יש נוהגים לומר – כשלא מצליחים למצוא איזה חפץ – קטע קצר שמתחיל במשפט: "אמר רבי בנימין: הכל בחזקת סומין [עיוורים] עד שהקדוש ברוך הוא מאיר את עיניהם, מן הכא: ויפקח אלוקים את עיניה, ותלך ותמלא החמת". על מה בעצם דיבר רבי בנימין, ואיך זה קשור לאבדה?

המקור הוא במדרש בראשית רבה, שם רבי בנימין דורש את הפסוק מספר בראשית (כ"א י"ט): "וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר." הגר עם ישמעאל התינוק מגורשת מבית אברהם ושרה. הם כמעט מתים במדבר מצמא. אלוהים שומע את קול הנער (ישמעאל) ומתגלה להגר. רק אז הגר ראתה את באר המים, וכך חייהם ניצלו. ה"שפת אמת" בפירושו על המדרש (וירא תרנ"ד) אומר: " כי כל הנצרך לאדם עומד לפניו רק שיזכה לפתוח עיניו". הבאר הייתה שם, והגר רק הייתה צריכה את ה' ש"יעזור" לה לראות.

אז רבי בנימין אומר, על בסיס הסיפור – וכהצהרה של כוח האמונה – שהיכולת לראות היא גם מאת ה'. אז הקטע הוא תפילה לה' שייתן כוח לראות את האבדה. עד כאן על המקור במדרש. אבל מאין בא המנהג עצמו לומר את הקטע? אין לו אזכורים קדומים. הוא מופיע רק בספרים שנכתבו לפני כ 100-150 שנים בלבד. אין לנו ראיה שהיה כך נהגו בדורות הקודמים במקרה של אבדה.