הצרות של היהודים במגילת אסתר מתחילות בדיוק מהנקודה הזאת: מרדכי מסרב להשתחוות להמן כהוראת המלך אחשוורוש. מכאן בא כעסו של המן, שהוגה את ה"פתרון הסופי" בגרסה הפרסית. במבט ראשון אנו רואים במרדכי יהודי אמיץ וגאה, שלא הסכים להשפיל את עצמו מול המן הרשע. אך האם מרדכי נהג נכון? בהלכה יש עקרון של "דינא דמלכותא דינא": חייבים לציית לחוקי השליטים הגויים, אלא אם מדובר בציווי לעבור על מצוות התורה. אך בתורה אין איסור להשתחוות לאדם חשוב (התורה אפילו מספרת לנו שיעקב אבינו השתחווה לעשיו אחיו).

כמו בהרבה נושאים, המגילה לא מגלה לנו את הסיבה להתנהגות מרדכי. יש מדרש (אסתר רבה ו ב) שאכן הולך בכיוון של איסור דתי: המן "חקק עבודת כוכבים על לבו" – כלומר תלה על גופו חפץ של עבודת אלילים, ולכן מעשה ההשתחוויה הפך לאיסור. אבל המגילה לא מדברת על כך, ויש במדרשים גם הסברים אחרים, כגון יריבות אישית או אפילו פוליטית בין מרדכי להמן. פרופ' יונתן גרוסמן בשיעורו בנושא מעלה אפשרות מעניינת: יתכן ומרדכי לא נהג בהפגנתיות (כפי שאפשר היה לדמיין) אלא רק ניסה להתחמק מהמן על מנת שלא יצטרך לכרוע בפניו. אלא שהזהירות לא עזרה לו: ברגע שהדבר נודע להמן, "וימלא המן חמה" על מרדכי ועל עמו.

כמו תמיד, ריבוי ההסברים הסותרים רק מעצים את התעלומה שהמגילה משאירה לנו. אז כל אחת ואחד יחליט לעצמו: האם מרדכי נהג בחוכמה כיאה ליהודי, או אולי ביהירות שסיכנה את כל יהודי האימפריה הפרסית. לא קל חיות בגלות. האם זה היה מתוך בחירה? על כך בהמשך.

בתלמוד יש כמה סיפורים על ילתא, אשתו של רב נחמן ראש ישיבת נהרדעא שבבבל. ילתא הייתה ממשפחה מיוחסת, כנראה בתו של ראש הגולה. היא הייתה אישה עשירה ומפונקת, אך גם חכמה ולמדנית. מסופר במסכת חולין (קט ב) שהיא ביקשה מרב נחמן בעלה לטעום… טעם בשר בחלב. אך הייתה בפיה טענה מתוחכמת: על כל דבר שה' אסר עלינו – הוא גם התיר דבר דומה בטעמו. היא מביאה דוגמאות: החזיר נאסר – אך דג שיבוטא (שדומה לחזיר בטעם) הותר, הדם אסור באכילה – אך מותר לאכול כבד (שהוא מלא בדם).

אם כך, אמרה ילתא, גם בשר בחלב נאסר – אבל אני רוצה לטעום את הטעם הזה! מה עשה רב נחמן? הוא ביקש מהטבחים לצלות לאשתו… כחלים (עטינים) של פרה. העטינים ספוגים בחלב, אך הם לא נאסרו לאכילה (ראו כאן תשובה של רב שמתייחס להלכה שבימנו).

אז כנראה שהסיפור הסתיים בטוב. איך אתם מבינים אותו? אפשר לראות בילתא אישה מפונקת שרק "בודקת את הגבולות". אבל אם כך, היא הייתה יכולה לבקש ישר את מה שהיא רצתה, ללא הסברים למדניים. נראה שיש בדבריה של אשת רב נחמן רעיון עמוק יותר: אמנם יש דברים שאסורים לנו, אך במקרים רבים יש דרך למצוא במסגרת ההלכה פתרון לצורך או רצון. להרחבה על סיפורי ילתא בתלמוד: ראו מאמרו של עדי בלוט .

ב"מורה הנבוכים" של הרמב"ם שנכתב במאה ה 12 מופיע ניתוח מבריק ומסקרן של סוגי הרע בעולם. בחלק שלישי פרק י"ב, המחבר מתמודד מול ההשקפה (מוטעית, לדעתו) שיש בעולם יותר רע מטוב. בוויכוח מול תפיסת ריבוי הרע, הוא מחלק את מכלול הרוע בעולם לשלושה סוגים – ומגיע למסקנה מפתיעה, ש"נשמעת" כאילו נכתבה בעידן המודרני ולא לפני כאלף שנים.

הסוג הראשון הוא הרע שאדם סובל ממנו כי הוא חלק מהטבע: "מחמת שהוא בעל חומר". מדובר במחלות, מומים ופגיעות מאסונות טבע. אך הרמב"ם מציין שאלה לא נפוצים כל כך, ועל פי רוב האנשים בריאים בגופם (וודאי בימנו, כשאנו יודעים למנוע אסונות ולרפא מחלות טוב יותר). הסוג השני הוא הרעות שאנשים גורמים אחד לשני, כגון מלחמות, רצח וגניבה. גם כאן הרמב"ם מציין אלה דברים שאמנם קיימים בעולמנו אך אינם מרובים כל כך.

אז מה נשאר? הסוג השלישי: "הוא מה שיארע לאדם ממנו מפעולתו הוא עצמו, וזה הוא המצוי הרבה, והרעות האלה יותר מרעות המין השני בהרבה, ומרעות המין הזה צועקים כל בני אדם." כלומר, רוב הסבל האנושי נובע ממה שאדם גורם לעצמו! הרמב"ם מתאר את התהליך כך: "שהנפש מתרגלת לדברים שאינם הכרחיים, ונעשים לה נוהג, ותושג לה תכונת התשוקה למה שאינו הכרחי לא לקיום הפרט ולא לקיום המין, ותשוקה זו היא דבר שאין לו סוף." ההשתוקקות של האדם להנאות העולם בדברים שאינם נצרכים באמת היא הגורם העיקרי לסבל האנושי בעולם הזה. הדברים נראים כאילו נכתבו בתקופה שלנו. מסכימים?

התורה מספרת שה' גזר על משה שלא יכנס לארץ ישראל לאחר מעשה מי מריבה. אך יש קושי בגישה הזאת: לא ברור מה בדיוק היה חטאו של משה שעליו נענש. הפרשנים נתנו הסברים רבים לחטאו של משה (למשל, רש"י סבר שמשה היה צריך לדבר אל הסלע במקום להכות בו). על ריבוי ההסברים הללו כתב שמואל דוד לוצטו (שד"ל): "משה רבנו חטא חטא אחד, והמפרשים העמיסו עליו שלשה עשר חטאים ויותר, כי כל אחד מהם בדה מלבו עוון חדש". אז יתכן וצריך לחפש פתרון לחידה ממקום אחר?

הרב אורי שרקי במאמרו קושר ישירות את אי כניסתו לארץ של משה להתנהגותו במעשה חטא המרגלים. אך צריך לבלוש בטקסט. אמנם בספר "במדבר" בו מתואר הסיפור לראשונה לא מופיעה שום תגובה של משה לטענות המרגלים (שחזרו מהשליחות) שלא ניתן לכבוש את הארץ. אך בספר "דברים" משה מספר איך הגיב: (דברים א כט-ל): "וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם. ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם." כמה פסוקים אחרי זה (דברים א לז) משה אומר שבגלל המעשה הזה ה' מנע ממנו את הכניסה לארץ.

אבל מה רע בעצם בתגובתו של משה למרגלים? לכאורה, משה הפגין אמונה עמוקה ובטחון ביכולתו של ה' להביא לניצחון במלחמה נגד יושבי הארץ. אבל בשלב כיבוש הארץ הדרישות מהמנהיגות משתנות: הכרחי שהמנהיג יגייס את העם למלחמה הפיזית באויבים, ולא יבנה על ה' שיילחם עבורם. משה לא הלך בכיוון הזה. לפיכך לא מדובר כאן בחטא כפשוטו, אלא באי ההתאמה לתפקיד של "כובש הארץ". כולנו יודעים שאין זו הדרך לקחת אדם מוכשר ורב הישגים ולמנות אותו למשרה אליה הוא לא יכול להתאים בגלל אישיותו. לכן היה הכרח להעביר את ההובלה ליהושע בן נון. להעמקה בסוגיה, מוזמנים לקרוא מאמר מהאתר של ד"ר אלכסנדר קליין.

הביטוי "יפתח בדורו כשמואל בדורו" מופיע בתלמוד הבבלי (ראש השנה, כה ב) ופירושו שחייבים לציית למי שמתמנה להיות מנהיג, גם אם מידותיו קטנות ביחס למנהיגים אחרים. וכך אומר התלמוד: "יפתח בדורו כשמואל בדורו, ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים". אך למה שמואל ויפתח דווקא? מי זה יפתח שמשווים אותו לשמואל, מגדולי הנביאים שקמו לישראל?

ספר שופטים (תחילת פרק יא) מתאר את יפתח הגלעדי כחסר תכונות נעלות כגון יחוס, חוכמה וקדושה. הוא מוצג כמעין מנהיג כנופיה: אמנם הוא "גיבור חייל", אך "וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל-יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים". איך עלה לגדולה? המצב הביטחוני היה גרוע: העם פחד מהמלחמה מול מלך עמון. לכן זקני העם מבקשים מיפתח לעמוד בראש, על מנת שינצח את האויב. יפתח מסכים לקחת את ההובלה. בתור מנהיג, הוא לא רק עוסק במלחמה, אלא גם כותב אגרות למלך עמון בהן מתאר את המהלכים ההיסטוריים שקדמו לסכסוך הנוכחי. יפתח מתפקד כמדינאי לכל דבר!

יפתח הגלעדי ודאי לא היה מנהיג מושלם, ולחז"ל יש ביקורת רבה על מעשיו. ואף על פי כן, "יפתח בדורו כשמואל בדורו". מעבר לחובת הציות למנהיג, אולי יש לכך סיבה נוספת. התלמוד בהמשך מצטט פסוק מספר קהלת (ז י): "אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל זֶה.". לעיתים מספרים לנו ש"פעם היה טוב", ושהמנהיגות של פעם הייתה אמיצה, בעוד שהיום הכל קטן ומושחת. חכמת קהלת רומזת לנו לבחון טענות מסוג זה בצורה ביקורתית: יתכן ומדובר פשוט בהאדרת העבר. למנהיגים של פעם ודאי היו מגרעות, וחסרה לנו פרספקטיבה היסטורית על מנת לשפוט את ההווה נכון. מההיבט הזה, חשוב לכבד מנהיגים ולא לזלזל בהם.

לפחות לפי הסיפור (לאו דווקא היסטורי) שמסופר בתלמוד הבבלי (סנהדרין קז ב), לחכמי ישראל הייתה הזדמנות להחזיר את ישו הנוצרי לחיק היהדות. אך הדבר לא הסתייע. מדוע? התלמוד אומר: "לעולם תהא [יד] שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיים, ולא כרבי יהושע בן פרחיה שדחפו לישו בשתי ידיים". צריך לנסות גם לקרב (ואולי בעיקר לקרב, כי יד ימין יותר חזקה משמאל בדרך כלל!), ולא רק לדחות.

מעשה שהיה כך היה. ישו ורבי יְהוֹשֻעַ בֶּן פְּרַחְיָיה (שהיה רבו) נאלצו לברוח מגזירות ינאי המלך, והגיעו לאלכסנדריה שבמצרים. שם ישו אמר משפט לא יפה על אישה שהייתה במקום, ורבי יהושע החליט להעניש ולהחרים את ישו תלמידו. ישו ביקש פעמים רבות סליחה מהרב, אך הוא לא הסכים לקבלו בחזרה. לבסוף היה מקרה בו ישו פנה לרבי יהושע בזמן התפילה: רבי יהושע כבר היה מוכן לסלוח ואף סימן בידיו להמתין לסוף תפילתו – אך ישו לא הבין נכון את הסימן, וחשב בטעות שרבו שוב דוחה אותו.

אחר כך ישו יצא ל"תרבות רעה", וכבר לא ניתן היה לאחות את הקרע בינו לבין היהדות הרבנית. אילו רבי יהושע בן פרחיה היה פחות קפדן, והיה מושיט יד יותר מוקדם – הסוף היה יכול להיות טוב יותר, ואולי מהלך ההיסטוריה היה משתנה. מי יודע.

לכאורה, אין בכלל מקום לשאלה. אנו מורגלים לחשוב שהמצוות התורה חלות על יהודי ללא קשר למיקומו, פרט למצוות ספציפיות (כגון שמיטה) שנהוגות רק בארץ ישראל. אך מתברר שהשאלה אכן עמדה ברצינות גמורה בפני החכמים. להלן הפירוש שנכתב במדרש (ספרי עקב פסקה מג):

אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצויינים במצות; שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו, וחזרה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך, וכשתחזרי לא יהיו עליך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, היו מצויינים במצות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים, שירמיהו [הנביא] אמר (ירמיה לא) "הציבי לך ציונים" – אלו המצות שישראל מצויינים בהם.

לפי פירוש המדרש, הקיום האמתי של עמנו הוא רק בארץ! המצוות בחו"ל הם רק "ציונים", מעין תזכורת על מנת שלא נשכח אותן חלילה עד שנחזור לארץ. גם רש"י בפירושו לתורה כותב (על בסיס המדרש שהבאנו): "אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצוות: הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו." אז תפילין ומזוזה בחו"ל: כן, כדי שנמשיך את המסורת בגלות, עד שנזכה לחזור לארץ, שם לחיים שלנו בכלל ולקיום המצוות בפרט יש ערך אמתי.

המחשבה הדתית המקובלת בנושא השכר והעונש היא שכל אדם הולך לעמוד למשפט על מעשיו בעולם הזה: בהתאם לתוצאה, הצדיקים יזכו להתענג בגן עדן, בעוד שהרשעים נידונים לייסורי גיהנום. יש בהחלט לא מעט מקורות לתיאורים הללו. אך ברצוני להביא (על בסיס דברי התלמוד) גם תפיסה אחרת, שבעיניי עמוקה יותר: השכר והעונש אינם החלטה שיפוטית של בית דין "חיצוני", אלא הם תוצאה ישירה של התנהלות האדם. נבחן את הדברים.

בתלמוד (עבודה זרה, ג ב) מופיעה אמירה של רבי שמעון בן לקיש: "אין גיהנום לעתיד לבא, אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה ומקדיר: רשעים נידונין בה וצדיקים מתרפאין בה". במקום לדמיין את שבעת מדורי הגיהנום, תדמיינו את השמש מכוסה במעין "נרתיק". המשמעות הרוחנית: האור (שבא מהשמש) מכוסה, ולכן העולם לכאורה לא מתנהל לפי דרכי המוסר והיושר. הדבר מאפשר לרשעים ליהנות מפירות רשעותם, וגורם סבל רב לצדיקים.

אז מה קורה "לעתיד לבוא"? הקב"ה מוציא את הכיסוי, ואז האמת המוסרית יוצאת לאור בעוצמה אדירה. עונשם של הרשעים בכך שיבינו ברגע זה שהם חיו את חייהם באופן לא ראוי. לעומתם, הצדיקים "מתרפאים": הרי ה"חולי" שלהם היה בכך שראו עולם שלא מתנהל לפי הצדק. ברגע שהכיסוי נעלם, הצדיקים זוכים לאישור שחייהם היו הנכונים. לפיכך, לא יוצא "פסק דין" של שכר ועונש לפי בחינת המעשים, אלא שטבעו של אדם בחייו – צדיק או רשע – מוביל לתוצאה של "מתרפאים" או "נידונים".

בזמן ירמיהו הנביא היו יהודים שהאמינו שבית המקדש הוא מעין "ביטוח": הרי ה' לא ייתן לבית מקדשו להיהרס! אבל ירמיהו עומד בשערי בית המקדש ואומר לעם: (ירמיהו ז ד): "אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה". היכל ה' כשלעצמו לא מספק הגנה, והוא הולך להיחרב אלא אם תעשו תפנית מוסרית: (ירמיהו ז ה): "כִּ֤י אִם־הֵיטֵיב֙ תֵּיטִ֔יבוּ אֶת־דַּרְכֵיכֶ֖ם וְאֶת־מַעַלְלֵיכֶ֑ם אִם־עָשׂ֤וֹ תַֽעֲשׂוּ֙ מִשְׁפָּ֔ט בֵּ֥ין אִ֖ישׁ וּבֵ֥ין רֵעֵֽהוּ׃"

מדוע אין לסמוך על המקדש? כבר בציווי בניית המשכן בתורה נאמר: (שמות כה ח): "וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם". על הפסוק הזה אומר רבי חיים בן עטר ("אור החיים"): "ושכנתי בתוכם" ולא אמר בתוכו, שהמקום אשר יקדישו לשכנו יהיה בתוך בני ישראל". ללא נכוחות השכינה בתוך בני ישראל, השכינה לא שורה גם במקדש – שהופך לאוסף של עצים ואבנים.

בתלמוד הבבלי (סנהדרין צו ב) מופיעה אגדה על נבוזרדאן מנהיג הצבא הבבלי שכבש את ירושלים והחריב את המקדש. כשהמצביא הגיע לשרוף את היכל ה', הוא שמע בת קול: "עַם הרוּג הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת". בזמן שהכובשים הגיעו, השכינה כבר לא שרתה בבית המקדש, ונותר להם להרוס רק את החומר ממנו המקדש היה בנוי. לכן אל לו להתגאות במעשיו יותר מדי.

אבל האם הקדושה נעלמה לגמרי מאז שהמקדש נחרב? זו מחלוקת שהחלה עוד בתקופת התלמוד, והאיסור להיכנס לחלקים מהר הבית בימנו נסמך על הדעה שקדושת המקום נמשכת גם בזמן הזה.

לפני ברית המילה, ה' פונה אל אברהם אבינו ומודיע (בראשית יז ה) לו על שינוי שמו מאברם לאברהם. חז"ל בתלמוד (ברכות יג א) מתוך ניתוח הפסוק הזה גוזרים איסור לקרוא לאברהם בשמו הקודם: "תני  [אמר] בר קפרא: כל הקורא לאברהם אברם עובר ב[מצוות] עשה שנאמר והיה שמך אברהם, רבי אליעזר אומר: עובר ב[מצוות] לאו שנאמר (בראשית יז, ה) ולא יקרא עוד את שמך אברם". היו רבנים שאף קבעו את האיסור כהלכה למעשה! מה הסיבה הפנימית לאיסור?

אברהם אבינו ושרה אשתו עברו שינוי זהות – מזהות פרטית-משפחתית-שבטית לזהות אוניברסלית. כדברי התלמוד (ברכות יג א): "אברם הוא אברהם: בתחילה נעשה אב לארם ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו. שרי היא שרה: בתחילה נעשית שרי לאומתה ולבסוף נעשית שרה לכל העולם כולו". מי שמשתמש בשמו הקודם של אברהם, מתייחס אליו כאל מי ששייך לזהות הקודמת ה"לא רלוונטית". חז"ל אף תוהים מדוע אין איסור דומה לקרוא לשרה בשמה הקודם. התירוץ כאן הוא טכני בעיקרו: שינוי שמה מופיע בפסוק (בבראשית יז טו): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ". בגלל שה' פונה ישירות אל אברהם, רק לאברהם אסור לקרוא לאשתו בשמה הקודם.

ומה עם יעקב אבינו? המלאך אומר ליעקב (בראשית לב כט) "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל." – לכאורה, השם מוחלף. אבל חז"ל בתלמוד שמים לב שה' עצמו משתמש בהמשך בשם "יעקב"! ההסבר לכך הוא שאצל יעקב אין צורך בהחלפת הזהות. זהות "ישראל" מתווספת לזהות "יעקב" – ולא מבטלת אותה, ולכן שני השמות מותרים (יש לו עוד שם: "ישורון"). ניתן אכן לומר שליעקב יש זהות מורכבת. אבל זה מה שאפשר לו בסופו של דבר להקים את האומה.