אכילת המרור מוזכרת בתורה בהקשר של קרבן פסח: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמות יב ח), אך בימנו אנו אוכלים מרור כחלק מסדר פסח. התורה לא מסבירה את הסיבה לציווי. בהגדה של פסח מובא: "מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה, אֶת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ." כלומר, המרור הוא זכר לחיים המרים בעבדות מצרים. אך איזה ירק יש לקחת למרור?

במשנה מפורטים 5 סוגי ירק שמתאימים למרור, שהראשון בהם הוא "חזרת". בתלמוד מוסבר שמצווה יתרה להשתמש בחזרת שהיא… חסה. שם אפילו דורשים את השם "חסה": "שחס הקדוש ברוך הוא עלינו" (כשהוציא אותנו ממצרים). יש רק בעיה קטנה עם חסה: לא תמיד יש לה טעם מריר, ועל כך יש פלפולים הרבה: האם חובה לבחור חסה מרה במיוחד, או שאפשר להסתפק בחסה הרגילה.

העניין הוא שבארצות אירופה רבות חסה לא הייתה נפוצה בעונת האביב. לכן אצל האשכנזים נוצר מנהג להשתמש בחְרֶיין, שזו מילה ביידיש וברוסית לתבלין מר-חריף שמפיקים משורשי הצמח "חריפית הגינה" (שנקרא גם "חזרת", למרות ש"חזרת" של חז"ל היא חסה). מקור הצמח באירופה, אך בימינו מגדלים אותו גם בארץ. הצבע האדום נוצר ע"י הוספת סלק לתבלין. אז יש מנהגים רבים, וכל אחד נוהג כמנהג אבותיו.