בתנ"ך יש תיאורים רבים של הקרבת הקרבנות לה' במקומות שונים. אך בספר דברים נאמר במפורש: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכׇל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה. כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ." (דברים יב יג-יד). אך איפה המקום בו ה' בוחר? הפסוקים הללו נאמרו ע"י משה רבינו לפני הכניסה לארץ, ואז המקום בעצם לא היה ידוע! רק מאות שנים מאוחר יותר התברר שמדובר בהר הבית בירושלים, שם נבנה בית המקדש.

אז מותר או אסור להקריב מחוץ למקדש? חז"ל במשנה (זבחים יד) קובעים שהיו תקופות שונות: בחלקן היה מותר להקריב בבמות, בחלקן היה פולחן מרכזי כגון משכן שילה. אבל "באו לירושלים, נאסרו הבמות, ולא היה להם עוד היתר, והיא הייתה נחלה." – מאז הקמת בית המקדש הבמות נאסרו לנצח. ומה קרה בפועל?

התנ"ך מספר על מלכים רבים שבתקופתם המשיכו להקריב בבמות מחוץ למקדש: מדובר שם בקרבנות לה' ולא לעבודה זרה. לאחר מות שלמה הממלכה התפצלה בין ישראל ליהודה, ומנהיגי ממלכת ישראל מנעו מהתושבים עליה לירושלים מסיבות פוליטיות, מה שקיבע את הקרבת הקרבנות בבמות.

אך גם בממלכת יהודה פולחן הבמות נמשך, וכנראה שלעם היה נוח יותר להגיע לבמות מאשר לעלות לירושלים למקדש. על חזקיהו המלך הצדיק נאמר ש"הוּא הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה…" (מלכים ב יח ד) – הסרת הבמות באה יחד עם המלחמה בעבודת האלילים. אך אפשר ללמוד על האווירה הציבורית בתקופתו מנאום רַבשָׁקֵה המפורסם. בניסיון לשכנע את העם להיכנע לצבא אשור, רַבשָׁקֵה אומר: "וְכִי תֹאמְרוּן אֵלַי אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ בָּטָחְנוּ הֲלוֹא הוּא אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ אֶת בָּמֹתָיו וְאֶת מִזְבְּחֹתָיו…" (מלכים ב יח כב). רבשקה טוען שאין ליהודים לבטוח בהצלה מאת ה', הרי חזקיהו המלך שלכם הרס במו ידיו את במותיו! הריסת הבמות מתוארת כמעשה אנטי-דתי, ואם זה נאמר – סביר שהיה חלק בעם שחשב ככה.

ומה עם "מבחן האמונה" של אליהו הנביא? על מנת לנצח את נביאי הבעל, אליהו מקריב פר לה' בהר הכרמל. אך רגע, זה קרה אמנם בממלכת שומרון, אך בזמן שבית המקדש עמד על מקומות בירושלים! אז יוצא שאליהו עבר על כללים. התירוץ של חז"ל הוא שכאן מדובר ב"הוראת שעה" של נביא. לנביא אין סמכות לעקור איסור מן התורה באופן קבוע, אך מותר לעבור על איסור למען מטרה מסוימת. כאן הייתה חשיבות עצומה לניצחון על עבודה זרה שלא רק ייעשה אלא גם ייראה על ידי המוני העם, ולכן הייתה הצדקה למעשה. אז כך או אחרת, אנו מבינים שגם במהלך קיום המקדש הקרבנות הוקרבו גם מחוצה לו.

ספר שמואל ב' (פרק ז') מספר לנו על דרמה של ממש. דוד המלך רוצה לבנות את בית המקדש, ונתן הנביא בתחילה מעודד אותו לעשות כן. אך ה' בא אל נתן בחזיון לילה, ומורה לנביא לאסור על דוד את בניית המקדש. מדוע בעצם? מקובל לענות שדוד היה איש מלחמות (לפי המסורת, נלחם בח"י מלחמות) ולכן נפסל, בעוד שממלכת שלמה בנו זכתה בשלום ויציבות – ולכן שלמה המלך – כאיש של שלום – התאים יותר לתפקיד בונה המקדש מאשר דוד.

אנו לומדים על הקשר בין שלום למקדש מסיפור מקביל בספר דברי הימים, שם נאמר: "… לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי." אך ספר שמואל לא מזכיר במילה את עניין המלחמות ושפיכול הדמים. בואו נקרא מה המסר של ה' לדוד דרך נתן: "כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ. הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם". המסר העיקרי אל דוד הוא חיובי: בניגוד לקודמו לשאול המלך שלא העביר את המלכות לצאצאיו, דוד מתבשר שיזכה להקים שושלת מלוכה, "בית דוד" הנצחי.

ניתן לפרש שלא במקרה כינון בית המלוכה מתחבר עם האיסור לדוד לבנות את הבית ה'. דווקא בגלל חשיבות השושלת שמתחילה בדוד, ראוי ביותר שבנו של מייסד השושלת הוא זה שיקים את פרויקט המקדש בפועל. אנו יודעים שדוד התאווה לבנות ואף עשה הכנה מעשית לכך, ונעצר רק בדבר ה'. העברת ביצוע הפרויקט לבנו מחזקת אצל העם – ובעולם כולו – את ההבנה שבית דוד ראוי ורצוי בעיני ה'. אין בכך סתירה לצורך בשלום, אלא הדגשת חשיבות ההמשכיות.

חז"ל אמרו שהבית הראשון נחרב בגלל שלושת העבירות החמורות – שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. ואילו בבית המקדש השני לא היו עבירות כאלה – אך הוא נחרב בגלל שנאת חינם: היהודים היו לכאורה צדיקים יותר, אך רבו אחד עם השני. ואכן תקופת בית שני הייתה רוויה במחלוקות ובמלחמות בין קבוצות וכתות שונות בתוך העם. 

אך שמעתי בשיעור של הרב דן בארי גם פירוש פוליטי ל"שנאת חינם": מלחמת אחים ממש שהובילה להשתלטות של האימפריה הרומית על יהודה. במה מדובר? שני הבנים של שלומציון המלכה – אריסטובולוס השני והורקנוס השני – נלחמו על המלוכה. כל אחד מהם ביקש את התמיכה של פומפיוס, המצביא הרומי שכבר הספיק לבצע כיבושים רבים באזור. פומפיוס הסכים להתערב, אך התוצאה הייתה הרסנית. פומפיוס כבש את ירושלים. אריסטובולוס הוגלה, ובהמשך מרד ונהרג. הורקנוס אמנם מונה לשליט-מנהיג מקומי, אך יהודה ירדה ממעמדה הרם. 

כך נגמרה תקופת החשמונאים בה ליהודה הייתה מידה משמעותית של אוטונומיה. החל השלטון הרומי – שהוביל לחורבן בית המקדש כ-130 שנים מאוחר יותר. האם למלחמת אחים הייתה השפעה קריטית? קשה לקבוע. יתכן והרומאים היו כובשים את יהודה בכל מקרה. אך יתכן גם שאילו העם היה מאוחד, התוצאה הייתה טובה יותר. כמובן שהסיפור לא מסתיים כאן, שנאת החינם המשיכה, לצערנו.

איך היהודים הגיעו לרעיון של בניית בית המקדש? אם חשבתם שיש על כך ציווי בתורה, אז מתברר שהתורה מצווה אותנו בפרטי הפרטים על… בניית המשכן! מדובר במבנה מתפרק שמתאים מאוד לנדודים במדבר, אין בו קירות אבן והוא לא דומה לבניין. ספר דברים אמנם מדבר על הצורך בריכוז הפולחן במקום קבוע בעתיד: "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה."(דברים יב ה). אך אין שם רמז לשינוי האדריכלי שצריך לערוך במשכן.

אך היה גם שלב ביניים: משכן שילֹה. ספר יהושע (תחיל פרק יח) מגלה שלאחר כיבוש רוב הארץ בידי השבטים, יהושע וזקני ישראל מחליטים לבנות משכן קבוע בשילה, ולשים בתוכו את ארון הברית. בתנ"ך לא מופיע תיאור מדויק של המבנה. אך התלמוד (זבחים קיח א) מביא לנו מסורת שמשכן שילה היה "אוהל", כלומר היו לו קירות אבן אך גג בצורה של יריעה. משהו באמצע בין המשכן הזמני של המדבר לבין המקדש הבנוי.

אז איך נבנה המקדש? לפי התנ"ך, היוזמה הראשונית באה מאת דוד המלך: לאחר שהוא כבש את ירושלים, התבסס בה והביא אליה את ארון הברית, דוד פונה אל נתן הנביא: "רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה" (שמואל ב ז ג). אך נתן מקבל חזון מאת ה': עליו למסור לדוד שאינו רשאי לבנות את בית המקדש, אך יהיה לדוד בן ש"הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי…" (שמואל ב ז יג). ה' דוחה את הפרויקט בדור אחד. (הסבר :דוד לא התאים כי אמנם היה צדיק גדול, אך גם איש מלחמות). ואכן, בהמשך שלמה בן דוד יורש את השלטון, מביא את הממלכה לתקופה ארוכה של שלום ובונה את בית המקדש הראשון. דוד אמנם לא זוכה לממש את הרעיון, אך הוא עושה הכנות רבות לפרויקט הבניה.

אז אמנם התורה לא מזכירה את בית המקדש, אך לפי הסיפור הבנייה של המקדש היא בציווי מאת ה' דרך נביא, ויתכן גם שנתן הנביא הדריך את דוד ושלמה איך המקדש אמור להיראות. את אתם מכירים הסבר אחר על הקשר בין המשכן למקדש, מוזמנים לשתף.

כך מתארת מגילת איכה (פרק ה') את חורבן ירושלים: "נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ. עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ. עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ." נוכחות השועלים בהר הבית מובאת כסימן להרס, לאחר שירושלים נכבשה ע"י ממלכת אשור ובית המקדש הראשון נחרב.

למוטיב הזה יש המשך לאחר חורבן הבית השני. התלמוד (מכות כד ב) מספר על חבורת רבנים (וביניהם רבי עקיבא, שחי בתקופת מרד בר כוכבא, כשבית המקדש השני כבר נהרס ע"י הרומאים) שמגיעים לירושלים. "כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הם בוכים ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק?" איך רבי עקיבא הסביר את הצחוק שלו? מאיזה מקור שאב את האופטימיות?

לדעתו, נוכחות השועלים היא הוכחה לכך שנבואת החורבן מתקיימת, ואם כך – מובטח גם שנבואת הבניין תתקיים! איזו נבואת בניין? רבי עקיבא כיוון לנבואת זכריה (ח, ד): "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים." ואולי הנבואה זו מתקיימת בימנו ממש?

המדרש (איכה רבה א לא) מספר שלאחר שכבשו את ירושלים, הרומאים ניסו להרוס את שרידי הר הבית, אך לא הצליחו במלאכה בצד המערבי, כי "גזרו מן שמיא שלא יחרב לעולם. למה? ששכינה במערב". נבהיר שהמדרש לו מתייחס לכותל המערבי המוכר בימנו – אלא לקיר המערבי של בית המקדש (ראו למשל במאמרו ד"ר אייל דודסון) .גם בתלמוד (בבא בתרא כה א) מובאת הדעה שהשכינה נמצאת במערב, אך כאן יש כבר ויכוח: יש חכמים שסבורים כך, בעוד שאחרים טוענים שהשכינה (הנוכחות האלוהית) נמצאת בכל מקום. מי צודק? האם באמת יש מקום לייחס כיוון גאוגרפי מסוים לשכינה?

אנו יודעים שקודש הקודשים היה ממוקם בצד המערבי של המקדש, וזה אולי מסביר את מעלתו המיוחדת. אך עדיין צריך לתת הסבר – למה? יש כמה מסורות בעניין. הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" (חלק ג מא) נותן כדרכו הסבר רציונליסטי. לשיטתו, פולחן השמש היה חלק מתרבות עובדת האלילים העתיקה, ולכן עובדי עבודה זרה היו פונים באופן טבעי למזרח. לכן כבר אברהם אבינו כשהיה על הר המוריה (שהוא הר הבית, לפי המסורת) בחר להיות עם פניו למערב, ואחוריו למזרח – על מנת להרחיק את עצמו מדרך עובדי האלילים. הצד המערבי נבחר עבור קודש הקודשים על מנת להדגיש את אמונת הייחוד.

גם בימנו יש מנהג (שמקורו בכתבי האר"י, מגדולי מקובלי צפת) לפנות לכיוון מערב בקבלת שבת, כשמגיעים לבית "בואי בשלום" בשירת "לך דודי".

בזמן ירמיהו הנביא היו יהודים שהאמינו שבית המקדש הוא מעין "ביטוח": הרי ה' לא ייתן לבית מקדשו להיהרס! אבל ירמיהו עומד בשערי בית המקדש ואומר לעם: (ירמיהו ז ד): "אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה". היכל ה' כשלעצמו לא מספק הגנה, והוא הולך להיחרב אלא אם תעשו תפנית מוסרית: (ירמיהו ז ה): "כִּ֤י אִם־הֵיטֵיב֙ תֵּיטִ֔יבוּ אֶת־דַּרְכֵיכֶ֖ם וְאֶת־מַעַלְלֵיכֶ֑ם אִם־עָשׂ֤וֹ תַֽעֲשׂוּ֙ מִשְׁפָּ֔ט בֵּ֥ין אִ֖ישׁ וּבֵ֥ין רֵעֵֽהוּ׃"

מדוע אין לסמוך על המקדש? כבר בציווי בניית המשכן בתורה נאמר: (שמות כה ח): "וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם". על הפסוק הזה אומר רבי חיים בן עטר ("אור החיים"): "ושכנתי בתוכם" ולא אמר בתוכו, שהמקום אשר יקדישו לשכנו יהיה בתוך בני ישראל". ללא נכוחות השכינה בתוך בני ישראל, השכינה לא שורה גם במקדש – שהופך לאוסף של עצים ואבנים.

בתלמוד הבבלי (סנהדרין צו ב) מופיעה אגדה על נבוזרדאן מנהיג הצבא הבבלי שכבש את ירושלים והחריב את המקדש. כשהמצביא הגיע לשרוף את היכל ה', הוא שמע בת קול: "עַם הרוּג הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת". בזמן שהכובשים הגיעו, השכינה כבר לא שרתה בבית המקדש, ונותר להם להרוס רק את החומר ממנו המקדש היה בנוי. לכן אל לו להתגאות במעשיו יותר מדי.

אבל האם הקדושה נעלמה לגמרי מאז שהמקדש נחרב? זו מחלוקת שהחלה עוד בתקופת התלמוד, והאיסור להיכנס לחלקים מהר הבית בימנו נסמך על הדעה שקדושת המקום נמשכת גם בזמן הזה.