לפי המסורת, התורה היא נצחית. אך מתן התורה הוא גם אירוע היסטורי. התורה ניתנה בזמן מסוים לדור של יוצאי מצרים. אנו ודאי לא יכולים לקרוא ולהבין את התורה בצורה זהה לדור ההוא. אז האם נכון גם לפרש את הטקסט של התורה בהקשר ההיסטורי בו הם נאמרו? או שאין לדברי התורה תלות בזמן? זה נושא מרתק בפני עצמו, אך אני מרשה לעצמי רק להביא שיר "מַעֲשֵׂה הָרַב וּבַעַל־הָעֲגָלָה" של שמשון מלצר שעוסק בסוגיה באופן קצת היתולי. קודם כל מציע לכם לקראו את השיר הנפלא, הטקסט כאן. אך לאלה שמחפשים קיצורי דרך, להלן הסיכום שנעשה באמצעות הבינה המלאכותית של Claude (עם קצת עריכה):

השיר מספר על עגלון שנשכר להוביל חבית יין. העגלון התכונן היטב לנסיעה – בדק את הסוסים, תיקן את העגלה ויצא לדרך. באמצע הנסיעה עם החבית, החל גשם עז לרדת. העגלון החליט להסתובב ולחזור, אך תוך כדי התנועה הזאת העגלה התהפכה, החבית נשברה וכל היין נשפך.

המוזג (בעל החבית) תבע את העגלון לדין תורה על הנזק. הרב פסק שהעגלון אכן חייב לשלם פיצויים. העגלון בהתחלה קיבל את הפסיקה, אך החל לחקור את מקורות ההלכה אצל הרב: הרב פסק על פי השך – הש”ך לקח מהרמב"ם – הרמב"ם מהגמרא – הגמרא מהתורה – התורה ניתנה מהשמיים.

כאן העגלון שאל: "מתי ניתנה התורה?". כשנענה שב-6 בחודש סיון (קיץ), הוא פיתח טיעון מקורי: בקיץ, כשהמזג נאה והדרכים טובות, יש הגיון לפסוק שהוא חייב. אבל אילו התורה ניתנה בסתיו, בזמן גשמים, ודאי שהדין היה אחר! לכן, למרות כל שרשרת הסמכויות ההלכתית, הוא מחליט שלא לשלם "אפילו פרוטה אחת שבורה".

האם לדעתכם הטיעון של העגלון תקף? כתבו לנו.

האם יתכן שמשפט מנוסח התפילה הקבוע משנה את משמעותו במהלך הדורות? אנו אומרים בתפילה בברכת העבודה: "תֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים". הפירוש המקובל, כפי שמופיע באתר הספרייה הלאומית: אנחנו בעצמנו נראה את הגאולה בשוב ה' לציון כמו שנתנבא ישעיהו (נב, ח) "קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן".

אז היהודים התפללו דורות רבים על כך שהגאולה של שיבת ציון תקרה בזמנם. אבל אנו שזכינו לראות במו עינינו את הקמת המדינה היהודית ושיבת יהודים לארץ ישראל, על מה נבקש? כמובן, אפשר לומר שהגאולה אינה שלמה: יש מלחמות ופיגועים, בית מקדש לא הוקם. אך נראה שהגיוני לפרש אחרת: בימנו, "תֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ" היא בקשה שה' ייתן לנו כוח להכיר בכך ששיבת ציון אכן מתרחשת, ולא לעצום עיניים ולחפש מה לא טוב. אני מביא את דבריו של הרב אורי שרקי משיעורו על התפילה:

על כן אנו גם מוסיפים "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", כי הקב"ה פועל נפלאות וישועות בכל יום ויום, ובמיוחד במהלך ההיסטוריה הישראלית, בין אם אנו רואים, אותם בין אם אנו לא רואים. אלא שאנחנו מתפללים שבשעה שהקב"ה שב לציון, שנהיה מאלה היודעים לראות את זה, ולא מאלה שלצערנו רבים הם, שאינם מצליחים לראות את יד ה' במהלך ההיסטוריה שלנו.

האם חכמי התלמוד רצו לחיות בזמן הגאולה? מוזמנים לקרוא כאן.

הפיוט "מראה כהן" שמופיע בתפילת יום כיפור בנוסח אשכנז מתאר את הכהן הגדול יוצא מקודש הקודשים:

אֱמֶת מַה נֶּהְדָּר הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל
בְּצֵאתוֹ מִבֵּית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים בְּשָׁלוֹם בְּלִי פֶגַע

כְּאֹהֶל הַנִּמְתַּח בְּדָרֵי מַעְלָה מַרְאֵה כֹהֵן
כִּבְרָקִים הַיּוֹצְאִים מִזִּיו הַחַיּוֹת מַרְאֵה כֹהֵן
כְּגֹדֶל גְּדִילִים בְּאַרְבַּע קְצָווֹת מַרְאֵה כֹהֵן
כִּדְמוּת הַקֶּשֶׁת בְּתוֹךְ הֶעָנָן מַרְאֵה כֹהֵן
…

יום הכיפורים היה כידוע היום היחידי בו הכהן הגדול היה נכנס לקודש הקודשים בבית המקדש לצורך עבודה. אז למה הפיוט (עוד פיוטים רבים) מפארים דווקא את יציאתו מן הקודש? גם המשנה (יומא ז ד) מדגישה את שמחת היציאה: "וְיוֹם טוֹב הָיָה עוֹשֶׂה לְאוֹהֲבָיו בְּשָׁעָה שֶׁיָּצָא בְּשָׁלוֹם מִן הַקֹּדֶשׁ." מדוע?

אכן היה חשש (וכך ניתן להבין מהפיוט) תתרחש תקלה והאיש לא ייצא בשלום. אך לטעמי יש כאן עניין עמוק יותר. כבר כתבנו עליו בהקשר של הציווי "ובחרת בחיים". העלייה אל הקודש היא תמיד לצורך הירידה אל העם בהמשך. ראש הכהונה לא רק מבצע פעולה פולחנית בקודש הקודשים. הוא השליח של עמו לעניין הכפרה. תפקידו לכפר על העם ולהתפלל לשלומו. לכן, דווקא היציאה המוצלחת שלו אל מול המוני העם המתאספים סביבו הופכת לאחד משיאי היום.

למה בעצם יש נוסח קבוע לתפילת העמידה? אולי הגיוני יותר שכל אדם יבחר את מילות התפילה בעצמו, בהתאם לאופיו ומצבו? אמנם התפילה היא תפילת ציבור, אך יש בה גם בקשות שניתן לראות בהן שוני בין האנשים, כגון פרנסה ובריאות. אך לפני שנותנים תשובה, יש קושיה מהכיוון ההפוך: למה בכלל מותר לנו להתפלל? ואכן אנו רואים בתנ"ך שתפילה אמנם מוזכרת אך היא נדירה ולא דבר שבשגרה. ובכלל, איך יש לנו חוצפה לשטוח בקשות מפני בורא העולם? הרי הוא ודאי מכיר את המציאות ואף מנהיג את העולם בצדק, אז איך נצדיק את פניה אליו לשנות משהו בעולמו לפי בקשתנו?

את הקושיה ניתן להסביר דרך המילים של התלמוד: (יבמות סד א): "הקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתם של צדיקים". זה לא שהאל צריך את תפילותינו בשביל לדעת מה לעשות, זה ודאי אבסורד. אלא העולם שלנו בנוי כך שאנו כבני אדם זקוקים לדרך התפילה על מנת לקיים עולם מוסרי וטוב. אך בכל זאת נדרשת זהירות מצד המתפלל, ולכן נהוג לומר נוסח קבוע. לפי המסורת, נוסח זה נכתב ע"י אנשי הכנסת הגדולה שביניהם היו אחרוני הנביאים. הנבואה היא זו שנותנת את התוקף לטקסט התפילה, ולכן נצמדים אליו במהלך הדורות.

כמובן, לא מדובר בטקסט שלא השתנה במהלך השנים. השינוי המפורסם הוא הוספת "ברכת המינים" לאחר חורבן בית שני, כנראה בהקשר של התמודדות עם הנצרות. יש גם הבדלי נוסח בין עדות ואפילו קהילות, אך סביר שכל הנוסחים התפתחו משורש משותף. ובכל זאת, מה עם הבקשות האישיות של המתפלל? מתברר שיש לזה פתרון: בין השאר, נהוג להתיר אמירת בקשות אישיות בברכת "שומע תפילה", לפני החתימה.

נהוג לומר שיש בנו גוף ונשמה. אבל אם כך, האם בכלל ניתן לדבר על אחדות האדם? אולי נכון יותר להביט עלינו כעל יצורים שבהם פועלים שני כוחות מנוגדים? אם נניח זאת, יהיה קשה לשפוט אדם על מעשיו, כי בעצם יש בו רק חלקים, כשכל חלק – גוף ונשמה – מטבעו "מושך" לכיוון אחר. על כל מנסה לענות "משל החיגר והסומא" שמובא בתלמוד (סנהדרין צא א).

משל למלך שהיה לו פרדס ושני שומרים: אחד חיגר (צולע) ושני סומא (עיוור). המלך חשב ששומריו לא מסוגלים לגנוב פירות. אמר החיגר לסומא: "תן לי לרכוב עליך, כך נגיע לפירות ונאכל אותם". וכך עשו: רכב החיגר על הסומא, ואכלו את הפירות. כשהגיע המלך לשאול היכן הפירות, החיגר טען שאין לו רגליים ללכת, והסומא – שאין לא עיניים לראות. לכאורה, לא ניתן להאשים אף אחד. מה עשה המלך בעל הפרדס? הרכיב את החיגר על הסומא, ודן אותם כאחד!

איך להבין את המשל? נשים לב לתחילת הדיון בתלמוד: "גוף ונשמה יכולים לפטור עצמן מן הדין. כיצד? גוף אומר: נשמה חטאת… ונשמה אומרת: גוף חטא…". במשל שלנו, הנשמה היא ה"חיגר" (הרי היא לא יכולה לזוז בעצמה), והגוף הוא ה"סומא" (שאינו רואה דברים שהנשמה רואה). אפשר ללמוד מהמשל איך כן אפשר לדון אותם: "אף הקדוש ברוך הוא מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד". אבל אם הקב"ה עושה זאת, כנראה שזה לא במקרה. הגוף והנשמה אינם כוחות נפרדים: הם משולבים זה בזו ופועלים יחדיו. תפיסה אחדותית זו מביאה למסקנה שניתן לייחס לאדם אחריות על מעשיו.

ואולי אפשר לחלק את האדם לשניים בדרך אחרת: כוחות הטוב מול כוחות הרע? גם על כך יש משל בתלמוד. תקראו כאן.

לאיזו שנה שייכים עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה בין ראש השנה ליום כיפור? מצד אחד, זה כבר אחרי ראש השנה, אז התחילה כבר שנה חדשה. מצד שני, עד יום כיפור אנו אמורים לעשות תשובה על מעשינו בשנה הקודמת, אז הזמן הזה שייך לשנה היוצאת. קשה להשתחרר מהתחושה התקופה הזאת היא סוג של מעבר משנה לשנה. אך האם ניתן לתת לכך הסבר מדויק יותר?

רעיון מעניין מצאתי בשיעוריו של הרב יואל בן נון. נתחיל מלוח השנה שלנו. לעיתים חושבים בטעות שהלוח שלנו הוא ירחי. למעשה מדובר בלוח שמשי-ירחי: אמנם קביעת ראשי החודשים נעשית לפי מחזור הירח, אך הלוח כולו בנוי כך שלאורך זמן המועדים נשארים במקומם לפי הלוח השמשי. השנה הירחית המלאה – 12 החודשים – היא בערך 355 יום. שנת השמש היא בערך 365 יום. הרב מסביר שאם מתחילים בראש השנה, שנת הירח מסתיימת אמנם בראש השנה הבאה. אך במועד הזה שנת השמש טרם הסתיימה! חסרים 10 ימים! הזמן החסר זה בדיוק עשרת ימי תשובה – הם משלימים את השנה הירחית לשמשית. עכשיו ברור יותר למה יש לנו תקופה של 10 ימים ששייכת גם לשנה היוצאת, וגם לזו הנכנסת.

אתם מוזמנים לשמוע את שיעור הווידאו של הרב יואל בן נון על הנושא. שם הוא לא רק מפרט את קו המחשבה, אלא גם מספר שהרעיון קיים כבר בכתביהם של גדולי העולם: המאירי, הגאון מווילנא ו"בעל הלבוש" הרב מרדכי יפה.

שו"ת ("שאלות ותשובות", בלעז: responsa) זה ספרים שמורכבים מתשובות הרבנים לשאלות שנשאלו בחייהם ע"י אנשים שונים. מסורת השו"ת מתחילה מתקופת הגאונים ונמשכת עד ימנו, כאשר השו"ת המודרני עבר בהצלחה לאמצעים טכנולוגיים (SMS, אתרים, ספרים דיגיטליים). רוב השאלות היו בענייני ההלכה השונים. מדובר בחומר עצום שיש לו ערך מעבר לענייני ההלכה: מתוך הדיון ניתן ללמוד הרבה על הדברים שהעסיקו יהודים בקהילות שונות במהלך הדורות.

בחזרה לעולם ההלכה: בעצם יש לנו שני סוגים של ספרים. קטגוריה אחת הן אלה שנכתבו כמדריכים כלליים לציבור, כגון "משנה תורה" לרמב"ם או "שולחן ערוך" של רבי יוסף קארו. מדובר בהוראות שאמורות להתאים לכל זמן ומצב. לעומתם, בספרות השו"ת מופיעה כל פעם מחדש התייחסות לשאלה קונקרטית של שואל ספציפי. הפסק ההלכתי בשו"ת מתייחס בראש ובראשונה לנסיבות של השאלה ולשואל. לעיתים אף ניתן למצוא סתירות אצל אותו המחבר בין הוראות הספרים הכלליים לבין המענה הספציפי שהוא נתן בשו"ת מסוים. מה עלינו להעדיף?

לכאורה, יכולנו לחשוב שצריך ללכת לפי הספר הכללי והמסודר. מול הגישה הזאת מתווכח הנצי"ב מוולוז"ין, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין שחי במאה ה 19 (תשובות משיב דבר חלק א כ״ד): "ואדרבה בשעה שמשיבים הלכה למעשה באים לעומק העניין יותר ממה שבא העניין בדרך לימוד וגם סייעתא דשמיא עדיף בשעת מעשה". מאחורי חשיבת הנצי"ב עומדת התפיסה שעולם ההלכה איננו קודקס חוקים מאובן אלא דבר המחובר לחיים עצמם. לפיכך, פוסק ההלכה מגיע למסקנה טובה יותר כאשר הוא עוסק בדבר "למעשה", מול מקרה ספציפי שמונח לפניו, ולא בתיאוריה. מסכימים? כתבו לנו.

ויקיפדיה מתארת את הרב משה שמואל גלזנר (1856-1924) כאחד "מהרבנים הציוניים המעטים בהונגריה". נזכיר לכם את הסיפור המוזר של יהדות הונגריה בחצי השני של המאה ה-19, כשהשלטונות שם הכירו רשמית בשתי "דתות יהודיות": האורתודוקסית והנאולוגית (רפורמית). יצא כך ששתי הקהילות הללו שגשגו והסתדרו לא רע עם הגויים. אז הציונות של הרצל – שהצליחה לכבוש לבבות של יהודים רבים כל כך – כמעט ולא תפסה אחיזה בהונגריה של אז.

איך הגלגל מסתובב… עם תום מלחמת העולם הראשונה, האימפריה האוסטרו-הונגרית – שהייתה בצד המפסיד – פורקה. הונגריה הפכה למדינה קטנה יחסית שאדמותיה הרבות הועברו למדינות אחרות, בעיקר לרומניה. במצב החדש, היהודים באזור הרגישו הרבה פחות נוח, מה שהפנה רבים מהם (לא כולם!) לתמוך בתנועה הציונית. הרב גלזנר הפך לאחד המנהיגים הבולטים של הציונות באזור. אך במבט עכשווי, גדלותו באה לידי ביטוי בדברים שכתב שבמאמרו "ציונות באור האמונה" (1920). ברקע הכתיבה היה הוויכוח מול החרדים האנטי-ציונים וגם מול הרפורמים, אך מפליא עד כמה הרב בכישרונו וחזונו הצליח לנסח ולבסס באופן למדני תורה ציונית רלוונטית גם לדורנו. עיקרי הטיעונים: ¹.

• טעות יסודית לראות ביהדות דת , בדומה לדתות ושיטות אמוניות נפוצות בעולם. מהות היהדות במשפט: "הננו עם בעל שאיפות לאומיות, לארץ משלנו וללשון משלנו."
• קיום המצוות קשור קשר הדוק להיסטוריה של העם ולקיומנו בארץ. תורתנו היא חוקה מדינית לאומית, וקיום אמתית של מצוות התורה אפשרי רק בארץ.
• בזמן הגלות, אידאל תלמוד התורה הוא זה שהחזיק אותנו כאומה, אך כאשר עוברים אנו לחיי עצמאות בארצנו – גם למקצועות החול ועיסוקים כגון חקלאות ומלאכה יהיה ערך יהודי אמתי.
• בהתאם לכך גם סדר העדיפויות החינוכי ישתנה, והדגש יהיה על השפה, התנ"ך ומקצועות אחרים, כאשר מיעוט התלמידים יגיעו לעיסוק התלמודי ה"קלאסי". אין לחשוש מכך, כי תקופת הגלות מסתיימת והעם חוזר למצב הבריא והטבעי של חיי עצמאות.
• גם אם אין כעת הבנה איך יתנהלו כל ענייני המדינה לפי התורה, אבסורדי לחשוב שהתורה לא תאפשר לנו לקיים מדינה. יקומו לנו מנהיגים גדולים שתפקידם יהיה למצוא פתרונות.
• התורה מלמדת אותנו – גם כיחידים וגם ככלל – לא לצמצם את החיים ולא לוותר על מה שאפשר להשיג. לכן אסור לנו לוותר על הזכויות שלנו לעצמאות, רק מתוך חשש שמא נהיה פחות אדוקים בדתנו. מה גם שההישגים הגדולים של הציונות ודאי מאת ה' הם.
• עם ישראל קודם לתורה. אחדות האומה היא עקרון יסודי, ולכן דרך ההתבדלות של המיעוט החרדי הייתה מוצדקת רק כששימשה תריס בפני התבוללות. להמשיך אותה זו טעות קשה, וגם לא תצליח מעשית להשפיע.
• העם הוא הריבון ורשאי להעמיד את המנהיגות כראות עיניו. תפקיד הרבנים הוא להדריך את העם ואת ההנהגה ללכת בדרכה המוסרית של התורה.

נאה דורש ונאה מקיים? בשנת 1923 הרב גלזנר עולה לארץ ומתיישב בירושלים. הוא נפטר כשנתיים לאחר עלייתו. מסכימים שדבריו אקטואליים גם היום, יותר מ 100 שנים מאז נכתבו? כתבו לנו.

1. _{הסיכום נכתב לפי תרגום המאמר (שנכתב במקור בגרמנית בכתב עברי) ע"י נפתלי בן מנחם המופיע בספרו של ד"ר יואב שורק "מפרשבורג לירושלים".} ↩︎

בגדול, הביטוי הזה שמופיע כבר בתלמוד (מכות י ב) מצביע על חופש הבחירה של האדם. יסוד האמונה שלנו שהאדם בוחר בחירה אמתית בין טוב לרע, אחרת איך אפשר לשפוט אותו על מעשיו? אך מה נעשה עם המצבים בהם לכאורה נראה שיש יד מכוונת (מעשה ה', מלאך או כוח אחר כלשהו) שדוחף מישהו בכיוון מסוים ומגביל בכך את הבחירה? אז הכלל שלנו אומר שחופש הבחירה נשמר גם כאן. איך? פשוט מוליכים את האדם בדרך שהוא חפץ בה. נותנים לו כוח ללכת במסלול שהוא בעצם בחר.

החכם התלמודי אומר שאפשר ללמוד את העיקרון גם מן התורה, גם מן הנביאים וגם מן הכתובים. אנו נביא את הדוגמא מן התורה, מפרשת בלעם. שרי מואב ומדיין מגיעים אל בלעם ומבקשים ממנו לבוא עמם לקלל את עם ישראל. בתחילה בלעם לא מוכן לצאת בלי שה' מרשה לו, וה' מורה לו לא ללכת. אך כמה פסוקים אחר כך ה' אומר לבלעם: "קוּם לֵךְ אִתָּם"! זה בדיוק מדגים את העיקרון: בלעם התאווה ללכת לקלל (בין השאר, בגלל השכר הגבוה שהוצע לו), ולכן ה' דוחף אותו לממש את הבחירה. כמובן, הסיפור מקבל תפנית בהמשך: בלעם בא לקלל, ונמצא מברך!

וכך מפרש את הסוגיה התלמודית שלנו מהרש"א, רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס: "שכל מחשבה ודיבור ומעשה האדם הנה הוא בורא לו מלאך לפי ענינו אם לטוב אם לרע". ואז, "כפי רצונו ודעתו של אדם מוליכין אותו אותן המלאכים הנבראים מאותו רצון ומחשבה אשר בו" . לפי פירוש מהרש"א, המלאכים המכוונים את הבן אנוש אינם באים מבחוץ. הם בעצם התוצר הישיר של רצונו ודיבורו! זה מסביר למה הם מוליכים את האדם אך ורק לכיוון בו רצה מלכתחילה להתקדם.

הפסוקים מתארים כיוון מסורי-ערכי של העולם, ולא מציאות פיזיקלית או סדר השתלשלות התהליכים. איך רש"י פירש את הפסוק הראשון בתורה? לפי הרמב"ם, איך בכלל ניתן לדעת שהעולם נברא?