אם ההגדה של פסח זה סיפור יציאת מצרים, היינו מצפים שהטקסט יתבסס על ספר שמות בו מתוארת העלילה העיקרית של המסלול מעבדות לחרות. אך יש לנו הפתעה: ההגדה דורשת מקור אחר: "צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי לַעֲשׂות לְיַעֲקב אָבִינוּ: שֶׁפַּרְעה לא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקור אֶת הַכּל. שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב." הפסוק המצוטט הוא בכלל מספר דברים, והוא שייך למצוות הבאת הביכורים למקדש. אדם שמביא את הביקורים נדרש להזכיר את יציאת מצרים דרך הפסוקים הללו. משם ההגדה דורשת את ההמשך: אזכור עבדות מצרים, זעקת העם וכן הגאולה ע"י ה'.

אך מה בכלל המשמעות של "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי"? לא רק לנו יש קושי עם הביטוי. גם הפרשנים המסורתיים נחלקו בהבנת הלשון. היו שאמרו שמדובר בלבן הארמי שרצה לגרום לאבדנו של יעקב (וכך מפרשת ההגדה, "צא ולמד"). היו שאמרו שלשון "אֹבֵד" לא מתאימה ללבן, ושהכוונה היא ליעקב עצמו שהיה "אֲרַמִּי אֹבֵד". ויש שכתבו שמדובר באברהם אבינו. כך או כך, איך התקבלה ההחלטה של עורך ההגדה להתבסס על הקטע הזה בסיפור ה"מגיד"?

מי שמחפש עיון מעמיק בסוגיה, מציע לקרוא את המאמר של הרב איתן שנדורפי (אתר "בני ציון") שמפרט ומסכם לפחות 8 מענים של פרשנים שונים. אני הקטן אנסה להביא תשובה מכיוון אחר. ההגדה "מתעקשת" להזכיר לנו שלפני יציאת מצרים היה אירוע אחר: "יציאת אוּר כַּשְׂדִּים". אמנם לא מדובר באומה אלא רק באבות כיחידים, אך גם אברהם וגם יעקב עברו בגלות ויצאו משם. בהקשר הזה, יש כאן הקבלה בין שהות יעקב אצל לבן הארמי, לבין עבדות האומה במצרים.

ואם כבר אנו עוסקים בהקבלה: שמתם לב שכל פעם שיש יציאה מהגלות, זה נעשה ברשות האומות? יעקב מבקש רשות מלבן לעזוב, משה ואהרון – מפרעה. ובהמשך ההיסטוריה: הכרזת כורש בפרס, החלטה האו"ם על "תכנית החלוקה". להרחבה כאן.

כך מוסברת מצוות אכילת מצה בהגדה של פסח: "מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם". ההבדל בין מצה לחמץ הוא עניין של זמן: אפיית המצה היא לא יותר מח"י רגעים (18 דקות). אנו אופים מצות מהר לזכר המאורע ההיסטורי של יציאת מצרים, בו הבצק לא הספיק להחמיץ. אך אם מדובר רק בפרט טכני, אז למה זה כל כך חשוב ומרכזי? האם יש משמעות נוספת למהירות בה נאלצנו לצאת ממצרים?

יציאת מצרים נתפסת בצדק כלידת האומה שלנו. אפשר לדמות את תקופת עבדות מצרים בתור שהייה של עובר ברחם: היינו משועבדים ולא היה לנו כוח לפעול עצמאית. לפי קן המחשבה של הרב קוק, יש חשיבות מטאפיזית לכך שלידת האומה קרתה בתהליך מהיר. בדומה לבצק של המצה שלא מספיק להחמיץ – כך הקדוש ברוך הוא מוציא את עמו מבית עבדים, ומייד מוביל אותו במסע במדבר להר סיני. במאמר "מצה זו" הרב מדמה את נפשות ישראל העבדים לגרגרי בצק מופרדים. כאשר יצאו ממצרים בחיפזון, חלקי הבצק התגבשו במהרה לעם – שלא יכול יותר "להחמיץ", כלומר לאבד את ייעודו. כך עם ישראל מתעצב באופן מיידי לתפקידו ההיסטורי הייחודי (הרחבנו על זה כאן).

אך בעוד שהחיפזון היה הכרחי בלידת האומה, הרי שבשלבי הבגרות – זה משתנה. בתור עם בוגר, אנו יכולים לפעול בתהליכים ההיסטוריים ללא צורך בחיפזון. גם במאמרו "פסח מצרים ופסח לעתיד" הרב קוק מתאר את הפלא של היציאה המהירה, אך ממשיך בכיוון אחר… "לעומת זה, הננו מתכוננים לגאולת העתיד, לגאולה אשר על דגלה חקוק אומר סלה: "כי לא בחפזון תצאו". בצעדים אטיים הננו הולכים אל מערכת הגאולה, ומטרתה איננה כעת אותה הבריחה מכל העולם כולו, כי במשך הזמן כבר הספקנו להאיר הרבה אופקים שהיו מלאי מחשך, הספיקה השפעתנו לזכך את העולם בהרבה מדרגות, ורשמי אור נשמתנו אשר הובלטה בקדושת תורתנו ובאופי חיינו… נהיו ככוכבי אורה לעמים רבים". לפי הרב, תהליך הגאולה בהובלת עם ישראל לעתיד לבוא יהיה איטי. לא מדובר בבריחה, אלא בתהליך ארוך בו עם ישראל יהווה מצפן מוסרי לעולם כולו. "בשביל תוכן גאולה זו, גאולת העתיד היונקת מלישדה של גאולת העבר… דרושה לנו עכשיו דווקא אותה המידה של "לא בחיפזון", כדי שנוכל לשאוב כוח מהמעיין הגדול של יציאת החיפזון של גאולת העבר". קמעא קמעא כבר אמרנו?

יש דרשה יפה שמסבירה למה משה רבינו, למרות היותו מנהיג העם ביציאת מצרים, לא מוזכר ולו פעם אחת בהגדה של פסח. הרי ההגדה עצמה מדגישה: "וַיּוֹצִאֵנוּ יְה' מִמִּצְרַיִם – לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ". בגלל שרוצים להדגיש את ההנהגה הישירה של ה' בסיפור, לא מזכירים את השליח!

אבל רגע, מישהו בדק האם זה בכלל נכון? חיפוש פשוט בהגדה מוביל למסקנה שמשה כן מוזכר! בקטע "רבי יוסי הגלילי אומר" מביאים את הפסוק (שמות יד לא): "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". אז אפשר לתרץ שמשה מופיע רק פעם אחת, במקום לא הכי מרכזי ורק מתוך אזכור של פסוק. אז זה כמעט ולא נחשב "אזכור" ביחס לגדולתו, והדרשה בעינה עומדת. אך מצאתי עדות על כך שבחלק מהגרסאות של ההגדה הפסוק הנ"ל לא הובא כלל. יתכן והדרשה נכתבה במקור עבור נוסח קצת שונה משלנו, שם היא הייתה נכונה לחלוטין.

ולסיום: מתברר שלפחות אצל יהודי מרוקו יש מסורת עוד מהמאה ה 14 להזכיר את משה במפורש! מדובר בקטע בערבית יהודית בו פותחים את הסדר. שם מוזכר משה רבינו כמי שהנהיג את העם. תקראו כאן את הסיפור המעניין.

אכילת המרור מוזכרת בתורה בהקשר של קרבן פסח: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמות יב ח), אך בימנו אנו אוכלים מרור כחלק מסדר פסח. התורה לא מסבירה את הסיבה לציווי. בהגדה של פסח מובא: "מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה, אֶת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ." כלומר, המרור הוא זכר לחיים המרים בעבדות מצרים. אך איזה ירק יש לקחת למרור?

במשנה מפורטים 5 סוגי ירק שמתאימים למרור, שהראשון בהם הוא "חזרת". בתלמוד מוסבר שמצווה יתרה להשתמש בחזרת שהיא… חסה. שם אפילו דורשים את השם "חסה": "שחס הקדוש ברוך הוא עלינו" (כשהוציא אותנו ממצרים). יש רק בעיה קטנה עם חסה: לא תמיד יש לה טעם מריר, ועל כך יש פלפולים הרבה: האם חובה לבחור חסה מרה במיוחד, או שאפשר להסתפק בחסה הרגילה.

העניין הוא שבארצות אירופה רבות חסה לא הייתה נפוצה בעונת האביב. לכן אצל האשכנזים נוצר מנהג להשתמש בחְרֶיין, שזו מילה ביידיש וברוסית לתבלין מר-חריף שמפיקים משורשי הצמח "חריפית הגינה" (שנקרא גם "חזרת", למרות ש"חזרת" של חז"ל היא חסה). מקור הצמח באירופה, אך בימינו מגדלים אותו גם בארץ. הצבע האדום נוצר ע"י הוספת סלק לתבלין. אז יש מנהגים רבים, וכל אחד נוהג כמנהג אבותיו.

הקונפליקט שקיים בין שני תיאורים של בריאת האדם: אדם שהוא אדון הטבע (פרק א') מול אדם מטאפיזי-ערכי (פרק ב') – המורכבות הזאת קיימת בתוכנו!

במבט ראשון, נראה שבתקופת הנבואה (שהיא מקבילה לסיפורי התנ"ך), הנביא שימש כמגדלור המוסרי של העם. אז לכאורה היה צריך "רק" להקשיב לנביא וליישם את מה שבפיו, וכמובן להתגבר על היצר ללכת בדרכים לא טובות (למשל, לעבוד עבודה זרה). אך אנו יודעים מהתנ"ך עצמו שזה לא היה כל כך פשוט: במקביל לנביאי ה', פעלו גם נביאי שקר שהטעו את שומעי לקחם. לעיתים הם אמרו דברים שנראו כמו נבואה אמתית, ודבריהם היו ערבים יותר מאשר הטפות המוסר והצדק של נביאי האמת. למי העם יאמין ביתר קלות?

ירמיהו הנביא חזה את המפלה של ממלכת יהודה, את כיבוש ירושלים על ידי צבא בבל וחורבן בית המקדש (כפי שאכן קרה). אך בתקופתו פועל גם נביא שקר בשם חנניה בן עזור, וכך הוא מתנבא: (ירמיהו כח ב-גד) "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל. בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית ה' אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל. וְאֶת יְכָנְיָה בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת כָּל גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם ה' כִּי אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל".

אילו חייתם ביהודה בתקופה ההיא: הייתם מאמינים לנבואת הזעם של ירמיהו, או להבטחת הניצחון על בבל וחזרה מהגלות (בשם ה'!) מאת חנניה? יתכן והייתם "נדבקים" באופטימיות שחנניה בן עזור הפיץ. אז גם כשהיו נביאי אמת, לא היה קל להבחין בהם.

ספר הילדים בשם "הכבשה שבאה לארוחת ערב" (שאהבתי להקריא לילדים שלי) מסתיים בכך שהזאב הופך להיות צמחוני ומזמין את הכבשה לגור עמו בבית. יתכן והרעיון מבוסס על הפסוק בישעיהו (יא ו): "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם." האמרה ידועה נחשבת לחלק מחזון השלום העולמי של הנביא. אך עדיין נשאלה השאלה: האם מדובר במציאות ממשית, או רק במשל? מתברר שנחלקו על כך חכמי ישראל, ובין השאר הרמב"ם והרמב"ן.

הרמב"ם נאמן לשיטתו שהעולם איננו משתנה, וגם באחרית הימים לא יהיה שינוי בסדרי הטבע. וכך דבריו המפורסמים (הלכות מלכים ומלחמות יב א): "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג וזה שנאמר בישעיה וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, משל וחידה ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם המשולים כזאב ונמר…". דברי ישעיהו מתפרשים כמשל לשלום עתידי בין ישראל לאומות.

הרמב"ן לעומתו סבר שאכן יהיה בעתיד שינוי בטבע עולם החי. הוא מפרש את הפסוק (ויקרא כו ו): "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם." לפי ההקשר בטקסט, מדובר בהבטחה אלוהית ולא במשל. הרבמ"ן כותב: "כי לא היה הטרף בחיות הרעות רק מפני חטאו של אדם". כלומר, התכונה של החיות להזיק קשורה בחטאו של אדם! ולכן באחרית הימים, כשחטא האדם יתוקן – "כי תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצות כאשר היה העולם מתחילתו קודם חטאו של אדם הראשון, אין חיה ורמש ממית אדם". לפי הרמב"ן, הטבע יכול להשתנות בעקבות השינוי המוסרי באנושות!

ועד אז… נסיים בבדיחה. פורסם בעיתון שבגן החיות של העיר הצליחו ליישם את החזון, כך שזאב וכבש גרים ביחד בכלוב. המבקרים שאלו את השומר בגן איך הם מצליחים במשימה. ענה השומר: "כל בוקר מביאים כבש חדש".

אנו רגילים לחשוב שהמטרה של יציאת מצרים הייתה מתן תורה בסיני. אך האם היהודים ציפו לקבל את התורה? חשוב לזכור שהברית בין ה' לבין אבות האומה (אברהם, יצחק ויעקב) הייתה על ארץ ישראל. לכן כשמשה ואהרון בישרו לעם על הכוונה להוציאם ממצרים – בני ישראל ראו בכך את מימוש ההבטחה האלוהית לסוף הגלות וכיבוש הארץ. אך מה עם התורה? מתן התורה לא מוזכר בברית עם האבות, וסביר שלא היה במודעות האומה הזמן גלות מצרים.

ועכשיו אנו מגיעים לדרמה. בני ישראל חונים למרגלות הר סיני. ואז משה מתבשר מאת ה' ע"י יעוד חדש לעם שלא דובר בו קודם: "…וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ..." (שמות יט ה-ו). משה מתבקש להעביר את הבשורה לעם, שעונה לו: "…כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה …". (שמות יט ח). הגיוני לפרש את תשובת העם כספקנות: זקני העם לא מכירים את ה"כיוון" החדש, ולכן הם מבקשים לדעת בוודאות שהוא מאת ה'! רש"י מפרש (שמות יט ט) שמשה אומר לה' בשם העם: "רצוננו לראות את מלכנו". להרחבה, מוזמנים לצפות בשיעור המרתק "מתן תורה בכלל לא היה בתכנון של יציאת מצרים" של הרב אורי שרקי.

מה קורה כאן? לכאורה, ההכרח בהתגלות הישרה של ה' נוצר מהצורך להוכיח לעם שמשימת "ממלכת הכוהנים וגוי קדוש" אכן מפי העליון היא, ולא רק מדברי משה. את ההמשך אנו מכירים: ה' מתגלה בהר סיני, כל העם צופה בהתגלות ושומע את עשרת הדברות, והתורה ניתנת לנו כעם. (כמובן, ה"חומש" כפי שהוא לפנינו היום לא ניתן במעמד הר סיני).

אז האם מבחינתנו התורה התגלתה בעולם טרם זמנה, ולא לפי התכנון ה"מקורי"? בכיוון הזה הולך רש"י בפירושו לתלמוד: "ראויה הייתה תורה להינתן לסוף אלף דור, וכשראה [ה'] שאין העולם מתקיים בלא תורה, עמד וטרדן ונתנה לסוף כ"ו דורות מאדם הראשון עד משה רבינו". הפסוק "זָכַר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר" (תהילים קה ח) מתפרש כאילו התורה אמורה להינתן לאחר אלף דורות. בפועל, היא ניתנה לנו אחרי כ"ו (26) דורות מאדם הראשון עד משה – כי האנושות הייתה צמאה לתורה קודם. "…צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם" (תהילים סג ב).

לכאורה, השאלה קצת "ליצנית": וכי מברכים על המזון בצום? אך כדרכם של היהודים, כמעט לכל סוגיה יש פן רציני. מה אמור לעשות אדם שאסור לא לצום (למשל, מסיבה רפואית) – האם הוא אמור לברך על הסעודה בכיפור, ובאיזה נוסח?

אז מסתבר שמברכים. וכך מופיע ב"פניני הלכה" (לפי דעת רוב הפסוקים): "האוכל לחם כשיעור 'זית', צריך לומר בברכת המזון 'יעלה ויבוא' ולהזכיר את יום הכיפורים". אז לא רק מברכים, אלא גם מוסיפים בברכה "יעלה ויבוא" כמו בשאר המועדים. העניין הוא שבטקסטים המודפסים של ברכת המזון הנוסח של "יעלה ויבוא" לכיפור אינו מופיע (כי אינו נפוץ שאומרים אותו). לכן יש להעתיק אותו מתפילת העמידה, כגון: "בְּיום (בשבת: הַשַּׁבָּת הַזֶּה. וּבְיום) הַכִּפּוּרִים הַזֶּה. בְּיום סְלִיחַת הֶעָון הַזֶּה. בְּיום מִקְרָא קדֶשׁ הַזֶּה".

אמרו חז"ל (תלמוד בבלי, שבת קיח ב): "הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף". מפתיע. מה הבעיה לקרוא את ההלל – שאמנם לפי ההלכה נועד למועדים וראשי חודשים – גם בשאר הימים? למה זה חמור? יש הסברים שרואים בכך זלזול במועדים או בנסים שנעשו בזמנים המיוחדים. אך אולי מסתתר כאן רעיון עמוק יותר: אסור להתעלם מקיום הרע.

מי שמאמין באל אחד, מגיע למסקנה שגם מקורו של הרע בעולמנו הוא אלוהי, בדיוק כמו זה של הטוב. אך יש לאנושות צו מוסרי: אנו מצווים להילחם ברע ולא לקבל אותו. מי שאומר ש"הכל מאת ה'" ולכן העולם יפה – עלול לפספס את הצורך בתיקון העולם. במובן הזה, לקרוא הלל בכל יום זה דבר חמור, כי המשמעות היא קבלת העולם – עם הרע שבו – כפי שהוא, ומכאן הבריחה מהעיסוק בתיקון הנדרש. זה מסביר את הביטוי החריף של חז"ל ביחס לנושא.