ננסה להבין את היחס בין עולם הזה ולעולם הבא, דרך המשנה המפורסמת במסכת אבות (ד טז) :"רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לִפְרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא; הַתְקֵן עַצְמְךָ בַּפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין." לכאורה, אפשר לפרש שטרקלין (עולם הבא) הוא המטרה, בעוד שהפרוזדור הוא רק האמצעי (שער) על מנת להגיע לדבר האמתי. אם כך, משמעות חייו של אדם בעולם הזה היא ההכנה לעולם הבא, אם זכה להגיע אליו כמובן.

אבל אם נפעיל קצת דמיון, אז נבחין בכך שהטרקלין והפרוזדור אינם שני עולמות נפרדים: הם מחוברים! יש מעבר רציף מטרקלין לפרוזדור. אדם מגיע דרך הפרוזדור לטרקלין, עם כל ההכנה שהוא עשה בדרכו בפרוזדור, כפי שהוא הצליח בדרך. לפי המחשבה הזו, חיי העולם הזה אינם רק על מנת לקבל "ציון עובר" בבית דין – על מנת להתקדם לשלב הבא (וכתבנו על כך בנושא שכר ועונש). יש משמעות לחייו ומעשיו של אדם כאן ועכשיו בעולמנו אנו.

נמשיך את הרעיון של החיבור בין פרוזדור לטרקלין, עם ציטוט משיעורו של הרב אורי שרקי בנושא: "ההבדל בין טרקלין לבין פרוזדור הוא שבטרקלין יש הרבה אור ופרוזדור הוא אפל – אבל יש אפשרות להאיר את הפרוזדור ע"י פתיחת דלתות הטרקלין." למעשה, יש אפשרות כבר בעולם הזה ליהנות במידה מסוימת ואורו של עולם הבא, וזאת בזכות הקדושה. לפי הרב, מידת הקדושה איננה פרישות מעולם הזה כלל, אלא יכולת להגיע למדרגה של התעלות בעיסוק בענייני העולם דווקא. אם באנו לעולם הזה, יש לנו בהחלט מה לעשות ולמה לשאוף. "ובחרת בחיים". ואיך זה קשור לאור הגנוז?

הרב יוסף דב סולובייצ'יק, נצר לשושלת רבני בריסק, מתאר כך את עבודת הפוסק בספרו "איש ההלכה": "למה הוא דומה? למתמטיקאי שיוצר עולם אידאלי, ואז משתמש בו כדי לכונן קשר בינו לבין העולם הממשי… מהות ההלכה, שניתנה לנו מאת ה', היא בבריאת עולם אידאלי ובהכרת הקשר שבין העולם האידאלי הזה לבין הסביבה הקונקרטית שלנו". בדומה לחשיבה המתמטית, ההלכה לפי התיאור הזה עוסקת במושגים המופשטים, ורק בסוף הדרך משליכה את המסקנות על הפרקטיקה.

בספרו "מה דודך מדוד" (ראה עמ' 21) הרב סולובייצ'יק מסביר שאמנם איש ההלכה חייב להתעניין במציאות ולהיות אכפתי כלפיה, אך עליו לפעול בהתאם לעקרונות ההלכתיים-עיוניים ולא מתוך רגש. הוא מביא דימוי מרתק: "משל למה הדבר דומה? ללוויין שהוכנס למסלול פלוני אלמוני. אמנם קליעת הלוויין לתוך המסלול תלויה בעצמה כוח הדחף, אבל משהגיע האובייקט למסלולו, הוא מתחיל להתנועע בדייקנות מפליאה על פי מהירות התנועה המיוחדת למסלול ההוא, ואין שיעור לכוח של הדחיפה יכול להוסיף או לגרוע ממנה אפילו כל שהוא." הפוסק אמנם מתחיל את ניתוחו מתוך בעיה קונקרטית כלשהי ("דחיפת הלוויין למסלול"), אך מהרגע שהוא "במסלול" – העיסוק הופך למושגי טהור, ואינו קשור לכוח המניע הראשוני כלל.

נוכח הדימויים המרשימים הללו, הגיוני לשאול: האם חז"ל באמת חשבו במושגים ה"טהורים" של אידאות, או שזו הנטייה שלנו – אנשי העולם המודרני – לייחס להם צורת חשיבה מתמטית מושגית? האמת כנראה באמצע. במשנה ובתלמוד ניתן בהחלט להבחין במושגים (כגון "חזקה", או הבחנה בין דיני ממונות לנפשות). אך אנו לא מוצאים שם דוגמאות לטיעונים לוגיים דמויי "הוכחות" מתמטיות. החשיבה של חז"ל הרבה יותר אסוציאטיבית, יש בה עיסוק בפרטי המקרים ובהקשרים, והיא לא דומה ללוגיקה הטהורה של התיאוריות המדעיות. צריך לזכור שבתלמוד יש דברי אגדה רבים שמשולבים בדיון ההלכתי. אך אדם בעל חשיבה לוגית מפותחת בהחלט יכול לראות בטקסטים של חז"ל את היסודות של המחשבה הטהורה.

לתרגם או לא לתגרם? לרבנים לאורך הדורות היה יחס דו-משמעי לתרגום התורה לשפות אחרות. נכון הדבר, אנו צריכים להביא "אור לגויים". אך התורה במהותה ניתנה רק לעם ישראל, ולכן לא נכון ואף מסוכן ללמד אותה לעמים אחרים. אך החיים בסוף הכריעו, והתורה (וגם התנ"ך כולו) תורגמו לשפות רבות. התרגום המלא העתיק ביותר של התורה שהגיע לידינו נקרא "תרגום השבעים": חכמי ישראל תרגמו את התורה ליוונית במאה ה-3 לפני הספירה.

יתכן מאוד שהיו גם יהודים שהיו צריכים את התרגום כי פשוט לא ידעו עברית. אך האגדה בתלמוד מספרת שהדבר נעשה בציווי של תַּלְמַי מלך היוונים. לפי הסיפור, תלמי זימן 72 זקנים מחכמי ישראל, שם אותם בחדרים נפרדים וביקש מכל אחד מהם לתרגם את כל התורה כולה. ואז קרה מעין נס: כל החכמים הסכימו לנוסח אחד, ואף הצליחו לא "ליפול לבורות" שעלולים היו להרגיז את המלך או לעוות חלילה את משמעות התורה, ומצאו דרך מתוחכמת של התרגום במקומות הקשים (התלמוד מביא דוגמאות) . וכבר כתבנו על ההבדל המטושטש בים תרגום לפירוש…

כך נוצר תרגום מוסכם אחד ליוונית, שיש לו משמעות גם בקאנון הספרים הנוצרי. אך יש אומרים על דרך ההלצה שאפשר היה להגיע לנוסח מאוחד רק בזכות העובדה שהחכמים ישבו בחדרים נפרדים. הרי אילו יותר מ 70 רבנים היו נפגשים, מה היה הסיכוי שלא תצא משם מחלוקת?

בפרק הראשון בתהילים נאמר: "כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה." וכבר חז"ל שמו לב לאבחנה בין "תורת ה'" ל"תורתו", מאמר רבא בתלמוד (עבודה זרה יט א) : "בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא, ולבסוף נקראת על שמו". ההסבר המקובל מנסה ליישב: מרוב שהצדיק עמל בלימוד תורה, תורת ה' נעשית בעצם גם תורתו שלו.

אך יש פירוש ששמעתי בשיעור הרב אורי שרקי שלא מנסה להגיע להרמוניה מושלמת בין הביטויים. מהו רצונו הבסיסי של צדיק? ודאי שהוא מעוניין להבין את הדרך בה ה' מנהיג את עולמו, בדומה למשה רבינו שמבקש "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ" (שמות לג יג). אז הוא בעצם רוצה להכיר את "תורת ה'", תורה של מעלה. אך במציאות, הוא יכול ללמוד עוד פרק בתנ"ך, עוד דף גמרא, לשמוע עוד שיעור של רב מסוים – זוהי "תורתו" שבני אנוש מוכשרים ללמוד. זה לא אותו הדבר!

אז הפער הקיומי בין הרצון לגלות את סודות היקום לבין היכולת להתקדם טיפין-טיפין בחומר – אכן קיים במציאות. אפשר רק לקוות שללומד השקדן יתגלה משהו מן הסוד של "תורה של מעלה" לאורך מסעו.

"כן, כן, מי חלם אז בכיתה כשלמדנו לדקלם 'על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים' שיום יגיע ואהיה אחד מהם" – כך שרה להקת פיקוד מרכז את השיר "שומר החומות" (המילים של דן אלמגור). אז איזה פסוק הם למדו לדקלם? ישעיהו סב ו: "עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלַ͏ִם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּרִים אֶת ה' אַל דֳּמִי לָכֶם".

כוונת המשורר היא שהוא "עומד על החומה" של ירושלים בתור חייל במשמרת, ונזכר בפסוק מהנביא שלמד בילדותו על שומרי החומות. האם גם הנביא התכוון לכך? הפרק מדבר, מתוך הגלות, על ההבטחה האלוהית לגאול את ציון ולהושיב את העם לארצו. לפיכך, ה' מצווה לשים על חומות ירושלים שומרים (מלאכים, לפי רש"י) שיזכירו את ההבטחה של חזרת העם לציון. אז כנראה שבמקור הכוונה לא הייתה לשמירה הצבאית, אך בימינו זכינו למימוש הנבואה כפשט המילים "הפקדתי שומרים".

תנסו לדמיין עולם בו ישר מגיעים ליעד, ואין הכרח לעמול קשה בדרך על דברים שלא קשורים ישירות לדבר מה שרוצים להשיג. עולם בו אפשר מיד לטעום תבשיל טעים, בלי שיש צורך לקלף ולחתוך ירקות; ניתן להגיע לגוף שרירי, בלי לעסוק בהרמת משקולות; אפשר להגיע לכל מקום בעולם, בלי שנדרש לטוס או לנסוע זמן רב. עולם אידאלי שכזה… אך כולנו יודעים שהדברים פשוט לא עובדים בדרך הזאת.

אז יש במדרש חז"ל הסבר מעניין: בורא העולם ביקש שיהיה עולם של זהות בין מטרה לאמצעי, או בלשון חז"ל "טעם העץ כטעם הפרי". אך בפועל נברא עולם עם הפרדה בין אמצעי למטרה. מדובר בפירוש על מעשה בראשית בתורה. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן" (בראשית א יא). לכאורה, ה' מבקש מן הארץ להצמיח "עץ פרי עושה פרי", כלומר העץ הוא בעצמו פרי אכיל. אך בפסוק שבא אנו לומדים שבפועל הארץ הצמיחה "עֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ" – העץ לא הפך לפרי בעצמו, אך הוא מסוגל להניב פירות אכילים.

זהו בדיוק הפער בין האמצעי ("עץ") למטרה ("פרי") שקיים בעולמנו. הוא דורש מאיתנו השקעה של מאמץ וזמן על מנת להגיע למטרות שאנו מציבים. טעם העץ אינו כטעם הפרי!

האמת היא שאנו לא יודעים את המקור המדויק של המנהג לאכול מאכלי חלב בשבועות, ואין לנו עדות כתובה למסורת הזו לפני המאה ה 13. כמו במקרים רבים ביהדות: כשאין הסבר טוב אחד, יש הרבה הסברים. רובם מתקשרים לכך ששבועות הוא חג מתן תורה.

יש המפרשים את הפסוק משיר השירים "חלב ודבש תחת לשונך" כרמז לתורה. בנוסף, ערך הגימטרייה של "חלב" הוא 40, זהה למספר הימים משה רבינו שהה על הר סיני על מנת לקבל את תורה. יש אומרים שכשבני ישראל קיבלו את התורה ובפרט את הלכות השחיטה, הם לא היו יכולים לאכול בשר מיד, עד ששחטו את הבהמות כהלכה – לכן אכלו חלבי. מכיוון אחר, יש המחברים את מאכלי החלב למהות החקלאית של החג.

כך או כך, נראה שמדובר במנהג מאוחר יחסית, שאגב לא פשט בכל העדות. יש הנוהגים לקיים סעודה בשרית בחג הזה בנוסף לסעודה החלבית, בהתאם לאמירה בתלמוד: "אין שמחה אלא בבשר". אם כי בימינו השתנו מושגי האוכל, וגם מאכלים ללא בשר יכולים להיחשב למשובחים.

בתש"ח זכינו להקים מדינה יהודית עצמאית, דבר שאבות אבותינו היו יכולים רק לחלום עליו. לכאורה, מסקנה פשוטה היא שעלינו להודות לבורא העולם על כך שאנו חיים בתקופת הריבונות, ולא בגלות חלילה. אך אפשר לשמוע מגוון "טענות הכחשה" שבעצם מכוונות לכך שהעצמאות שלנו איננה "אמתית". ראשית, יש מזכירים שאנו חיים בעולם של מלחמות וטרור. שנית, יש טענה שאיננו עצמאיים באמת כי יש לנו תלות מדינית, ביטחונית וכלכלית במדינות אחרות. לבסוף, יש טענה שלא מדובר במדינה יהודית עצמאית כי מנהיגי האומה לא פועלים ברוח היהדות. האמת היא שכל הטענות האלה לא עומדות במבחן הגדרת הריבונות, ואף לא הגיוניות בהשוואה ההיסטורית.

אכן אנו חיים במציאות בה אנו עדיין נאלצים להילחם במדינות השכנות וארגוני הטרור. רק בואו ניזכר שכל התנ"ך מלא במלחמות. לפי המסורת, דוד המלך נלחם בח"י (18) מלחמות. ולצערנו, המוכנות למלחמה, ואף הצורך להילחם בפועל הם נחלתן של מדינות גדולות וחזקות. יכול להיות שליהודים הייתה ציפייה שהריבונות תבוא בתהליך נסי בו ייעשה שלום עולמי, אך זה לא מה שקרה בפועל. מה לעשות.

גם התלות במדינות אחרות איננה מבטלת את הריבונות. כמובן, אנו מעוניינים לקבל החלטות שקשורות לגורלנו ללא לחצים מבחוץ, אך קיום לחץ הבינלאומי אינו אומר שאין לנו עצמאות. גם בהיבט הכלכלי, אין לנו הכרח לנהל "משק סגור" על מנת להיחשב מדינה עצמאית. אמנם בתקופת שלמה המלך שרר שלום, אך הוא נזקק להסכמים עם מדינות שכנות על מנת להביא את עצי הארזים מלבנון לבניית בית המקדש.

לכולנו יש ביקורת כזו או אחרת על הנהגת המדינה בהווה ובעבר. אך גם אם מתקבלות החלטות לא ראויות לדעת מישהו, וזאת בגלל שחיתות, בורות, לחצים מבחוץ או ניתוק מהמסורת – יש להכיר בכך שזו דרך הפעולה של מדינה ריבונית. מה לעשות, אלה הגברים והנשים ששמנו ליד ההגה. אנו ודאי צריכים לשאוף שיהיו ערכיים יותר, אך אלה תהליכים של מדינה עצמאית דמוקרטית שעלינו לקדם (מה גם שהתנ"ך משתף אותנו שהיו בעיות מוסריות קשות אצל שופטים, מלכים וכוהנים של פעם). אז אפשר לחגוג את היום העצמאות בשמחה.

בקיצור: בגלל שרוצים להתפלל מנחה עד השקיעה, ולהתחיל ערבית רק מצאת הכוכבים.

כבר בתלמוד יש מחלוקת בים רבי יהודה לחכמים בנושא זמני התפילה, ואין הכרעה ברורה כיצד יש לנהוג (ראו הסבר ב"פניני הלכה"). יש היגיון בשיטה בה רוצים לסיים את תפילת המנחה עד השקיעה, אך להתחיל ערבית רק עם צאת הכוכבים. אם בוחרים לנהוג כך, בגלל ההפרש של 18 דקות בים השקיעה לצאת הכוכבים, נוצרת בהכרח הפסקה בין התפילות.

זאת לא השיטה היחידה, ויצוין שיש גם מנהג להתפלל את שתי התפילות ברצף. הכל לפי מנהג הקהילה.