לפי לוח השנה העברי, חג השבועות תמיד חוגגים בו' בסיוון. התורה לא מזכירה תאריך מסוים, אלא קובעת שהחג חל ביום ה 50 של "ספירת העומר". לפי דעת החכמים, ספירת העומר מתחילה למחרת חג הפסח, כלומר מט"ז בניסן. בגלל שבניסן יש תמיד 30 ימים, ובאייר שבא אחריו תמיד 29 ימים – יום ה-50 יחול תמיד בו' בסיוון. לכן בימנו התאריך העברי של החג קבוע, למרות שאין לו ציון מפורש בתורה.
לחג השבועות יש כמה שמות. אנו מזהים אותו קודם כל כ"חג מתן תורה". אך התורה עצמה לא מספרת לנו שמתן התורה היה בשבועות! בחומש הוא מופיע כחג חקלאי, המכונה "חג הקציר" ו"יום הביכורים". אמנם בתלמוד (יומא ד ב) מובא בשם רבי יוסי הגלילי: "בששה בחודש ניתנה תורה לישראל", כלומר מעמד הר סיני היה ביום השישי (ו') של חודש סיוון, שהוא בדיוק תאריך חג השבועות. אז למה התורה "מתעלמת" מהקשר של ת החג עם מעמד הר סיני?
הסבר מעניין ניתן ע"י המהר"ל מפראג בספרו "תפארת ישראל" (פרק כז). המהר"ל מזכיר שם שהתורה ניתנה לנו בצורה כפויה, או בלשון חז"ל בתלמוד (שבת פח א) "כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית". כותב המהר"ל שם: "ואף כי אנו אומרים זמן מתן תורתנו, היינו משום שקבלנו התורה בעצמנו, ואמרנו נעשה ונשמע, אבל מכל מקום השם יתברך הנותן התורה היה כופה ההר עליהם שיקבלו התורה בעל כרחם, מפני שהיא עול עליהם. ואיך יכתוב בתורה זמן מתן תורה, שנתן השם יתברך בגזרתו על האדם." עם כל החשיבות של מתן התורה לישראל, היה באירוע הזה אלמנט של שלילת חירות האדם. בגלל הפגם הזה, לא מזכירים את מתן התורה בהקשר של החג!
הפירוש מלמד אותנו שיעור חשוב על חשיבות מושג החירות בחשיבה היהודית.
לאורך הדורות, הרבנים החשיבו את הנצרות (אגב, בניגוד לאסלאם) ל"עבודה זרה" (עבודת אלילים). מבחינה תיאולוגית, הטענות העיקריות נגד הנצרות היו מסביב לבעיית ה"הגשמה" (אמונת הנוצרים שהאל עבר "הגשמה" והופיע בעולם כ"אותו האיש"), ואמונת השילוש שלפי תפיסת הרבנים הינה סטייה מאמונה באל אחד. גם הטקסים, חפצי ומקומות הפולחן של הנצרים נתפסו כעבודה זרה. האם יש לנו בכלל מקורות שגורסים אחרת?
אפשר לבסס גישה שונה על סמך דבריו של המאירי (רבי מנחם בן שלמה) שחי בצרפת במאה ה-13 (והוא ודאי הכיר את הנצרות היטב). המאירי טען שבניגוד לעובדי האלילים שחיו בתקופות הקדומות (כגון בזמן המשנה והתלמוד), האומות שבזמנו "גדורות בדתות ונימוסים", כלומר מקיימות את חוקי הדת והמוסר. לכן ההלכות שנוגעות לעובדי האלילים שבתלמוד לא חלות עליהן! המאירי לא קבע במפורש שנצרים אינם עובדי עבודה זרה, אך אפשר בהחלט להבין אותו כך. אמנם היו רבנים שסברו שהמאירי כתב את דבריו מפחד הגויים והצנזורה, אך קשה לקבל זאת: מדובר בתפיסה שלמה שמנוסחת באריכות, ולא כתיקון שהוכנס לכתביו בלחץ הגויים.
אז מה המצב בימנו? מוסכם על כל הזרמים ביהדות שהנצרות איננה הדרך הרוחנית הראויה ליהודים. אך ביחס לנוצרים הגויים, צריך להבין שמדובר במיליארדי אנשים שמחולקים לכתות ושיטות דתיות שונות. לכן מסתבר שאין מקום ליחס אחיד כלפי כל העולם הנוצרי. לפחות לגבי חלק מהכתות, סביר מאוד להניח שהאלמנטים התיאולוגיים של "עבודה זרה" הצטמצמו מאוד עם שינוי התפיסות הדתיות – ואז יש עוד יותר הגיון ליישום תפיסת המאירי שלא רואה בהם עובדי אלילים. יש לבחון כל מקרה לגופו ולעומקו.
כן. הקבלה (תורת הסוד) היא חלק בלתי נפרד מהיהדות. יש לנו מעט מידע על התפתחות תורת הנסתר, בהשוואה לתורת הנגלה. אך סביר שהקבלה כפי שמוכרת לנו היום התפתחה במהלך הדורות מאותם המקורות הקדומים. אמנם במחקר נשאר משהו מהגישה שרואה את הקבלה כהשפעה שבאה מחוץ ליהדות, אך מנגד מתחזקת התפיסה שרואה את החיבור של תורת הסוד עם שאר הענפים של תורתנו. בהתחשב בשמרנות הטבעית של המחשבה הרבנית, מאוד קשה לדמיין שההשפעה מבחוץ תיקלט בעוצמה כה רבה, ותיכנס אל תוך הזרם המרכזי של היצירה והמחשבה היהודית.
יחד עם זאת, בתוך המסורת התנהל (ועדיין מתנהל) ויכוח עז על המקום של תורת הנסתר בתוך המבנה הכולל של אמונתנו. סביב חלק מתפיסות הקבלה (כגון אמונת הגלגול) הייתה מחלוקת עזה במהלך הדורות. הרמב"ם אמנם לא תקף את הקבלה בכתביו באופן ישיר, אך תפיסותיו היו שונות במהות מאלה של המקובלים. מנהיג הדַּרְדְּעִים בתימן הרב יחיא קאפח התנגד לקבלה ולספר הזוהר. לא מעט ספרים נכתבו בידי הרבנים בעד ונגד הקבלה. ביהדות האורתודוקסית אין היום זרמים שמתנגדים לקבלה באופן גורף, אך יש גישות שונות לעניין מקומו של הנסתר, הן בתפיסת העולם הכללית והן בהלכה למעשה.
אגב, נהוג לראות ניגוד בין דמות המקובל ולזו של הפילוסוף והמדען. זה נכון רק חלקית, והיו רבנים שהצליחו לשלב בין השניים. הרב משה חיים לוצאטו (הרמח"ל) שחי באירופה במאה ה-18 היה מקובל דגול, אך הוא היה גם משכיל במדעים וחיבר ספרי חול ומחזות. הרב אליהו בן אמוזג שפעל באיטליה במאה ה-19 היה איש משכיל ופילוסוף שחקר בין השאר יחס בין ישראל לאומות, אך גם מקובל שכתב ספר בשם טעם לש"ד בו הגן על האוטנטיות של תפיסות הקבלה.
לא. אכן אנו אומרים ש"תורה מסיני", ושחג השבועות (שחוגגים אותו בו' בסיוון, שהוא לפי חז"ל התאריך של מעמד הר סיני) נקרא גם "חג מתן תורה". אבל אין שיטה במסורת שטוענת שכל טקסט התורה (החומש) התקבל כבר אז. זה גם לא הגיוני, הרי התורה מספרת על דברים שהתרחשו שנים לאחר מעמד הר סיני. להלן התשובה של הרב שמואל אליהו בנושא, שמזכירה את דברי הרמב"ן שהתורה נחתמה לקראת "שנת ה 40", סמוך למותו של משה רבנו.
למה לא הכל ניתן בסיני? הרב משה חיים לוצאטו (רמח"ל) בספרו "דעת תבונות" (פרק קנח) שהייתה חוכמה מצד הבורא לא לתת את כל התורה מיד בסיני, כי בגלל הטבעו של העם הדבר דרש הכנה מיוחדת. או בלשונו: "ותראי כי זה מה שעשה האדון ב"ה לישראל בהר סיני, שהנה לא נתן להם שם התורה כולה במעמד ההוא, אבל הייתה הכנה כוללת לכל עבודת המצוות, כי אז השלים להם תחילה כל העיטורים והמעלות הראויים לאדם העשוי לעבוד את יוצרו…"
בביטוי "תורה מסיני" מתכוונים בדרך כלל לאחד מאלה: א) המעמד הר סיני הייתה התגלות של ה' לעם, ומשם למעשה התחיל מתן התורה. ב) כל התורה כולה ללא יוצא מהכלל היא מאת ה', ובמובן הזה היא "מסיני".
מאז שיהודים הוגלו לבָּבֶל בזמן חורבן בית המקדש הראשון, הם הקימו שם מרכז דתי ותרבותי גדול. מטבע הדברים, נוצרה תחרות בין הקהילה בבבל ולבין המרכז הארץ-ישראלי שנמשכה מאות שנים, ויש לנו עדויות רבות על כך מתקופות שונות. מתקופת התלמוד (המאה ה-3) ישיבות בבל כבר רואות את עצמן כמובילות את העולם היהודי, וארץ ישראל הופכת להיות פחות ופחות מרכזית עבורן באופן מעשי. האם הלכו כמה צעדים רחוק מדי?
הגיעה לידנו איגרת שכתב חכם בבלי בשם פירקוי בן באבוי בתקופת הגאונים (סוף המאה ה-8 – תחילת המאה ה-9). האיגרת מיודעת לקהילה יהודית בצפון אפריקה. ברוח המאבקים בין בבל לארץ ישראל, החכם מנסה לשכנע את בני הקהילה ללכת בדרכי חכמי בבל. לטענתו, התורה הארץ-ישראלית היא משובשת כי לא היה שם רצף העברת המסורת בגלל הרדיפות, בעוד שהתורה בבבל שלמה היא. יש אולי הגיון מסוים בטענתו, אך שימו לב איך הוא מתבטא בעניין ציון: "ואין ציון אלא ישיבה שמצוינים בתורה ובמצוות … ואין גאולה באה תחילה אלא לישיבה של בבל".
אתם הבנתם את זה? "ציון" אצלו כבר איננה בהכרח ירושלים הממשית, אלא היא נמצאת במקום של הישיבה החשובה ביותר בכל עת! נקפוץ מבבל לאירופה. מאות שנים אחרי פירקוי בן באבוי, במאה ה-18, העיר וילנה קיבלה כינוי "ירושלים דליטא", בזכות פריחת עולם הישיבות שם. צחוק הגורל הוא שבשני המקומות האלה כמעט ולא נשארו יהודים בימנו, ורובם עלו לארץ במהלך שנות קיום מדינת ישראל.
כתבנו כאן על הגישה החסידית שמדברת על האל ש"אין אתר פנוי ממנו": האל שמחזיק את העולם בכוח גבורתו בכל רגע ורגע, ומשגיח על כל פרט ופרט בעולמו. אך זאת איננה הגישה הבלעדית במסורת. נביא כאן בקצרה את שיטתו של רבי יהודא אשכנזי "מניטו" (שכתבנו עליו כאן) ששמה במרכז ההכרה את המשימה שמוטלת על האדם לנהל את העולם מאז מעשה בראשית.
נעיין בפירושו של "מניטו" לפסוק האחרון של מעשה בראשית (בראשית ב ג): "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת." לכאורה, מבחינת לשונית, המילה "לעשות" היא מיותרת. אז מה היא מרמזת לנו? בהסתמך על טקסט המדרש, "מניטו" קובע המשמעות של "לעשות" הוא שהעולם נברא כך שהוא זקוק לעשייה. כלשונו: "הכול צריך תיקון, קרי השלמה בעולם העשייה, במציאות ההיסטורית. זו המשימה שמקבל האדם על עצמו בסוף ששת ימי המעשה… תהליך התיקון אינו תהליך מיסטי אלא תהליך היסטורי המביא לידי התאמה מלאה בין מציאות העולם הזה ובין מחשבת הבורא."
מכאן אפשר להבין איך "מניטו" רואה את מעשה בראשית. בששת ימי הבריאה, הקדוש ברוך הוא פועל לבדו. אך ביום השביעי (שזו התקופה אנו בעצם נמצאים!) הוא מעביר את האחריות על העולם הנברא לאדם. או בלשונו: "בסוף יום השישי מפסיק הבורא את התערבותו, נכנס לשבת שלו ומצפה משותפו האדם להשלים את המלאכה, כלומר להעלות את העולם כלשון המקובלים, לתקן את העולם כלשון המדרש, כך שיהיה תואם את מחשבת הבריאה." מכאן שעל האנושות מוטלת המשימה להצליח להביא את העולם למצב טוב מבחינה מוסרית. לפיכך, הגאולה איננה תהליך מיסטי-רוחני (כפי שרואים אותו למשל בחסידות חב"ד), אלא ההשלמה המוצלחת של ההיסטוריה האנושית המעשית. אחריות עצומה מוטלת על הכתפיים שלנו.
עוד מתקופת התלמוד קיימת מחלוקת האם צריך להסתפק בארבע כוסות יין בליל הסדר, או שיש צורך בכוס החמישית. לא הייתה הכרעה ברורה בין שתי השיטות. אז היהודים אימצו מנהג שלכאורה כלל את שתיהן: שותים ארבע כוסות במהלך הסדר, ואז מוזגים כוס חמישית – אבל לא שותים ממנה.
עם השנים נוצר החיבור בין הכוס החמישית לבין אליהו הנביא. בזכות האמונה שאליהו הנביא יבוא לעולם כמבשר הגאולה לפני בוא המשיח, הייתה מעין ציפייה שאליהו אכן יבוא בליל הסדר, ולשם כך משאירים עבורו את הכוס. לכן קראו לה "כוס של אליהו".
הגאון מווילנה כדרכו נתן לסוגיה פירוש למדני. יש מסורת שאחת המטרות של בואו של אליהו היא להתיר את הספקות וללמד אותנו את האמת: [מכאן הביטוי "יהא מונח עד שיבוא אליהו"]. הרי מנהג הכוס החמישית נוצר בגלל הספק בהלכה. לכן טבעי שאנו משאירים את הכוס לאליהו שתפקידו להתיר את הספקות.
למה בעצם חשוב כל כך לספר את סיפור יציאת המצרים מההגדה של פסח? את השאלה הזאת בדיוק שואל מנקודת ראותו דון יצחק אברבאנל (שחי בדור של גירוש ספרד במאה ה 15) בפירושו להגדה: "אמנם אם נשאל מה הרווחנו ביציאת מצרים ובגאולה משם אם אנחנו כעת בגלות?". לכאורה, עם ישראל גלה והשתעבד מספר פעמים אחרי שנגאל ממצרים.
נדמה לי שהתשובה העיקרית היא שיציאת מצרים שמה את רעיון החירות של האדם במרכז התודעה האנושית. מצרים הייתה מעצמה שכל כולה התבססה על העבדות. עצם האפשרות להיגאל משם ולשבור את השיטה העבדותית מסמנת את החירות כייעודו האמתי של האדם. כותב על כך הרב קוק (שמונה קבצים, ה' ק'): "ישראל נתנשאו לחירות ביציאת מצרים. זאת היא חירות עליונה, שחרור הרצון, חופש האופי".
לא רק מהשלטון הפוליטי של פרעה הצלחנו להשתחרר: הצלחנו להפוך לבני חורין של ממש. גם את מתן התורה בסיני רואים חז"ל כהפיכתנו לבני חורין: במשנה (אבות ו ב) מובאת דרשה על הפסוק (שמות לב טז) על לוחות ברית: וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת." דרש אבי יהושע בן לוי: "אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה". חירות פוליטית פותחת אפשרות לחירות רוחנית.
היציאה מעבדות מצרים לחירות השפיע הרבה מעבר לעם ישראל, ונתן השראה לגדולי הוגי רעיון החירות בתרבות האנושית, או בלשונו של הרב קוק: "תישאר לעד האביב של העולם כולו". מאז בעולם היו לא מעט נסיגות בחזרה לכיוון של עבדות, כלכלית או רוחנית כאחת. אך המגדלור של יציאת מצרים מסמן לכולנו את הכיוון הנכון.
לכאורה, יש תשובה פשוטה: על מנת להוציא את בני ישראל ממצרים. אך במחשבה שניה: האם באמת היה בכך הכרח? וכי לא ניתן היה לגרום לכך שהיציאה תתרחש בדרך נס, ללא סיפור המכות? לכן הגיוני להניח שהמכות נועדו בעיקר למצרים ולא ליהודים. בזמנים ההם מצרים הייתה המעצמה החזקה בעולם. אך היה בה חסרון מוסרי אדיר: המשטר היה מבוסס על עבדות, והחירות הייתה חסרה. "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם." (שמות ז ה) – המטרה בכל התהליך היא להשפיע על מצרים!
ה' משקיע מאמץ עצום בלשכנע את פרעה (שעומד בראש פירמידת השלטון) לשחרר את בני ישראל מרצונו, כלומר מתוך הבנתו שזה הדבר הנכון לעשות. בכיוון הזה הולך הרב עובדיה ספורנו בפירוש לפסוק: (שמות ט יב): "וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה." למה ה' מחזק את לב השליט? לפי ספורנו, ה' לא שולל מפרעה את חופש הבחירה, אלא להיפך: "חיזוק הלב" גורם לכך שפרעה חזק דיו לא לוותר מתוך פחד: "וארצה שלא יעשה זה מיראת ידי החזקה". ה' מביא את המכות, ומצפה שפרעה ישתכנע באמת בכך שיש צורך לשחרר את בני ישראל, מתוך הכרה שזה מעשה ראוי ולא בגלל יראה.
זה אכן קרה. פרעה מקבל את הטיעונים ומשחרר את עם ישראל לדרכו. (אחר כך הוא מחליט לרדוף אותם, אך זה כבר סיפור אחר). האם אנו באמת היינו זקוקים לכך שהאיש החזק בעולם בזמנו ישתכנע, על מנת להיגאל? כתבנו כאן שאכן מדובר במשהו שחוזר על עצמו: עם ישראל יוצא לחירות ברשות האומות.