "פניני הלכה" אומר מן הטעם הזה: "מצווה מן המובחר להתפלל בעברית". כשהחלה הרפורמה, הרבנים הבינו שיש כוונה לנטוש לגמרי את השימוש בלשון הקודש ולמסד את התפילה בשפת המדינה דרך קבע, ולא כפשרה. הדבר גרם כצפוי להחמרה בפסיקה האורתודוקסית.

וכך כותב רבי ישראל מאיר הכהן מראדין ב"משנה ברורה" (קא יג): "שאיסור גמור הוא לעשות כן ולאפוקי [להוציא] מכתות חדשות שנתפרצו מחוץ למדינה בזה והעתיקו את כל נוסח התפלה ללשון העמים ועבירה גוררת עבירה שדלגו הברכה של קבוץ גליות וברכת ולירושלים עירך וכשם שרוצים להשכיח זכרון ירושלים כן רוצים להשכיח לשון הקודש מישראל". בבירור רואים שהמחבר קושר את עזיבת העברית בתפילה עם המגמה הכללית הרפורמים ("כתות חדשות", בלשונו) של נטישת המסורת, כגון ויתור על אזכור הרעיונות של "קיבוץ הגלויות" ו"בניין ירושלים" בתפילה.

אז ניתן לומר שהופעת הקבוצות הרפורמים גרמה להחמרה בפסיקה ההלכה אצל הרבנים האורתודוקסיים. מכירים עוד דוגמאות?

המחשבה הדתית המקובלת בנושא השכר והעונש היא שכל אדם הולך לעמוד למשפט על מעשיו בעולם הזה: בהתאם לתוצאה, הצדיקים יזכו להתענג בגן עדן, בעוד שהרשעים נידונים לייסורי גיהנום. יש בהחלט לא מעט מקורות לתיאורים הללו. אך ברצוני להביא (על בסיס דברי התלמוד) גם תפיסה אחרת, שבעיניי עמוקה יותר: השכר והעונש אינם החלטה שיפוטית של בית דין "חיצוני", אלא הם תוצאה ישירה של התנהלות האדם. נבחן את הדברים.

בתלמוד (עבודה זרה, ג ב) מופיעה אמירה של רבי שמעון בן לקיש: "אין גיהנום לעתיד לבא, אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה ומקדיר: רשעים נידונין בה וצדיקים מתרפאין בה". במקום לדמיין את שבעת מדורי הגיהנום, תדמיינו את השמש מכוסה במעין "נרתיק". המשמעות הרוחנית: האור (שבא מהשמש) מכוסה, ולכן העולם לכאורה לא מתנהל לפי דרכי המוסר והיושר. הדבר מאפשר לרשעים ליהנות מפירות רשעותם, וגורם סבל רב לצדיקים.

אז מה קורה "לעתיד לבוא"? הקב"ה מוציא את הכיסוי, ואז האמת המוסרית יוצאת לאור בעוצמה אדירה. עונשם של הרשעים בכך שיבינו ברגע זה שהם חיו את חייהם באופן לא ראוי. לעומתם, הצדיקים "מתרפאים": הרי ה"חולי" שלהם היה בכך שראו עולם שלא מתנהל לפי הצדק. ברגע שהכיסוי נעלם, הצדיקים זוכים לאישור שחייהם היו הנכונים. לפיכך, לא יוצא "פסק דין" של שכר ועונש לפי בחינת המעשים, אלא שטבעו של אדם בחייו – צדיק או רשע – מוביל לתוצאה של "מתרפאים" או "נידונים".

"דיה לצרה בשעתה" פירושו שאין טעם לדאוג לבעיות לפני שהן מגיעות. הביטוי אינו נמצא בתנ"ך אך מופיע בתלמוד הבבלי (ברכות ט ב). משמעותו שם מאוד דומה לזו של העברית המודרנית. אך באיזו צרה מדובר במקור? מתברר שהשעבוד לעתיד לבוא היא הצרה שנרמזת למשה רבנו בשיחה עם ה' בסנה הבוער, בה משה מתבשר על תפקידו לגאול את ישראל ממצרים. נבחן את הדברים.

ה' אומר למשה בסנה (שמות ג יד): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם." הרבה פירושים ניתנו לשם "אהיה אשר אהיה". נשים לב שבחצי השני של הפסוק מופיע רק "אהיה" ללא החזרה. התלמוד בברכות מפרש כך: "אהיה אשר אהיה אמר לו הקב"ה למשה: לך אמור להם לישראל אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות [לעתיד לבוא], אמר [משה] לפניו: ריבונו של עולם, דיה לצרה בשעתה! אמר לו הקב"ה לך אמור להם :אהיה שלחני אליכם".

לפי התלמוד, ה' מגלה למשה שלא רק שעליו להוציא את העם ממצרים, אלא שיהיה בהמשך עוד "סיבוב" של גלות וגאולה. משה חושש שהעם במצב של עבדות לא מוכן לשמוע על הבעיות לעתיד ("דיה לצרה בשעתה") – ה' מסכים עם משה, ומורה לו לדבר עם העם רק על הגאולה מעבדות מצרים.