התשובה: אי אפשר לדעת, כי אלה צדיקים נסתרים בכל דור ודור. ביסוד התפיסה של ל"ו הצדיקים עומד הרעיון המוסרי: על מנת להתקיים, העולם חייב שבכל רגע ורגע תהיה לפחות קבוצה של צדיקים, שהם מחזיקים את העולם מבחינה רוחנית-מוסרית.

כמה צדיקים צריך? האמת שאין דעה אחת ויחידה בחז"ל. המספר 36 (ל"ו) מופיע בדברי החכם אַבַּיֵּי בתלמוד (סנהדרין, צז ב, תרגום שטיינזלץ): "אין העולם פחות משלושים וששה צדיקים שמקבלים את פני השכינה בכל דור". מכאן המסורת על ל"ו הצדיקים. לא חשוב מיהם בדיוק. העיקר שהעולם יכול להתקיים בזכותם.

ראוי להתחיל בכך שתנועת החסידות (שקמה במזרח אירופה במאה ה 18) לא המציאה מאפס את הסיפור היהודי. אגדות וסיפורי חז"ל מופיעים לא רק בספרות המדרשים: חלק גדול מנפח התלמוד הנו "אגדה". בתלמוד גם מסופר על רבי מאיר (מחכמי המשנה המרכזיים) שידע "שלוש מאות משלי שועלים". מכאן אפשר להבין שזכינו לקבל לידנו רק חלק קטן מאגדות חז"ל. אמנם דברי האגדה של חז"ל נלמדו וזכו לפירושים, אך באופן כללי עם השנים הדגש בלימוד התלמוד עבר לסוגיות בהלכה, ודברי האגדה לא היו במרכז העיסוק הרבני.

ואז באה תנועת החסידות וחידשה את הז'אנר של הסיפור היהודי-תורני. חשוב להבין את הרקע: במזרח אירופה של אז היה פער גדול לבין האליטה של תלמידי חכמים, לבין היהודים הפשוטים. החסידות חיפשה את הדרך ל"יהודי הפשוט", שלא ניתן היה להגיע אליו באמצעות דרשות למדניות. הרבה יותר קל היה להגיע אליו… באמצעות סיפור. ועצם זה שמדובר בסיפור ומשל, עוד לא אומר שאין כאן עומק. רוצים לקרוא על הסיפור החסידי על ה"הינדיק" (תרנוגל הודו)?

רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן ס ט) מסביר שהמעשיות… מעירים את האנשים משנתם ומכוונים אותם לדרכה של תורה: "כִּי יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁיְּשֵׁנִים אֶת יְמֵיהֶם", ואז כשאדם קצת מעורר, "צְרִיכִים לְהַרְאוֹת לוֹ פָּנָיו וּלְהַלְבִּישׁ לוֹ אֶת הַפָּנִים בְּסִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת" – שהם הכלי באמצעותו הצדיק יכול להביא יהודי פשוט לידי יראת שמיים. מעניין להתבונן בעולם הסיפורים של רבי נחמן: לכאורה, אין בהם שום תוכן יהודי. הסיפורים הם בסגנון אגדות עם של אירופה, שמדברים על מלכים, נסיכות, חיות קסומות, אנשים קשי יום. ודווקא דרך עולם האגדות "של הגויים" רבי נחמן מצליח להעביר מסר יהודי עמוק. מוזמנים לקרוא את הסיפורים.

לאחר חטא העגל, התורה מספרת שמשה עולה להר סיני לקבל את הלוחות השניים, ושם נאמר: (שמות לד ו-ז) "וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים." מקובל לפרש שכאן ה' גילה למשה את שלוש עשרה (י"ג) מידות של רחמים בהם ה' מנהיג את עולמו. האמת היא שאין בידנו שיטה אחידה איך לחלק את הפסוקים לי"ג החלקים, ופרשנים שונים הציעו דרכים שונות, אך מקובל לראות כאן י"ג מידות.

בגלל שפשט הפסוקים מתאר את האל בתור רחום וסולח לעוונות, אך טבעי שהטקסט משתלב באמירת הסליחות ובתפילות של הימים הנוראיים. רק נשים לב לפרט קטן: לכאורה, הפסוקים נחתכים בתפילה באמצע! אנו אומרים עד וְנַקֵּה (ראו הדגשה לעיל) ולא ממשיכים ב לֹא יְנַקֶּה. נדמה שזה מעוות לגמרי את משמעות המילים, אם מבינים את "לא ינקה" כביטוי של שלילה. האם מותר לקחת רק את החלק החיובי באמצעות חיתוך הפסוק?

שאלה זו כבר נשאלה בתלמוד. אחת מהתשובות שם (שבועות לט א): "מנקה הוא לשבים, ואינו מנקה לשאינן שבים". מי שעושה תשובה – זוכה למידת "נקה". ואפשר להבין זאת לפי המסורת שאין סליחה לחטא בין אדם לחברו, אלא אם ביקש סליחה מחברו, ואם לא ביקש סליחה – אז "לא ינקה". מי שרוצה הרחבה: ממליץ על מאמרו של הרב יוסף כרמל בנושא. אנו נמשיך לומר את י"ג המידות בתפילות.

בתלמוד (ברכות לג ב) נאמר: "אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: "הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם". אבל איך להבין מאמר זה? האם באמת הכל בידי שמיים? והאם נשאר לאדם לטפל "רק" בענייני היראה? נפרש כאן לפי התפיסה המקובלת ביהדות שמאמינה בחופש הבחירה של האדם, ונלך בדרכו של הרמב"ם.

הרמב"ם ב"שמונה פרקים", פרק ח' מתווכח עם התפיסה ש"הכל למעלה", או בלשונו: "אולם הרבה טועים וחושבים על כמה מעשי האדם הבחיריים, שהם הכרחיים לו, כזיווג פלונית, או היות ממון זה בידו, וזה בלתי נכון." אחד מהטיעונים של הרמב"ם: אם נניח שהכל נעשה ב"פקודה" מלמעלה, אז לפי זה יוצא שכך גם הפשעים, ואין זה הגיוני לייחס לה' לתת הוראה למישהו לגנוב או לרמות.

הרמב"ם מדגיש שלאדם יש שליטה במעשיו, לטוב ולרע, וממשיך: "מה שאמרו: "הכל בידי שמים" – לא אמרו זה אלא על הדברים הטבעיים, שאין לאדם בחירה בהן, כגון שיהיה ארוך או קצר; או ירידת הגשמים או עצירתם, או קלקול האוויר או צחותו, וכיוצא בזה מכל מה שבעולם". אמנם יש נתונים טבעיים שאין לאדם שליטה, אך זה לא פוגם בחופש הבחירה.

אז מה זה "יראת שמיים"? רמב"ם כותב באגרתו שדנה בסוגיה: "וכל מעשה בני האדם בכלל יראת שמים הם". לפי פירוש זה, "יראת שמיים" איננה מצטמצמת ליחס היראה בין אדם לבוראו, אלא מכילה באופן רחב את כל מעשי האדם הבחיריים. הרי האדם מתהלך לפני ה' ואחראי למעשיו שבידיו לבחור לעשותם.

אם בוחנים את מנהגי התפילה של יום כיפור בעיון קר, ברור ש"כל נדרי" איננה התפילה החשובה ביותר בסדר התפילות. "כל נדרי" – שנאמרת בתחילת הערבית של ליל כיפור – לא מוזכרת במשנה ובתלמוד. היא חוברה כנראה רק בתקופת הגאונים, והיו רבנים לא מעטים שהתנגדו לתפילה זו. אך אם מביטים אל תוך עולם הרגש, אז מגלים שתפילה זו מסמלת את יום כיפור ליהודים רבים. אפילו התנועה הרפורמית – שניסתה להוציא את "כל נדרי" מנוסח התפילה – החזירה אותה לסידורים שלהם.

מדובר בעצם במנהג של התרת הנדרים בתחילת השנה. בתפילה מכריזים שכל הנדרים והשבועות שלקחנו על עצמנו בשנה שעברה – בטלים ומבוטלים. הכוונה כמובן אך ורק כלפי שמיים: אין התפילה מתירה ליהודי לא לקיים התחייבות כלשהי. למרות זאת, נוצרים אנטישמים השתמשו בה בתור הוכחה שאי אפשר לסמוך על המילה של היהודים.

אך חייבים להודות שהטקסט של התפילה נשמע כמו מסמך משפטי לא מרגש במיוחד. אז אם לא המילים, אז כנראה הניגון המיוחד של "כל נדרי" הוא זה שמצליח לחבר את היהודים ליום הכיפורים. כמובן, כל עדה לפי מנהגיה. מוזמנים להקשיב:

רוצה לקרוא סיפור חסידי על בכי של תינוק בזמן תפילת כל נדרי?

התלמוד (מגילה כה א) מספר סיפור על רבי חנינא: הזדמן לו להיות נוכח בתפילה בה שליח ציבור אמר לא רק "האל הגדול הגיבור והנורא" (הנוסח המקובל), אלא הוסיף על כך עוד תארי שבח: "… האדיר והחזק והאמיץ". בסיום התפילה, רבי חנינא ניגש לשליח הציבור ושואל אותו באירוניה: הסיימת לומר את כל השבחים של אדוניך? הרי אנו אומרים "האל הגדול הגיבור והנורא" רק בגלל שזה כתוב בתורה (דברים י יז).

רבי חנינא מסביר: "משל לאדם שהיו לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב והיו מקלסין [משבחים] אותו באלף דינרי כסף, וכי לא גנאי הוא לו?" המשמעות: בגלל שה' נבדל מאתנו באופן מהותי, כל התשבחות שנאמר עליו לא מציגות נאמנה את גדולתו. לכן זה רק לגנאי, ועלינו לומר את הנוסח הקצר שבמסורת. או כמו שאמר קהלת (ה, א) : "… עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים".

מעניין שהרמב"ם מביא את הסיפור של רבי חנינא ב"מורה הנבוכים" (חלק א' פרק לט) על מנת… לתמוך בשיטת "שלילת התארים" שלו. הרמב"ם טוען שכל דבר חיובי שנאמר על ה' יהיה מוטעה במידה רבה, כי ה' הוא נבדל מאתנו. לכן הדרך היחידה הנכונה פילוסופית לתאר את ה' היא בביטויי השלילה, כלומר "אין לא גוף", "הוא לא מורכב מחלקים" וכ"ו. ברמב"ם מסיים את הסברו בנושא בדוגמא של רבי חנינא, שהתנגד כאמור להרבות בתארי חיוב לתפילה, והסביר שאין זה באמת מוסיף לכבודו של ה'.

הגישה המקובלת במסורת היא שמאז חתימת התלמוד הבבלי, אין לפוסקי ההלכה רשות לחלוק על מסקנותיו. יש לכך הסברים רבים, אך נראה שכולם בנויים מסביב לנקודה המרכזית: התלמוד שבבלי הוא החיבור האחרון שכל עם ישראל קיבל על עצמו, ולכן יש לו סמכות מתוקף הקבלה הזאת.

כך מספר לנו הרמב"ם בהקדמה ל"משנה תורה": "רבינא ורב אשי הם סוף חכמי התלמוד… נמצא רבינא ורב אשי וחבריהם סוף גדולי חכמי ישראל המעתיקים תורה שבעל פה, ושגזרו גזֵרות, והתקינו תקנות, והנהיגו מנהגות. ופשטו גזֵרתם ותקנותם ומנהגותם בכל ישראל, בכל מקומות מושבותם." בהמשך העם התפזר בין הגלויות, וסמכות מרכזית כבר לא הייתה קיימת: "נתפזרו ישראל בכל הארצות פיזור יתר, והגיעו לקצוות ולאיים הרחוקים. ורבת קטטה בעולם, ונשתבשו הדרכים בגייסות… וכל בית דין שעמד אחר התלמוד בכל מדינה ומדינה, וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו או לבני מדינות – לא פשטו מעשיו בכל ישראל".

אז אם כך הדבר, היינו יכולים לצפות שההלכה היום תיראה בדיוק כמו בתקופת התלמוד. אך הדבר לא נכון. כתבנו כאן למשל על השינוי הגדול של רבנו גרשום "מאור הגולה" בדיני אישות. אז נכון שאסור לחלוק חזיתית, במובן של לטעון שחכמי התלמוד טעו וצריך לשנות את המסקנה. אך יש לחכמים גם יכולת לבצע התאמות ולהתקין תקנות חדשות.

דבר נוסף שכדאי לחשוב עליו: אמנם רמב"ם וחכמים אחרים חשבו בכנות שכל העם קיבל על עצמו את התלמוד. אך בימינו אנו יודעים שזה לא מדויק: קהילת "ביתא ישראל" (יהודי אתיופיה) שמרו על המסורת משלהם בצהלך הדורות, אך היא לא כללה את התלמוד.

בימי חג הסוכות נהוג להכניס תוספת לברכת המזון: "הַרָחֲמָן הוּא יָקִים לָנוּ אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפֶלֶת.". אז למה הסוכה נופלת? המקור לביטוי הוא אצל עמוס הנביא: "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם." (עמוס ט, יא). רש"י מפרש: "אחרי בא עליהם כל אלה, יבא יום ההוא המוכן לגאולה ובו אקים סוכת דוד הנופלת, [לפי תרגום יונתן] מלכות בית דוד". עמוס מנבא שלאחר הצרות שיהיו, ה' יחזיר את מלכות בית דוד מנפילתה.

המהר"ל מפראג בספרו "נצח ישראל" (פרק לה) לוקח את הפירוש לכיוון שונה במקצת: נצחיות עם ישראל. הוא מסביר: "הבית כאשר נופל, נתבטל ענינו הראשון שהיה לו. ואם חוזר לבנות, הוא בית חדש… הבית כאשר נופל, נתבטל ענינו הראשון שהיה לו. ואם חוזר לבנות, הוא בית חדש. וכן מלכות בית דוד, שהוא עומד להקמה אחר נפילת המלכות, נקרא המלכות "סוכת דוד הנופלת". לכאורה, הבית הרבה יותר חזק מסוכה. אך בניגוד לבית שנהרס ולא קם עוד, טבע הסוכה הוא שמקימים אותה מחדש כל פעם גם אחרי הנפילה, וזה מסמל את נצחיות מלכות בית דוד.

וכך גם עם ישראל כולו, שחווה נפילות רבות אך מטבעו מצליח לקום ולצמוח מחדש. בלשון מגילת העצמאות: "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי." הסוכה שנופלת היא זו שממשיכה להתקיים.

ראש השנה מופיע בתודעה היהודית בעיקר כיום הדין. מעניין שאין הדבר מצוין במפורש בתורה, שם ראש חודש תשרי מוזכר כ"שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ" ו"יוֹם תְּרוּעָה" שהמלאכה אסורה בו. המושג "ראש השנה" מופיע במשנה (ראש השנה א ב), ושם כבר מופיע המוטיב של יום הדין, או בלשון המשנה "בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן". אך מדובר בדרשה של חז"ל על פסוק בתהילים.

אך פחות ידוע שאבותינו זכו בחירות בראש השנה. התלמוד (ראש השנה יא א) מספר ש"בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים". אמנם יציאת מצרים קרתה כידוע בניסן, אך לפי מסורת התלמוד העבודה הפיזית של היהודים לטובת המצרים נפסקה כחצי שנה קודם לכך, בראש חודש תשרי. מאותו הרגע, העבדות המעשית נגמרה, אך העם המתין עוד כמה חודשים לגאולה.

אז יש לנו לא רק את הדין אלא גם קצת מהחירות בראש השנה.

כמעט כל החומר העיוני שקשור ללימוד היהדות זמין היום בספרים או בטקסטים ברשת. אך כבודם של הספרים במקומם מונח… אם לרגע חושבים על תורתנו באופן רחב, לא כעל אוסף ידע – אלא נכיר בה בתור מסר נבואי שעובר במסורת ובלימוד מרב לתלמיד… אז יש חשיבות לקבל את התורה מרב באופן בלתי אמצעי. כך צריך להבין את הביטוי "שימוש תלמידי חכמים": עיקר הכוונה היא לא לשרת את הרב, אלא ללמוד ממנו באופן ישיר איך הוא ניגש לדברים. יש משהו בתקשורת בין אנשים שאי אפשר להעביר דרך הטקסט הכתוב. מסכימים?

אז הכי טוב כמובן להגיע לשיעורים של הרב שבחרתם ללמוד ממנו. אך לדעתי גם בלימוד דרך סרטונים, ואפילו הקלטות – יש אלמנט של "שימוש תלמידי חכמים": הלומד רואה את הבעת הפנים של הרב, שומע את קולו, מבחין בדרך בה הרב עונה לשאלות של תלמידים. אז הטכנולוגיה כן יכולה לעזור.

אגב, לא חייבים להבין את הביטוי "עֲשֵׂה לְךָ רַב" (שמקורו במשנה, אבות א ו) בתור חובה של אדם לקבוע לעצמו רב מסוים ללכת אחרי פסיקתו בכל מצב. הרב רפאל דלויה מביא בסרטון מעניין גישה אחרת: לטענתו, השאיפה היא בדיוק הפוכה – שאדם יבין את הדברים ויגיע למסקנה עצמאית. אך איך תבין ותפסוק, אם לא למדת? לכן צריך ללמוד מרב, ובתחילת הלימוד כדאי לבחור ברב מסוים, על מנת ללכת באופן עקבי לפי שיטתו.