בספר איוב (לא ב) מופיע: "וּמֶה חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל וְנַחֲלַת שַׁדַּי מִמְּרֹמִים". כך מפרש המלבי"ם את הפסוק: "'מה החלק' שנתן לי בעבור זה 'אלוה ממעל', הזה שכרי, ומה 'הנחלה שהנחיל לי שדי במרומים' במות בני וכריתת בני ביתי". איוב טוען שהוא צדיק ונהג כל חייו ביושר, ולכן הייסורים שבאו בחלקו אינם מוצדקים.

עם התפשטות תפיסות הקבלה והחסידות, הביטוי הפך תיאור הקשר בין נשמת האדם לבוראו. וכך כותב הרב שניאור זלמן מלאדי (מייסד חסידות חב"ד) ב"ספר התניא" (חלק א ב): "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש". אבל איך להבין זאת? קשה לקבל את הגישה שנשמה היא "חלק" של הבורא במובן של "חתיכה" ממנו, הרי אחדות האל מחייבת שהוא לא יתחלק לחלקים.

הרב אורי שרקי מסביר שיש לפרש "חלק" מתוך הסתכלות על התקבולת בפסוק: "חלק" – "נחלה". הנשמה היא ה"נחלה" של הבורא בעולמנו, מתוך כל מה שנמצא בעולם – הנשמה היא החלק השייך והקשור ביותר לבורא. מוזמנים להאזין להסבר של הרב שרקי, זה מרתק (הוא מתייחס גם ל"ספר התניא" ולעוד מקורות).

"כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" – כך אומר ספר קהלת (פרק ז ח). לכאורה אי אפשר להימנע מחטא. אך יש אצל חז"ל גם כיוון אחר. בתלמוד (בבא בתרא יז א) מופיע: "ארבעה מתו בעטיו של [בגלל] נחש ואלו הן: בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד". אזכור הנחש הוא רמז לחטא אדם הראשון, שאחריו נגזר על האנושות להיות בני תמותה. כוונת חז"ל היא שארבעת האנשים הצדיקים המוזכרים מתו רק בגלל הגזירה ההיא, ולמרות עשו בחייהם שום חטא שמצדיק שימותו.

נשים לב שהצדיקים הללו, עם כל הכבוד, הם בעיקר "בנים של" או "אבות של" אנשים יותר "מפורסמים" מהם! ומה עם יעקב, משה ודוד? עליהם התלמוד לא אומר ש"מתו בעטיו של נחש", כלומר חז"ל סבורים למרות גדולתם – שהיה בחייהם חטא . מכאן אפשר ללמוד שקשה לא לחטוא, אך עוד יותר קשה להימנע מחטאים עבור מי שפועל בעולמנו על מנת לעשות מעשים גדולים.

בספר משלי (המיוחס לשלמה המלך) נאמר (פרק ג, יז): "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם". לפי פשט הטקסט, זה נאמר על החוכמה, לפי פסוק יג: "אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה". אך המסורת של חז"ל והמפרשים אומרת שהחוכמה שמדובר בה כאן היא התורה. לפיכך, המשמעות היא שדרכה של תורה היא בנועם.

מכאן נוצר עקרון בעולם פסיקת ההלכה: בגלל שהתורה הולכת בדרכי נועם, צריך לדחות פירוש או שיטה לפיה המסקנה לא תהיה "נעימה". למשל, בתלמוד נאמר שאי אפשר לקחת עץ בשם "הירדוף" במקום הדס לארבעת המינים (למרות שהוא מתאים בחלק מהתכונות), בגלל שהוא רעיל וקוצני, ולכן לא ראוי לפסוק שהתורה תצווה על כך, לפי העיקרון של "דרכיה דרכי נועם".

מה תבחרו?

המשפט נאמר ע"י בלעם בן בעור בספר במדבר בתורה (פרק כד). בלעם נשכר ע"ע בלק מלך מואב לקלל את ישראל, אך בסוף נמצא מברך ולא מקלל. בלעם אומר בנאומו (פסוק ה): "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל.". רש"י מפרש שבלעם שיבח את עם ישראל – כשראה את אוהלי המחנה שלהם מלמעלה – על עניין ההקפדה על הצניעות: "על שראה פתחיהם שאינן מכוונים זה מול זה".

הפסוק הנ"ל הוא המשפט הראשון בתפילה "מה טובו" שלפי המנהג נאמרת בכניסה לבית הכנסת בבוקר. יש שנוהגים לא לומר את התפילה, בין השאר בגלל שבלעם נחשב במסורת לרשע גדול, ואף התורה מזכירה בפרק אחר שגרם לישראל לחטוא עם בנות מדיין. אך יש סוברים שראוי לומר את הפסוק, גם אם במקור הוא נאמר ע"י בלעם, כי מדובר בכל זאת בברכה.

תשובה: זה תלוי לגמרי במנהגים של עדה, קהילה ובית כנסת. יש קהילות שנוהגות לגבות תשלום על עליות לתורה ועל כיבודים אחרים. המנהג הנפוץ הוא שהגבאי עורך מכרז פומבי בין המתפללים, כאשר מציע הסכום הגבוה ביותר זוכה. למבקר מבחוץ שלא מכיר את המנהג זה עלול להיראות מוזר, מה גם שנוהגים כך גם בשבת ובחג (כולל יום כיפור).

ובכן, הרבנים מסבירים לנו שאין בזה בעיה הלכתית מבחינת חילול שבת או חג. בנוגע לאיסור מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ, התלמוד (שבת קנ א) אומר: "חפציך אסורים – חפצי שמים מותרין". מכאן הפתח להתיר עיסוק בצרכים של בית הכנסת, בתור "חפצי שמיים". אפשר לראות מקורות בנושא כאן (מאתר "הידברות").

יש לזכור שמעבר לכך שזו דרך לממן את ההוצאות, יש ל"הליך מכרז" עוד יתרון: הוא מבטיח שקיפות והוגנות, ומונע כל חשש של העדפה פסולה מצד הגבאים. כמובן, יש קהילות שמסתדרות יפה ללא צורך במכירות פומביות. גם בשיטה הזאת מקובל שמי שעולה לתורה – תורם לבית הכנסת, ולעיתים גם נוקב בסכום התרומה בפומבי. כל קהילה כמנהגיה.

כתוב בתנ"ך בספר משלי (יא י): "בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה." אז לכאורה ראוי לשמוח באבדן הרשעים. ואם אפשר ללמוד משהו מדוד המלך, כך התלמוד (ברכות ט ב) מתאר אותו: "מאה ושלוש פרשיות אמר דוד ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים שנאמר: (תהלים קד, לה) יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה". המילה "הללויה" מופיעה בספר תהילים רק במזמור ק"ד (104) – שבו מוזכרת מפלת הרשעים. עד אז לא ראוי היה לאומרה. אם לדוד מותר וראוי לשמוח, אז גם לנו.

אך יש פסוק (כד יז) במשלי שלכאורה אומר הפוך: " בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ". ניתנו על כך פירושים רבים, אביא אחד מהם. במשנה (אבות ד יט) הפסוק מזוהה עם התנא (חכם) בשם שמואל הקטן. אבל רגע, לפי המסורת, אותו שמואל הקטן הוא שתנא שחיבר את… ברכת המינים: תוספת לתפילת העמידה שבה יהודי מתפלל על… אבדן הרשעים והכופרים! ואולי זה לא במקרה. רק מתוך ההכרה שבני האדם נבראו בצלם ויש להם ערך, ניתן לבקש את מיצוי הדין עם הרשעים, וגם ולשמוח כשהוא מתבצע. לכן השמחה הזאת מהולה בטיפה של עצב על כך שלא נמצא פתרון טוב יותר.

עניין דומה ניתן למצוא בשביעי של פסח, בו אנו קוראים את שירת הים, שהיא שיר הלל לה' על קריעת ים סוף והשמדת המצרים בתוכו. אבל למה לא נוהגים לקרוא הלל שלם בשביעי של פסח? אחד מההסברים מבוסס על המאמר בתלמוד (סנהדרין לט ב): "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני?" – השמחה על נס ההצלה קיימת, אך בה גם עצבות על מות המצרים, ולכן לא אומרים הלל כמו ביום הראשון של פסח.

האם נכון להתפלל למותם של רשעים, או שראוי לבקש שיחזרו בתשובה? כתבנו כאן על הוויכוח בין רבי מאיר לאשתו בנושא.

כתוב במשנה (קידושין א א): "האישה נקנית בשלוש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים. נקנית בכסף, בשטר ובביאה." אך איך לפרש זאת? האם משמעות הדבר שאישה היא רכוש? על השאלה הזאת בדיוק התווכחו בשנת 2019, מעל דפי כתב עת, הטוענת הרבנית רבקה לוביץ מול הרב מיכי אברהם.

גב' לוביץ' במאמרה טוענת שאכן לפי המסורת הרבנית האישה הופכת אחרי טקס הקידושין לקניינו של הבעל. היא מציינת שהפרק המדובר במשנה מופיע בסמיכות לאלה שעוסקים בעבדים וסוגים נוספים של רכוש, ומביאה ציטוטים מרבנים מתקופות שונות שבדבריהם מאשרים שאישה היא רכוש בעלה במובן מסוים. אמנם היא מסכימה שאין לבעל רשות מצד ההלכה לנהוג באשתו כרצונו, אך זה נכון גם כלפי עבדים שהם ודאי רכוש. הלכה למעשה, היא מביאה לשולחן הצעה קיצונית לוותר על הקידושין, ולחפש חלופות לזוגיות במסגרת ההלכה.

הרב מיכי לעומתה טוען במאמרו שיש לפרש "קניין" כ"חָלוּת של חוזה". בכל עשיית חוזה חשוב להבין האם הצדדים הגיעו להשלמתו, ולכן תמיד יש פעולה מסוימת שמשמעותה אותה ההשלמה: לחיצת ידיים, חתימה, אישור פקיד, רישום בבלוקצ'יין – הכל לפי העניין. גם החתונה היא חוזה בין בני הזוג, ולכן נדרש מעשה שמציין את ה"חלות" – שהוא מעשה הטבעת בקידושין. לשיטת הרב מיכי, אין לקניין בהקשר הנישואין משמעות של בעלות כלל, ואם היה רב שכתב ברוח זו – הרי זו טעות שלא מחייבת אותנו. יצוין שגם הרב מיכי מסכים שהטקס אינו "סימטרי" ולא מתלהב מכך, אך אין זה אומר שאישה הופכת לרכוש.

מי צודק? מוזמנים לקרוא. אני חייב להודות שאותי הרב מיכי שיכנע יותר. אך זה רק אני.

בפשטות, נבואה זה מצב בו האל מדבר עם בן אדם. אדם כזה נקרא "נביא". בניגוד למשמעות של המילה בשפת הדיבור, הנבואה איננה בהכרח קשורה לחיזוי העתיד. אמנם האל יכול לדבר עם הנביא על ענייני העתיד, ואז תוכן הנבואה יהיה מעין תחזית לדברים שיקרו בהמשך, אך אין הדבר הכרחי.

לפי המסורת, הנבואה החלה עם תחילת המין האנושי, ונמשכה עד לתקופת הבית השני. חגי, זכריה ומלאכי היו הנביאים האחרונים. בשלב מסוים, הנבואה נפסקה והיא לא מתרחשת היום. למה זה קרה? אין בידנו סיבה ברורה להפסקת הנבואה, וניתנו לכך הרבה הסברים במהלך הדורות. התנ"ך "נחתם" עם תום הנבואה. היחס ל"ספרים החיצוניים" שונה במהות מאשר לתנ"ך, בגלל שכבר לא מדובר בדברי נבואה.

האם אפשר לתאר "איך זה עבד פעם"? מדובר בעולם שונה מאוד ממה שאנו מכירים היום. גם הרבנים הלא מעטים שכתבו על מהות הנבואה – לא זכו לפגוש נביאים באופן ישיר. הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" הלך בכיוון רציונליסטי במקצת, וטען שלהוציא נבואת משה רבנו (שהייתה תופעה ייחודית בהיסטוריה), החוויה הנבואית הייתה תמיד בחלום או במראה (מעין "פאטה מורגנה").

יש לנו גם מסורת שבאחרית הימים הנבואה תתחדש. כך מתאר זאת יואל הנביא (יואל ג א): "וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ.".

אגב, מי אמר "אין נביא בעירו"?

שמתם לב שפסוקי התנ"ך מכילים הרבה ביטויים שבנויים על דמיון, ולעומת זאת יש בהם מעט מילים מופשטות? כמובן, בעברית של היום יש מילים וביטויים גם לדברים המופשטים. אך התנ"ך נוהג להציג את המורכבות דרך מילים מוכרות, או כלשון חז"ל: "דיברה התורה כלשון בני אדם". וכך הפסוק הראשון בתורה (בראשית א א) שמדבר על לא פחות מבריאת העולם: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". העולם מתואר כאן פשוט כשמיים וארץ… רגע, אבל המילה "עולם" היא גם מהתנ"ך? נכון, אבל לפי ההסבר של האקדמיה ללשון העברית, המשמעות שלה שם שונה: היא מתייחסת לזמן ולא למחרב. "מעולם" – מאז ומתמיד, "לעולם" – לנצח בזמן.

רק לאחר חתימת התנ"ך היהודים באו במגע עם תרבות יוון, הם נדרשו להתמודד עם השפה של הפילוסופיה. משם העברית התפתחה להכיל גם מילים וביטויים שמקבילים שאלה שבמדע והפילוסופיה של אומות העולם.

תורת הסוד היהודית ("הקבלה") – שבוודאי עוסקת הדברים מופשטים ומורכבים – הולכת בעקבות התנ"ך. רוב המושגים בהם משתמשים המקובלים הם מילים רגילות (בעברית או בארמית), כאשר הקבלה מייחסת להם משמעות מיוחדת בתוך מבנה העולמות שהיא מתארת. כך הקבלה מדברת על "אור", "כלים", "קליפות", "אדם קדמון", "ניצוצות", "קווים", "עיגולים", "יושר". כמובן, לא מדובר ב"האנשה", אלא בשיטת לימוד. וכך כותב הרב קוק ב"אורות הקודש: "יראה של שטות היא מה שמתייראים מהמשלים הגשמיים שברזי תורה. הלא יודעים אנו ברור, שכל אלה אינם פוגמים מאומה את היסוד המאיר של טהרת אמונת אל אחד, ב"ה, אלא הם מוסיפים בנו אור ובהירות להבנה, וכשרון הסתגלות לאורה האלוהית".

כן. בתפיסת העולם שלי, קשה לי עם עצם השאלה. אבל בואו נעשה סדר בחגי ישראל. הקבוצה הראשונה הם החגים מן התורה: פסח, שבועות, ראש השנה, יום כיפור וסוכות. רובם מצוינים במסורת כ"זכר ליציאת מצרים" – הגאולה הראשונה של עם ישראל. איך היא התרחשה? ההגדה של פסח מדגישה: "וַיּוֹצִאֵנוּ יְיָ מִמִּצְרַיִם – לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ". שהקודש ברוך הוא הוציא אותנו בכבודו ובעצמו ממצרים. התרומה האנושית לגאולה הזאת לא הייתה משמעותית.

החגים הבאים – פורים וחנוכה – אינם מן התורה, אלא מדברי חכמים: הרי הם מתארים אירועים שקרו אחרי שהתורה נחתמה. בפורים ניצלנו מן השואה בזכות פעולתם של היהודים: אסתר סיכנה את עצמה בכניסה למלך אחשוורוש, מרדכי ויהודי שושן צמו, ובסוף היהודים נלחמו באויביהם. הקדוש ברוך הוא פעל "מאחורי הקלעים". בחנוכה הקמנו מדינה עצמאית באמצעות מלחמה של המכבים נגד היוונים. המלאכה נעשתה על ידנו, וקדוש ברוך הוא העניק לנו את נס פך השמן. אתם רואים את המגמה? המעשים שלנו תופסים יותר ויותר חשיבות.

ביום העצמאות אנו חוגגים את העצמאות המדינית לה זכינו אחרי אלפיים שנות גלות, והצלחנו להחזיק בעצמאותנו במשך עשרות שנים למרות הקשיים. מדובר בגאולה של ממש שאבות אבותינו יכלו רק לחלום עליה. אמנם לא ראינו נסים, אך אין זה הכרחי, וכי מה רע בכך שהצלחנו להביא את גאולתנו ללא נסים גלויים? יש גם מנהגים טקסיים ליום העצמאות: אמירת ההלל, ברכת "שהחיינו", הימנעות ממנהגי אבלות. נכון הדבר שהם לא מוסכם על כל הרבנים, אך יש לקחת בחשבון שאנו עוסקים בהלכה בהתהוות: גם למנהגי החגים הוותיקים לקח זמן להתייצב. מקווה שכל אחד ואחת מוצאים דרך לחבר את חג העצמאות לתודעה היהודית.

ואם מישהו צריך עוד הוכחה: איך יום העצמאות משתלב באופן מושלם בצופן המפורסם של ימי המועדים? תקראו כאן.