יש השקפות עולם רבות ששמות את האדם ("נזר הבריאה") במרכז, ומכריזות שהיקום כולו נוצר בעצם עבורנו, בני האנוש. אפשר למצוא מקורות רבים במסורת חז"ל ברוח זו. מסקרן לדעת שהרמב"ם (שחי במאה ה 12) התנגד נחרצות לתפיסה מעין זו. למעשה, הרמב"ם היה יותר קיצוני: הוא טען (מורה הנבוכים, חלק שלישי פרקים יג) שמבחינה פילוסופית, תכלית הבריאה אינה קיימת.

אך חריפים במיוחד דבריו ביחס לדעה ש"תכלית כל המציאות היא מציאות מין האדם בלבד כדי שיעבוד את ה', וכל מה שנעשה לא נעשה אלא בגללו". אם נניח זאת לרגע, אז אפשר לשאול: ומהי התכלית בכך שאדם עובד את ה'? בסוף של שרשרת השאלות, לא תהיה ברירה אלא לומר "שכך רצה ה' או כך גזרה חכמתו", כלומר אין מטרה. הרמב"ם מדגיש: "ואל תטעה עצמך ותחשוב כי הגלגלים [גרמי השמיים] והמלאכים לא נבראו אלא בעבורנו", ומשתמש בהמשך בממצאי האסטרונומיה של זמנו על מנת להמחיש כמה הארץ שלנו קטנה ביחס ליקום כולו.

הדיון "התגלגל" לתחילת המאה ה 20, כאשר הרב קוק כתב את המאמר "לאחדותו של הרמב"ם" שהוא מעין "כתב הגנה" נגד הביקורת על הרמב"ם של ההיסטוריון הרב זאב יעבץ. הרב קוק כותב: "הרי אנחנו צריכים להחזיק טובה לרבינו [הרמב"ם] על אשר גילה את דעתו, שהיות כל ההויה כולה בכללותה רק לצורך האדם אין זה יסוד התורה עומדת עליו. כי הלא כל הכופרים שנתרבו בעולם, ביחוד מאז שנתרחבו הגבולים הקוסמיים על פי שיטתו של קופרניקוס והבאים אחריו, לא יסדו את כפירתם כי אם נגד זה היסוד". הרב כמובן מדבר על טיעוני הכפירה הנפוצים בזמנו שראו סתירה מהותית בין מרכזיות האדם והארץ בתורה, לבין התפתחות האסטרונומיה בכלל וגילויי קופרניקוס על מבנה מערכת השמש בפרט. אז הנה הרמב"ם (שחי מאות שנים לפני קופרניקוס) מלמד שתורתנו לא בנויה על הדעה שאדם הוא מרכז העולם!

לדעת הרב קוק, לא ניתן להכריע בין שתי הגישות לגבי תכלית הבריאה, כאשר לכל צד יש מטרה מוסרית משמעותית שונה בתכלית. לעיתים ההשקפה ש"בשבילי נברא העולם" חיונית כי היא מרוממת רוחו של אדם. "ולפעמים יש שהחשבון של ההתבטלות והאפסיות של האדם לגבי היצור כולו, שהוא מעשה ד' הנורא, גורם להלביש אותו גדולה וענות צדק" – כלומר החשיבה על אפסיות האדם מול היקום מוסיפה ענווה ומונעת גאווה יתרה. יש מקום לשתי ההשקפות, לכל צד אפשר לומר "גם אתה צודק".

מכירים את השיר "חד גדיא" שנהוג לשיר בסוף סדר פסח? השיר על הגדי שלא עשה רע לאף אחד, עד שבא חתול ואכל אותו סתם ככה בלי סיבה, ומשם התחילה השרשרת של פגיעות ורציחות? יש פירוש נחמד שהודפס בהגדה של פסח שאני משתמש בה, עם הביאורים של הרב עדין שטיינזלץ ז"ל.

הגדי היה טוב, אז החתול שפגע בו היה רע, נכון? ואז הכלב שנשך את החתול – משחק בצד הטובים? אז המקל שהיכה את הכלב הוא רע? אם ממשיכים את השרשרת, מגיעים לכך שמלאך המוות בצד הטובים, והקדוש ברוך הוא בצד הרעים – משהו לא מסתדר כאן!

לכן חייבים לפרש אחרת: ההכלב נושך את החתול לא בגלל השתייכותו ל"מחנה הצדק העולמי", אלא בגלל שזה טבעו להיות רע עם חתולים, וכן הלאה – עד שהקדוש ברוך הוא מחזיר את הצדק למקומו. ניתן להמשיך את הפירוש: ישראל משול לגדי, בעוד ששאר הכוחות בשיר משולות לאומות העולם. מה זה אומר על המלחמות בין האומות?

רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) נתפס במסורת כאבי תורת הסוד. יש סיפור מפורסם בתלמוד (בבלי שבת ל"ג ב) על כך שרשב"י ישב עם בנו במערה במשך שנים, אכל רק חרובים ושתה רק מים, למד תורה ללא הפסק – ושם נתגלו לו סודות עצומים. אבל יש במעשה המערה חלק פחות מוכר: השלב הקשה היה דווקא ביציאה משם החוצה, לעולם המעשה.

אבל קודם כל נשאל האם רשב"י נכנס למערה מתוך האידאל של ניתוק מהעולם הזה? לפי התלמוד, הסיבה הייתה הרבה יותר מעשית. רשב"י לא תיכנן ללמוד תורה במערה. התקופה הייתה קשה: מרד היהודים דוכא באכזריות ע"י הרומאים, רבי עקיבא (רבו של רשב"י) הוצא להורג בעינויים. התלמוד מספר רשב"י התבטא נגד הרומאים, הייתה הלשנה לשלטונות עליו ולכן הוא נאלץ לברוח ולהתחבא.

אחרי 12 שנות לימוד במערה, רשב"י ובנו גילו שבטלה הסכנה ואפשר כבר לצאת. בחוץ הם רואים אנשים פשוטים שחורשים וזורעים בשדה. איך יגיבו? רשב"י התרעם: "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה!" – עוסקים במלאכה במקום לימוד! מסופר שמתוך כעסו של רשב"י כל מקום שהיה עובר בו היה נשרף. אי אפשר לנהוג כך בעולם הזה! יצאה בת קול ואמרה: "להחריב את עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!". רשב"י ובנו נאלצו לשהות עוד שנה במערה, אבל היציאה השנייה הייתה מוצלחת הרבה יותר.

האם התנתקות מהעולם רצויה והכרחית לצורך עליה רוחנית? האם הדבר הקשה לבעלי הסוד זה דווקא להתחבר שוב לעולם המעשי ולהשתלב בו? האם גם לך קשה לעיתים "לצאת מהמערה" ולהתמודד מול המציאות?

"אנשים אחים אנחנו" – מי אמר למי? כמובן, אברהם אמר ללוט בסיפור המריבה שפרצה ביניהם: (בראשית יג, ח): "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ". בהמשך אברהם מציע ללוט להיפרד ולחלוק את הארץ. אבל האם זאת הייתה קריאה אמתית לאחווה?

לא בטוח. בהתחשב ברקע של ספר בראשית, מסתבר שאברהם ניסה לומר: "אנשים אחים אנחנו" – המריבה בין האחים היא מסוכנת מאוד! תראה מה קרה לקין והבל שרבו: זה נגמר ברצח. לכן, על מנת למנוע אסון – חייבים להיפרד. אין ברירה. האחווה לא עובדת במצבים כאלה.

ספר בראשית מביא סיפורם של שני דורות שנענשו על חטאיהם. "דור המבול" נענש "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס" (בראשית ו, יג). אבל מה היה חטאם של בוני המגדל? המחשבה העממית שהאל "נעלב" או חשש מגובה המגדל – אינה רצינית. אבל התורה לא מגלה את הסיבה.

אפשר לחפש את התשובה במדרש פרקי רבי אליעזר (פרק כד): "מַעֲלִים אֶת הַלְּבֵנִים מִכָּאן וְיוֹרְדִים מִכָּאן. אִם נָפַל אָדָם וָמֵת לֹא הָיוּ שָׂמִים אֶת לִבָּם אֵלָיו, וְאִם נָפְלָה לְבֵנָה אַחַת הָיוּ יוֹשְׁבִים וּבוֹכִים וְאוֹמְרִים: אוֹי לָנוּ, אֵימָתַי תַּעֲלֶה אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ." אתם מכירים משטרים רעים שניסו להאדיר את ערך העבודה ו"מעמד הפועלים"? בכיוון דומה הולך הנצי"ב מוולוזין (בפירושו "העמק דבר", בראשית יא, ד): הוא ממקד את החטא בכך שבוני המגדל ניסו לכפות דעה אחת על כולם, והענישו בחומרה את מי שהעז לחשוב אחרת. מצלצל מוכר?

בחשיבה המודרנית, ניתן להבין את זה כך: מנהיגי הדור ההוא פחדו מהעונש של המבול, וניסו לבנות חברה טובה ומוסרית יותר. אך בדרך הם הקימו חברה טוטליטרית שקידשה את ערך העבודה, וזלזלה בערכו של אדם. על כך נענשו, אבל בעונש קל יותר ממבול: במקום ההשמדה, היה פיזור ובלבול השפות. בהמשך ההיסטוריה, מגיע אברהם אבינו ונותן כיוון חדש לאנושות. להרחבה: סיכום שיעורו של הרב אורי שרקי בנושא.

במשנה (מכות ג טז) מופיעה אמירה ידועה של רבי חנניא בן עקשיא: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר (ישעיה מב, כא): ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. אבל האם ריבוי המצוות הוא אכן טוב לנו? ואם רבי חנניא אמר זאת, אז כנראה שהוא התווכח עם בעלי עמדה אחרת. עם מי בדיוק?

סביר לפרש שרבי חנניא מתעמת עם הנוצרים דווקא (שכבר היו קיימים בזמן המשנה), שהרי הנוצרים "הוציאו החוצה" מהיהדות את הצורך בקיום המצוות. לא במקרה המהר"ל מפראג – שהיה בקשר עם נוצרים משכילים בני דורו – הקדיש פרק שלם להצדקת ריבוי המצוות בספרו "תפארת ישראל". ב"נצח ישראל" (פרק כה) המהר"ל מתאר כך את עמדות הצדדים: "שאתם [הגויים] אומרים כי יצא השכר בהפסד, ואנחנו אומרים כי מדרך השם יתברך להשפיע השלימות" .ריבוי המצוות הוא שפע עבורנו.

אבל מה נמצא בשורש התפיסה הנוצרית ש"יצא השכר בהפסד", כלומר שהמצוות מזיקות? בפשטות, קושיית הנוצרים היא שריבוי המצוות גורם לריבוי החטאים: הרי מהרגע בו יהודים נצטוו במצוות רבות כל כך, ברור שיקרו גם הרבה חטאים. הנוצרים רואים בכך אסון. אבל היהודים לו מפחדים מאפשרות החטא, מתוך אמונה ביכולתו של אדם לעשות תשובה על חטאיו.

התרנגול והעטלף מופיעים בדרשה של רבי שמלאי בתלמוד הבבלי (סנהדרין צח ב): משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפים לאור. אמר לו תרנגול לעטלף: אני מצפה לאורה שאורה שלי היא, ואתה למה לך אורה?

מה הנמשל? התרנגול הוא החיה של הבוקר, ולכן האור כדאי לו שיופיע. העטלף לעומתו בנוי לחיות בחושך, ולכן היציאה מהחשיכה לאורה אינה לטובתו. בהשלכה לרעיונות המוסר: ברגע שהאפלה נעלמת מן העולם והאור של היושר והצדק מופיע במלואו – הדבר טוב לצדיקים אוהבי האור, אך לא לרשעים שזמנם הוא אפלה וחושך.

ואכן, רבי שמלאי דורש במקור את הפסוק בספר עמוס (ה יח) : הוֹי הַמִּתְאַוִּים אֶת יוֹם ה' לָמָּה זֶּה לָכֶם יוֹם ה' הוּא חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר. עמוס הנביא מזהיר את החוטאים שיום הדין שהם מצפים לו משום מה – יהפוך להם ליום חושך וצרה, ולא של אור וישועה. ולא במקרה העטלף מוזכר בתורה יחד עם העופות הטמאים.

אפשר לומר בהכללה שהדימוי העצמי שלנו כיהודים הוא של עם שאמנם יודע לעזור לאחים בעת צרה משותפת, אך בשגרה יש לנו נטייה לוויכוחים פנימיים ומריבות. מעניין שהמהר"ל מפראג (המפורסם בסיפור הגולם), שחי במאה ה 16, כבר כתב שיש מידה של אמת בטענה שיהודים מרבים לריב.

בספרו "נצח ישראל" (פרק כה), המהר"ל מביא ויכוח ארוך שהוא מנהל עם גוי משכיל. הגוי טוען שהיהודים עושים רע אחד לשני, או כלשונו "לא שהם חפצים ברע למתנגדים להם בדתם, רק כי אותו אשר הוא עמיתו, עמו בתורה ובמצות, מבקש רעתו ולא טובתו" .הגוי מזכיר את הפסוק "ואהבת ורעך כמוך" ואומר שהיהודים לא עומדים בציווי : "וכל אחד רואה עצמו שהוא יותר במעלה, ולכך אין צריך שיאהב את אחר". התנשאות ולא אהבה.

באותו הוויכוח, המהר"ל מנסה לטעון שהסבל של הגלות הוא שגרם לחולשה הזאת. אך הגוי לא מרפה, ומזכיר סיפורים מן התורה: את המריבה בין יוסף לאחיו, ואת המרד של קורח ועדתו נגד משה רבנו! המהר"ל נאלץ להסכים לביקורת, אך בחוכמתו מעיר שלא מדובר ברוע כשלעצמו, אלא בהשתקפות של מידה טובה דווקא: "כי הדבר הרע אשר ימצא בהם הוא יוצא ונולד מן תכונה טובה". לפי ההסבר שלו, העיסוק שלנו בענייני התורה והרוח הוא זה שגורם לנו להיות קשי עורף ובעלי מחלוקת. לאחד שרוצה להגיע לאמת עד לפרט הקטן ביותר – לעיתים קשה לקבל עמדה שונה, וכך מתרבה המחלוקת. מי ייתן ונמצא את האיזון בין ערכי האמת והשלום, כמו שאמר זכריה הנביא: "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".

לכאורה, התורה מתייחסת לנקמה באופן שלילי ביותר: (יקרא יט יח): לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵֽעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י ה'. מכאן לומדים את המצווה של "לא תיקום" שאוסרת להשיב רעה על רעה (לפחות לבן עמך). אבל מתברר יש גם התייחסות חיובית לנקמה במקורות.

בתלמוד (סנהדרין צב א) נאמר: "גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות דכתיב (תהלים צד, א) "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע". הפירוש של "שתי אותיות": המילה "נקמות" מופיעה בפסוק בתהילים באמצע בין שני שמות ה' (המכונים "אותיות"). מההקשר ברור שהתלמוד רואה את הנקמה כדבר חיובי: שם מוזכר שגם המילים "דעה" ו"מקדש" הן מילים שכתובות בפסוקים בין שני שמות ה' בהקשר חיובי.

איך אפשר להסביר את הסתירה? נראה שיש להבחין בין נקמה כנקמנות (שהיא תכונה רעה ולכן אסורה) לבין נקמה שמשמעותה עשיית הצדק עם הרשעים שהיא ודאי דבר ראוי.

התשובה הפשוטה ביותר: אחשוורוש לא איבד לגמרי את החוש המוסרי!

אחשוורוש מתואר במגילת אסתר כדמות מגוחכת מבחינות רבות. הוא מלך אדיר שמולך על 128 מדינות, אך די מהר מתברר שהבעיות מתחילות מבית, ואשתו עושה ממנו צחוק מול כל האימפריה. בהמשך אחשוורוש מקדם את המן שמחתים את המלך בקלות מפתיעה על "הפתרון הסופי": השמדת כל יהודי האימפריה הפרסית. מה מנע את המשך הפיכתו של אחשוורוש לצורר מחולל השואה? הרמז בתמונה:

המהפך אצל אחשוורוש מתחיל בפרק ו' של המגילה, שם "נדדה שנת המלך" והעוזרים הקריאו לו את הסיפור על מרדכי היהודי שהציל את חיי המלך. אחשוורוש מתעניין האם נעשה הצדק עם מרדכי: (אסתר ו ג) "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה נַּעֲשָׂה יְקָר וּגְדוּלָּה לְמָרְדֳּכַי עַל זֶה וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו לֹא נַעֲשָׂה עִמּוֹ דָּבָר." אחשוורוש מתעקש שהצדק ייעשה, ושואל את המן איך לגמול למרדכי (בלי לציין את שמו). מכאן מרדכי היהודי "עולה על סוס" והמן נופל.