ארכיון פוסטים מאת: max-judaism.net

מה עשה ראש ישיבה שאשתו ביקשה לטעום טעם בשר בחלב?

בתלמוד יש כמה סיפורים על ילתא, אשתו של רב נחמן ראש ישיבת נהרדעא שבבבל. ילתא הייתה ממשפחה מיוחסת, כנראה בתו של ראש הגולה. היא הייתה אישה עשירה ומפונקת, אך גם חכמה ולמדנית. מסופר במסכת חולין (קט ב) שהיא ביקשה מרב נחמן בעלה לטעום… טעם בשר בחלב. אך הייתה בפיה טענה מתוחכמת: על כל דבר שה' אסר עלינו – הוא גם התיר דבר דומה בטעמו. היא מביאה דוגמאות: החזיר נאסר – אך דג שיבוטא (שדומה לחזיר בטעם) הותר, הדם אסור באכילה – אך מותר לאכול כבד (שהוא מלא בדם).

אם כך, אמרה ילתא, גם בשר בחלב נאסר – אבל אני רוצה לטעום את הטעם הזה! מה עשה רב נחמן? הוא ביקש מהטבחים לצלות לאשתו… כחלים (עטינים) של פרה. העטינים ספוגים בחלב, אך הם לא נאסרו לאכילה (ראו כאן תשובה של רב שמתייחס להלכה שבימנו).

אז כנראה שהסיפור הסתיים בטוב. איך אתם מבינים אותו? אפשר לראות בילתא אישה מפונקת שרק "בודקת את הגבולות". אבל אם כך, היא הייתה יכולה לבקש ישר את מה שהיא רצתה, ללא הסברים למדניים. נראה שיש בדבריה של אשת רב נחמן רעיון עמוק יותר: אמנם יש דברים שאסורים לנו, אך במקרים רבים יש דרך למצוא במסגרת ההלכה פתרון לצורך או רצון. להרחבה על סיפורי ילתא בתלמוד: ראו מאמרו של עדי בלוט .

מה זה "מַּכֶּה בַפַּטִּישׁ"?

הביטוי "מַּכֶּה בַפַּטִּישׁ" מציין את גמר המלאכה, את הפעולה האחרונה בתהליך בעשייה של משהו. מקורה בדיון ההלכתי לגבי המלאכות האסורות בשבת: מלאכת "מכה בפטיש" היא אחת מהאסורות. משמעות האיסור היא שגם ביצוע פעולת הסיום נחשב למלאכה בפני עצמה.

רש"י בפירושו לתלמוד (שבת עג א) מסביר כך: "מכה בפטיש – הוא גמר כל מלאכה שכן אומן מכה בקורנס על הסדן להחליקו בגמר מלאכה". ההסבר הטכני הוא שבתהליך יצירת הכלי, האומן לקראת סוף העבודה היה נותן מכת פטיש על מנת לתת לכלי את צורתו הסופית. מכאן החיבור בין "מכה בפטיש" למושג סיום המלאכה.

יש דמיון בין רפורמים וקונסרבטיבים בגישה להלכה?

אנו רגילים להזכיר את קהילות הקונסרבטיבים והרפורמים בנשימה אחת. אך חשוב להבין שמדובר בשתי שיטות שונות, במיוחד כשמדובר בהיבט ההלכתי. בהכללה מסוימת ניתן לומר שהקונסרבטיבים הם ענף של העולם האורתודוקסי (למרות שרוב האורתודוקסים לא מכירים בו ככזה), בעוד שהרפורמים נטשו באופן מכוון את הגישה המסורתית של ההלכה כ"קאנון" מחייב. אסביר את הטענות.

פסק ההלכה של רבנים קונסרבטיביים נראה בדיוק כמו זה של האורתודוקסים: הוא מבוסס על התלמוד ועל הפרשנים והפוסקים שבאו בעקבותיו, ומשתמש באותן תבניות החשיבה והסקת מסקנות. קשה מאוד להצביע על עקרון מובהק שמבדל את הקונסרבטיבים בדרך חשיבתם. אז איך הם מגיעים למסקנות שונות? מדובר במחלוקת במספר קטן של נושאים (בלי לזלזל בחשיבותן, כגון שותפות הנשים בתפקידים בקהילה) – שלא נראית שונה במהות מכל מחלוקת אחרת של רבנים פוסקי ההלכה. הקונסרבטיבים רואים את כללי ההלכה כמחייבים את הציבור, גם אם יתכן ויהיו מי שלא יצייתו באופן מלא ומוחלט.

לעומת זאת, היהדות הרפורמית חרטה על דגלה את עקרון האוטונומיה האישית, שאומר שכל אחד הוא למעשה הפוסק האחרון עבור עצמו. אם מעמיקים בגישה, מגיעים למסקנה שלא קיימת הלכה מחייבת כלל! חשוב להפנים שלא מדובר כאן בטיעון נוסח "צריך לעדכן את ההלכה ברוח הזמן" (שלעיתים נשמע גם בעולם האורתודוקסי) – אלא בביטול קיום הכללים המחייבים. ודאי שגם הרפורמים ומנהיגיהם עוסקים בשאלות ההלכתיות (מה יהיה כתוב בסידור? מה עושים בטקס בר מצווה?) – והן משמעותיות עבור חלק ניכר מהציבור הרפורמי. אך דבר זה אינו מבטל את ההבדל המהותי בגישה.

האם שושלת מלוכה היא צורת השלטון הרצויה?

מישהו בימנו בכלל מעז להתייחס לרעיון המלוכה ברצינות? חשוב לזכור שלמושג המלוכה יש יסודות חזקים במסורת. הדבר קשור לתפיסה שבית דוד הנו נצחי: אמנם היסטורית שלטון מלכי בית דוד הסתיים עם חרבן בית המקדש הראשון, ובתקופת הבית השני הם כבר לא מלכו – אך הברית בין ה' לבית דוד היא נצחית. לפיכך יש לצפות לבואו של משיח מבית דוד שיישב על כיסא המלכות.

מנגד, כבר בתנ"ך אפשר לגלות גם את היסוד האנטי-מלוכני. מפורסם הסיפור על שמואל הנביא (שמואל א פרק ח) שהתנגד למנוי של מלך כשהעם ביקש. לא סתם התנגד, אלא גם הביא לכך בנאומו סיבות מצוינות. פחות ידוע סיפורו של גדעון השופט. בשלב מסוים (כמתואר בספר שופטים פרק ח) העם מבקש מגדעון להפוך למלך, והוא עונה להם נחרצות (פסוק כג שם): "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, גִּדְעוֹן, לֹא-אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם, וְלֹא-יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם:  ה' יִמְשֹׁל בָּכֶם".

נראה שיש חשיבות מיוחדת לעמדה של רבי יצחק אברבנאל (שחי בדור של גירוש ספרד): הוא היה לא רק רב ופרשן, אלא גם דיפלומט בינלאומי מנוסה. בתור כזה, הוא הכיר היטב את השליטים והמשטרים של תקופתו. זה מקרה של אדם ש"יודע בדיוק על מה הוא מדבר". בפירושו על ספר דברים אברבנאל טוען שיש יתרון רב למדינות שמנהיגיהם נבחרים ומתחלפים, על פני אלה שנשלטות ע"י שושלות המלוכה. הוא מביא כדוגמא את ונציה ואת פירנצה (באיטליה של היום) שבימיו היו מעצמות חזקות שלא הייתה בהן מלוכה. אברבנאל טוען נחרצות שמלוכה היא דבר שלילי, וצורות שלטון אחרות עדיפות בהרבה.

ממליץ לקרוא את מאמרו של הרב חיים נבון "המשטר המדיני על פי התורה" שמביא מקורות נוספים. מסקנתו היא שיש עלינו חובה להעמיד למדינה שלטון ראוי, אך אין שום הכרח שצורת הממשל תהיה מבוססת על מלך שמוריש את השלטון לבניו דווקא.

שלטון עצמי של יהודים בגלות

ליהודים לא הייתה עצמאות מדינית מאז כיבוש הארץ ע"י הרומאים, ועד להקמת מדינת ישראל בתש"ח. אבל בכל זאת היה להם משהו: במדינות רבות ולמשך תקופות ארוכות, הקהילות היהודיות זכו למידה רבה של ניהול עצמי, ובהרבה מקרים זה היה תחת הכרה משפטית רשמית של המדינות ה"מארחות". לשליטים היה נח שהיהודים גובים מסים מחברי הקהילה באופן מרוכז, וכן פותרים בינם לבין עצמם את הבעיות.

המקרה המפורסם ביותר הוא מוסד רשות הגולה שהחל בבבל ובפרס, אך שרד גם את הכיבוש המוסלמי של האזור. ראשי הגולה היו צאצאיו של יהויכין מלך יהודה, שהוגלה ע"י נבוכדנצר מלך בבל ומוצאו מבית דוד. לראשי הגולה היו סמכויות משפטיות נרחבות. בין השאר, הוא מינה "גאונים" ראשי ישיבות. גם מוסד הנגידות במצרים נמשך במשך מאות שנים. גם ועד ארבע ארצות בפולין וליטא הפך לגוף פוליטי שייצג את הקהילה מול השלטונות יותר מ 200 שנה.

מפגש רבני ועד ארבע ארצות; מיצג בבית התפוצות בתל אביב (רישיון: CC BY-SA 3.0)

באופן פרדוקסלי, דווקא תהליך ההכרה בשוויון האזרחי של היהודים פגע במידה רבה בזכויות האוטונומיה המשפטית. במדינות בהן היה נהוג ריבוי מעמדות כשלכל מעמד היו זכויות וחובות שונות, האפשרות שהיהודים הם קבוצה עם אוטונומיה משפטית הייתה טבעית, ולא פגעה כהוא זה בזכויות השליטים. פירוק המבנה המעמדי הביא זכויות אזרח מלאות ליהודים כפרטים, אך לא היה יותר מקום טבעי לקבוצה או קהילה שיש לה סמכות משפטית נבדלת על חבריה.

האם עיקר הרע הוא מה שאדם גורם לעצמו?

ב"מורה הנבוכים" של הרמב"ם שנכתב במאה ה 12 מופיע ניתוח מבריק ומסקרן של סוגי הרע בעולם. בחלק שלישי פרק י"ב, המחבר מתמודד מול ההשקפה (מוטעית, לדעתו) שיש בעולם יותר רע מטוב. בוויכוח מול תפיסת ריבוי הרע, הוא מחלק את מכלול הרוע בעולם לשלושה סוגים – ומגיע למסקנה מפתיעה, ש"נשמעת" כאילו נכתבה בעידן המודרני ולא לפני כאלף שנים.

הסוג הראשון הוא הרע שאדם סובל ממנו כי הוא חלק מהטבע: "מחמת שהוא בעל חומר". מדובר במחלות, מומים ופגיעות מאסונות טבע. אך הרמב"ם מציין שאלה לא נפוצים כל כך, ועל פי רוב האנשים בריאים בגופם (וודאי בימנו, כשאנו יודעים למנוע אסונות ולרפא מחלות טוב יותר). הסוג השני הוא הרעות שאנשים גורמים אחד לשני, כגון מלחמות, רצח וגניבה. גם כאן הרמב"ם מציין אלה דברים שאמנם קיימים בעולמנו אך אינם מרובים כל כך.

אז מה נשאר? הסוג השלישי: "הוא מה שיארע לאדם ממנו מפעולתו הוא עצמו, וזה הוא המצוי הרבה, והרעות האלה יותר מרעות המין השני בהרבה, ומרעות המין הזה צועקים כל בני אדם." כלומר, רוב הסבל האנושי נובע ממה שאדם גורם לעצמו! הרמב"ם מתאר את התהליך כך: "שהנפש מתרגלת לדברים שאינם הכרחיים, ונעשים לה נוהג, ותושג לה תכונת התשוקה למה שאינו הכרחי לא לקיום הפרט ולא לקיום המין, ותשוקה זו היא דבר שאין לו סוף." ההשתוקקות של האדם להנאות העולם בדברים שאינם נצרכים באמת היא הגורם העיקרי לסבל האנושי בעולם הזה. הדברים נראים כאילו נכתבו בתקופה שלנו. מסכימים?

האם ספרי הרב קוק צונזרו?

התשובה לשאלה תלויה בפרשנות של המילה "צנזורה". בכל מקרה לא מדובר במצב בו הרב אברהם יצחק הכהן קוק הכין ספר או מאמר לדפוס, וקם איזה תלמיד או עורך חצוף שעל דעת עצמו שינה את התוכן. הנושא מורכב יותר. כבר כתבנו על כך היצירה המחשבתית של הרב קוק נכתבה ברובה ביומנים, בשיטה שאפשר לכנותה "כתיבה בהשראה": מדובר בקטעים שאינם ערוכים במבנה מסודר שמיועד לפרסום לרבים בתור ספר.

לאחר פטירתו של הרב, התעורר ויכוח איך ראוי לנהוג בכתבים שהוא השאיר. יש דעה שמצדדת בפרסום היומנים כפי שהם, מתוך ההכרה ברב קוק כאדם גדול ומשפיע, ומכאן החשיבות האדירה לפרסם לציבור את כל הדברים שהוא כתב, כלשונם. לעומת זאת, חלק מתלמידי הרב ("שמרנים" יותר, ניתן לומר) חשבו שיש לנהוג זהירות יתרה, ויתכן ויש קטעים שלא נכון לפרסמם ללא עריכה (צנזורה, כבר אמרנו?) – ראו לדוגמא המאמר של הרב אבינר בנושא. כמובן, בעידן האינטרנט יותר קשה להחביא דברים. כך קרה לספר "לנבוכי הדור" של הרב: במקביל להוצאת הספר באופן רשמי עם השמטות רבות, הקובץ עם הטקסט המקורי דלף לרשת והופץ לרבים. בהמשך הספר יצא לאור במהדורה מלאה ללא השמטות.

נכון לעכשיו, כנראה שרוב כתבי הרב קוק פורסמו וזמינים לציבור. אך גם יש הרבה חומר שנמצא בידיים פרטיות אצל אנשים שאין להם עניין להוציאו לאור. להלן מאמר מאתר "כיפה" עם ביקורת חריפה בנושא.

מה זה "תופסות" לתלמוד?

ה"תוספות" לתלמוד הנו פירוש שנהוג להדפיס בתוך דפי התלמוד, שנכתב ע"י (ניחשתם נכון!) "בעלי התוספות". בגדול, המחברים הם תלמידיו של רש"י שפעלו במערב אירופה במשך כמה דורות וכתבו פירושים. כמובן, לא כל היצירה הפרשנית שלהם נמצאת בדפי התלמוד, אלא לכל מסכת נבחרו פירושים של מחברים מסוימים מתוך ה"חבורה".

אולי המפורסם בין בעלי התוספות הוא נכדו של רש"י רבי יעקב בן מאיר, המכונה רבנו תם, .הכינוי "רבנו תם" בנוי על בסיס הפסוק מהתורה על יעקב (שזה גם שמו הפרטי): "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים".

נסיים בבדיחה. תלמיד ישיבה היה נוהג לגזור מדפי התלמוד את כל הקטעים ב"תוספות" שהוא לא הצליח להבין. יום אחד הרב תפס אותו ושאל: מילא אתה כועס על ה"תופסות" שלא הבנת, אבל במה אשם ה"תוספות" שגזרת, רק בגלל שהיה בצדו השני של הדף? ענה התלמיד: על כך אמרו חז"ל: "אוי לרשע ואוי לשכנו".

למה משה לא נכנס לארץ: בין אדם לתפקיד

התורה מספרת שה' גזר על משה שלא יכנס לארץ ישראל לאחר מעשה מי מריבה. אך יש קושי בגישה הזאת: לא ברור מה בדיוק היה חטאו של משה שעליו נענש. הפרשנים נתנו הסברים רבים לחטאו של משה (למשל, רש"י סבר שמשה היה צריך לדבר אל הסלע במקום להכות בו). על ריבוי ההסברים הללו כתב שמואל דוד לוצטו (שד"ל): "משה רבנו חטא חטא אחד, והמפרשים העמיסו עליו שלשה עשר חטאים ויותר, כי כל אחד מהם בדה מלבו עוון חדש". אז יתכן וצריך לחפש פתרון לחידה ממקום אחר?

הרב אורי שרקי במאמרו קושר ישירות את אי כניסתו לארץ של משה להתנהגותו במעשה חטא המרגלים. אך צריך לבלוש בטקסט. אמנם בספר "במדבר" בו מתואר הסיפור לראשונה לא מופיעה שום תגובה של משה לטענות המרגלים (שחזרו מהשליחות) שלא ניתן לכבוש את הארץ. אך בספר "דברים" משה מספר איך הגיב: (דברים א כט-ל): "וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם. ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם." כמה פסוקים אחרי זה (דברים א לז) משה אומר שבגלל המעשה הזה ה' מנע ממנו את הכניסה לארץ.

אבל מה רע בעצם בתגובתו של משה למרגלים? לכאורה, משה הפגין אמונה עמוקה ובטחון ביכולתו של ה' להביא לניצחון במלחמה נגד יושבי הארץ. אבל בשלב כיבוש הארץ הדרישות מהמנהיגות משתנות: הכרחי שהמנהיג יגייס את העם למלחמה הפיזית באויבים, ולא יבנה על ה' שיילחם עבורם. משה לא הלך בכיוון הזה. לפיכך לא מדובר כאן בחטא כפשוטו, אלא באי ההתאמה לתפקיד של "כובש הארץ". כולנו יודעים שאין זו הדרך לקחת אדם מוכשר ורב הישגים ולמנות אותו למשרה אליה הוא לא יכול להתאים בגלל אישיותו. לכן היה הכרח להעביר את ההובלה ליהושע בן נון. להעמקה בסוגיה, מוזמנים לקרוא מאמר מהאתר של ד"ר אלכסנדר קליין.

תורתו אֻמָּנותו: הסבר

הביטוי "תורתו אֻמָּנותו" – שבעברית של היום מתאר את מי שעוסק בלימוד התורה כמקצוע, ובמדינת ישראל קיימים עבורו הסדרים חוקיים מיוחדים כגון הפטור מגיוס – מופיע בתלמוד הבבלי (שבת יא א). אך לאיזה סוג של לומדי תורה התכוון התלמוד? ננסה לבחון.

בתלמוד שם מובאת דעה שאנשים שלומדים תורה לא צריכים לעצור את לימודם על מנת להתפלל. על כך עונה רבי יוחנן: "לא שנו [את ההלכה הזאת] אלא כגון [עבור] רבי שמעון בר יוחאי וחבריו שתורתן אומנותן, אבל כגון אנו מפסיקין לקריאת שמע ולתפלה". רבי יוחנן, ראש ישיבה וגדול חכמי התלמוד בדור הראשון בארץ ישראל, לא רואה את עצמו כמי ששייך לקטגוריה של "תורתו אמנותו", כי שי לו עוד עיסוקים! אלא רק אנשים מיוחדים כגון החבורה של רבי שמעון בר יוחאי (שנחשב לאבי תורת הסוד) נמצאים במדרגה הגבוהה שבה הם כל כולם בתוך הלימוד, ולכן אינם רשאים להפסיקו אפילו כשמגיע זמן התפילה.

במהלך הדורות חל "פיחות זוחל" בהגדרה, אך כדאי לזכור שהכוונה המקורית הייתה ליחידי סגולה כגון רבי שמעון בר יוחאי.